נטליה, דבורה, מרלן וקרסטין, החליטו לעזוב באמצע החיים את משפחתן בגרמניה ולעלות לבדן לישראל כדי להתנדב למען ניצולי שואה. כשהחלה מגיפת הקורונה, תכנית ההתנדבות נפסקה וקראה להם לשוב לביתן, אך הן סירבו והעדיפו להישאר לצד הניצולים בתקופה הקשה. "לחזור לגרמניה מעולם לא הייתה אופציה", הסבירה אחת מהן.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

"השבועות האחרונים היו ממש מיוחדים ומספקים", סיפרה דבורה וונר, פיזיותרפיסטית מגרמניה המתנדבת ב"בית החם למען ניצולי השואה" בחיפה. "כולנו, הדיירים והמתנדבים, נמצאים יחד לאורך מגפת הקורונה. הדיירים חלקו את חייהם איתנו והרגשתי בת מזל להיות כאן ולעזור להם כמה שאני יכולה בזמן כזה. זה מאוד מיוחד שאנחנו כגרמנים יכולים לדאוג ולטפל בצרכים היום-יומיים של הדיירים עכשיו, בזמן שאפילו ילדיהם לא יכולים לבוא לבקר אותם".

מתנדבות מגרמניה נשארו בישראל כדי ללוות ניצולי שואה
"הקורונה דווקא מאוד קירבה את כולנו" | צילום: השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים

מרלין דגן, מתנדבת נוספת במעון, אמרה: "לחזור לגרמניה מעולם לא הייתה אופציה עבורי, באתי לכאן כדי להיות לעזר לניצולי השואה, וכך גם כל הצוות, במיוחד בזמנים הקשים האלו. זו זכות גדולה להיות עם הדיירים כאן והקורונה דווקא מאוד קירבה את כולנו".

נעמי ליכטהויז בת 86, ניצולת שואה מרומניה המתגוררת במקום, סיפרה על הקשר המיוחד עם המתנדבות מגרמניה: "הן מאוד אוהבות אותנו ואת ישראל. למרות המגפה הן היו מוכנות להישאר בארץ. המצב בעקבות הקורונה קשה לכולנו. כולנו זקוקים לראות את הילדים, הנכדים והנינים שלנו. אנחנו מתגעגעים מאוד וזה קשה במיוחד כי הזכרונות שלנו צפים ברגעים כאלו".

"לפני הקורונה, היינו משחקים כל ערב קלפים, היו לנו ריקודים והתעמלות ועכשיו אנחנו צריכים להסתדר עם זה שכל אחד יושב לבדו בביתו", המשיכה נעמי. "הבנות האלה נכנסות עם מסיכה וכפפות, יושבות במרחק 2–3 מטרים מאיתנו ויש לנו קשר טוב מאוד. הן אומרות לי: 'אני אוהבת אותך כמו סבתא שלי'. יש כאן ניצולת שואה שיש לה אלצהיימר, הן השיגו לה בובה שנראית ממש כמו תינוקת והיא מחזיקה אותה ועוטפת אותה בשמיכה. היא רואה את התינוקת, מתמלאת שמחה ומלטפת אותה, זה עושה חשק לבכות כשרואים את זה".

מתנדבות מגרמניה נשארו בישראל כדי ללוות ניצולי שואה
המתנדבות מגרמניה שנשארו בישראל כדי ללוות ניצולי שואה | צילום: השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים

כשהחלה המלחמה הייתה נעמי בת 6 בלבד. "נשלחנו לגטו, אני ניצלתי בנס", שחזרה. "את אבי לקחו מהגטו למחנות עבודה ובהחלטה נדירה ראש העיר אפשר לכמה משפחות לחזור לביתן. מאז התחבאתי בעליית הגג בבית עם אמא וסבא שלי, אבל היינו בסכנה יומיומית. האוקראינים היו באים רכובים על סוסים ויורים לכל כיוון –  גם אל תוך הבתים, איפה שרק חשבו שאולי מסתתרים יהודים. זוג נוצרים הסתיר אותנו למשך תקופה עד שלבסוף שני קציני אס אס תפסו אותנו, הרביצו לאמא שלי וכיוונו את האקדח אלינו. קצין האס אס שאל האם לירות ושותפיו ענו לו שכן. באותו הרגע, סבא שלי נפל על הברכיים ואמר להם 'אדוני קח את החיים שלי ותן לילדים שלי לחיות'. לעולם לא אשכח את המחזה הזה - הוא היה לבן כמו הקיר. ואז קרה נס והקצין התחרט". 

מתנדבות מגרמניה נשארו בישראל כדי ללוות ניצולי שואה
המתנדבות מגרמניה שנשארו בישראל כדי ללוות ניצולי שואה | צילום: השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים

 

יהודית סץ, מרכזת ה"בית החם לניצולי השואה" סיפרה: "המתנדבים קיבלו הנחיה לחזור הביתה לגרמניה ואכן רובם עשו את זה, אבל הבנות האלו החליטו להישאר בארץ כדי להמשיך ללוות את ניצולי השואה בתקופה הקשה הזו. אנחנו מאוד שמחים על כך כי זה עוזר לנו מאוד. כשהתקבלו ההנחיות ממשרד הבריאות הצוות הצטמצם באופן משמעותי, מתנדבים רבים לא יכולים יותר להגיע וגם למשפחות הניצולים אסור לבקר".

ד"ר יורגן בולר, נשיא השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים המפעיל את המקום יחד עם עמותת "יד עזר לחבר", אמר: "הבית החם לניצולי השואה מהווה עברנו אבן יסוד לידידות הבלתי תלויה שלנו עם מדינת ישראל. ניתנה לנו הזכות לדאוג לרווחתם של עשרות ניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני, לתת להם מקום ראוי לגור בו וליצור יחסים משמעותיים בינם לבין מתנדבים צעירים נוצריים מכל העולם שנושאים את סיפורם לכל קצוות תבל. כך הם נלחמים נגד האנטישמיות ועל זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה".