המגזר שנמצא בחזית הקורונה הוא הקשישים. כשהלכנו לפגוש את ארבעת ניצולי השואה האלה לא ידענו למה לצפות: הרי ברור שזו תקופה קשה במיוחד עבורם, בגלל הריחוק מהמשפחה, הבדידות, החשש להידבק, המחסור הכלכלי - אבל דווקא הם הצליחו להכניס בנו אופטימיות בימים האלה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
נפתלי פירסט, 87
בזוגיות, אב לבת, סב ל-4 נכדים ו-2 נינות
אני אישית לא מפחד, אבל מסביבי כולם מפחדים עליי. אני אומר להם: כשהייתי ילד, היה מסוכן להיות ילד. עכשיו אני קרוב ל-90, אז זה גם מסוכן. אז אני נולדתי בתקופה לא טובה. אראה לכם תמונה שצולמה בבוכנוואלד ב-1945, 4 ימים אחרי שחרור בוכנוואלד. אני הייתי שלוש שנים במחנות ריכוז. התמונה הזאת מלווה אותי. איך הייתי במצב כזה עלוב, בין אסירים ששם גססו, לבין מצבי היום. אני הכנסתי יד בגדר החשמלית, בשביל להחליף לחם בבצל, עם סכנת מוות, ושרדתי. אתה בבית? יש לך שמיכה? יש לך מה לאכול? לא מרביצים לך? לא מעבידים אותך? אתה יודע שהבת והנכדים בריאים? אז זה לא נורא. תפסיקו לשנוא אחד את השני. תפסיקו להסית אחד נגד השני. אנחנו באותה צלחת, אנחנו בינתיים לא רעבים, לא קר לנו ואנחנו לא עומדים לפני הכחדה. אז תהיו אופטימיים והכול יסתדר.
עליזה בונצל, 88
אלמנה, אם ל-2, סבתא ל-7 נכדים ו-6 נינים
חסר לי מאוד לצאת מהבית. אני הרבה פעמים מרגישה שאני, כאילו אני תלויה. לא לראות את המשפחה, לא לקבל את החיבוקים של הנכדות, של הנינים. החוויות שאני עברתי בילדות, זה מאוד מחזק אותי היום. אני לא נותנת לעצמי להיכנס לדיכאון. חס וחלילה. אני יודעת על הרבה שורדי שואה שאין להם ילדים או אין להם משפחה קרובה שדואגת להם, או שהם צריכים את החיבוק והממשלה לא דואגת לזה מספיק. אני מאוד אופטימית שאנחנו נצא מזה במהרה, ואני מקווה שאנשים באמת ייקחו את זה יותר ברצינות וינהגו לפי ההוראות, וזה רק לטובתנו ולטובת כולם.
פנחס גולן, 86
אלמן
הקורונה הזאת פגעה בי חזק מאוד. אני נהייתי יותר עצבני, וגם כשקורה לי משהו - אני גם לא יכול ללכת לטיפול כי אני לא יכול לצאת. המצב בארץ, אני אומר, ברוך השם - אפשר לחיות בשקט, אבל עקב הקורונה שפרצה וזה מדכא אותנו, גם את ניצולי השואה וזה מדכא כמובן את כולם, כן? זה דיכאון נוראי. בדידות. יש לי בדידות. כשאני סובל מהבדידות הזאת אני מקבל התקף עצבים. עצם זה שאני יושב בחדר ואין עם מי לדבר. תמיד היה עם מי לדבר, יש לי חברים. אבל עכשיו, בזמן הבדידות, הכול נגמר. כל אחד יושב בתוך הבית שלו ואני לבד, כל הזמן לבד בין הקירות. קשה לי מאוד, מאוד קשה לי. מאוד קשה. אני אומר דבר פשוט: צריכים להחזיק מעמד ולא ליפול ברוחם, ופשוט להיות בתקווה שזה טוב, שיהיה טוב. שיהיה טוב.
אריה נתיב, 85
נשוי, אב ל-4, סב ל-12 נכדים ונין אחד
הדבר החסר לי במיוחד אלה המפגשים הבלתי-אמצעיים, החיבוק, הנשיקה עם הנכדים. בין יתר הדברים שעברתי בשואה, הישיבה בתוך מרתף מתחת לרצפת ביתם של זוג מציליי הפולנים. ואנחנו היינו צפופים שם, 39 איש, במשך שנה וחצי בלי לראות את אור השמש, בלי לשאוף אוויר צח. בלי לצאת החוצה! כשאני רואה לנגד עיניי את המצב הזה שהייתי בו לעומת הטרוניות שיש לאנשים על מצבם עכשיו, בתקופת הקורונה, שנאלצים לשבת בבית ולא לנוע למרחקים - אין השוואה בכלל. איזו פרופורציה יש בזה? המצב הנוכחי הוא מצב טוב בסך הכול! אישית, המוות איננו מפחיד אותי. עברתי חוויות שהן גרועות ממוות. מדאיגה אותי האחדות הפנימית שבעם. מאוד מדאיגה. יותר מדאיג אותי מן הקורונה.