לפני כשבוע כינס אותנו מנהל המחלקה, ד"ר דרור דיקר, וסיפר לנו שהחליטו להקים מחלקה ייעודית לטיפול בחולי הקורונה. מה שהיה עד אז מגיפה ששמענו עליה בחדשות, הגיע אלינו - ונקראנו לדגל. כולנו הבנו שאנחנו מתגייסים למשימה לאומית.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

מבחינתי לא הייתה שאלה בכלל: כבר כשהייתי לוחם בצבא וחובש התנדבתי לכל משימה. אבל היום אני אבא לשתי ילדות קטנות, וידעתי שיש מקום להתייעץ עם אשתי. אנחנו צוות לכל דבר, ובמהלך ההתמחות שלי היא דואגת לכל ענייני הבית והמשפחה - השעות הרבות שבהן אני עובד לא משאירות לי הרבה מקום וזמן לכך.

במשימה כזו, שבה מועד הסיום לא ידוע ואין לדעת כמה שעות אאלץ להיעדר מהבית, נופלת עליה האחריות בטיפול בכל תחום בחיים. בשיחה הראשונה שניהלנו בנושא הזה היא הרימה גבה, אבל בסוף - היא ידעה במי היא בוחרת כבן זוג לחיים.

הצצה לסדר היום שלי - ביום רביעי, ה-11.3.2020

05:40 השכמה: את היום שלי אני בדרך כלל מתחיל בסביבות 5:00 בבוקר, כשהבת הקטנה מעירה אותי. אחד הרגעים האהובים עלי במהלך היום הוא כשאני מתעורר והולך למיטה שלה ומוצא אותה עם התלתלים הבלונדיניים היפים שלה. אבל היום התפנקתי במיטה עוד 40 דקות, עד שהשעון הבלונדיני העיר אותי עם בכי עדין. אני פוקח את העיניים, תוהה לעצמי למה היא התעוררה מאוחר יחסית. אני מרים אותה והיא חמה, בוכה. אני נותן לה בקבוק ומחבק אותה. אני מבין שהיא מצוננת, ושאאלץ להשאיר את בת הזוג שלי בבית לבד ולצאת למחלקה. הלב שלי נצבט, אבל אני שותה קפה זריז - ונכנס לאוטו.

07:10 המחלקה הייעודית לטיפול בחולי קורונה: אנשי צוות רבים נמצאים במרכז השליטה והבקרה של המתחם, החמ"ל שלנו. אנחנו לומדים איך לנהל רפואית מטופלים שלא ניתן לגעת בהם, שצריך לטפל בהם מרחוק. זה לא קל, אפילו נוגד את האינסטינקט הראשוני שלי. אני רגיל להגיע למחלקה ולומר שלום למטופלים, לראות אותם ולגעת בהם.

יש כאן אנשי צוות רבים ואנחנו עוברים כל הזמן הדרכות לטיפול במחלה שעולם הרפואה עדיין לא יודע איך לטפל בה. היום, כ-30 אנשי צוות נכחו. רגע, שניה, תנו להתעורר. מכין עוד קפה.

במוניטורים שמצלמים את המטופלים אני רואה שהם עדיין ישנים. צוות הרופאים מקבל דיווח על סימנים חיוניים: כולם בלי חום; אחד משתעל, עם ירידה קלה בחמצון בדם. אלו נתונים שלא מצריכים התערבות רפואית. המתח מעט יורד - אנחנו בשליטה.

08:00 שיחה עם מנהל המחלקה: הוחלט שאת בדיקות הדם של הבוקר נעשה בזמן קבלת המטופלים החדשים שאמורים להגיע. כשנכנסים מטופלים נכנס איתם רופא, ממוגן. היום זה אני. אנחנו מנסים לצמצם את הכניסות והיציאות של הצוות למתחם המחלקה - נקודת התורפה בחשיפה ל-COVID-19 היא הורדת המיגון, ולכן הוחלט שנעשה את שני הדברים יחד. אכנס פעם אחת, לזמן ארוך יותר.

ד
ד"ר איתי אבירם | צילום: באדיבות המשפחה

08:40 ישיבת בוקר: הרופא שקיבל את המטופלים מהלילה מציג אותם ואת הנתונים שלהם. אנו עוברים על הבדיקות והנתונים המספריים של כל המטופלים, ממש כמו בכל יום אחר, רק שהפעם זה רק אנחנו והמספרים שנותנים לנו את המידע. אנשי יחידת הזיהומים מגיעים ומלמדים אותנו איך נראית התחלואה מקורונה, למה אנחנו צריכים לצפות. ברור לכולנו שבסופו של דבר יגיע או יגיעו מטופלים עם מחלה קשה יותר. אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה.

ד"ר דיקר, מנהל המחלקה, עשה לנו שיחת מוטיבציה. מבחינתו אנחנו הסיירת שיוצאת לקרב, הראשונים מול קו האויב. זה מזכיר לי את השיחות של המ"פ לפני יציאה לפעילות מבצעית, רק שהפעם אני לבוש בחלוק לבן ואין לי צבעי הסוואה על הפנים. והאויב? הוא קטן ובלתי נראה. אנחנו נחושים להילחם בו.

10:00 ביקור בוקר: בדרך כלל את ביקור הבוקר אנחנו עושים לצד מיטת המטופל. הפעם - זה במרכז השליטה והבקרה. זה מוזר לי, ואני רואה על העיניים של כולם שזה מוזר גם להם. אנחנו מדברים עם המטופלים דרך צג מחשב.

10:30 קבלת חולה חדש: זהו החולה השביעי שאנחנו מקבלים למחלקה. עד סוף היום, נקבל סך הכל 15 חולים. הטלפון ממשרד הבריאות מודיע לנו על קבלת חולה. אנחנו מתארגנים לקראתו. הוחלט שאני הפעם לא אכנס למתחם, כדי שנתרגל עוד צוות בכניסה וקליטת חולה. ניצלנו את הכניסה ללקיחת דם ושינוע ציוד פנימה והחוצה.

ד
ד"ר איתי אבירם | צילום: באדיבות המשפחה

13:00 יוצא הביתה: יש לי ילדה מצוננת בבית. אני רוצה להיות איתה כמה שעות לפני שאתחיל תורנות שתימשך כל הלילה עד לחמישי.

13:30 מגיע הביתה: נותן נשיקה לאשתי. אני גמור והילדה שלי מאושרת: "אבא, אבא" היא צועקת אליי, ואני מתמלא באנרגיות מחודשות.

16:00 חזרה לתורנות: שותה עוד קפה. מניח שאצטרך את זה.

17:00 מנהל המחלקה שולח אותי הביתה: יש לי ילדה חולה בבית, והמשימה שלנו תיקח עוד הרבה זמן. הוא מבין ללבי ומחליט לפרגן לי ללכת הביתה. זה לא קורה בדרך כלל - אף אחד לא מפרגן לרופא במחלקה פנימית ללכת הביתה כי יש לו ילדה חולה שמחכה לו. אפילו הקטנה שלי לא מצפה לזה. אני מופתע מההחלטה שלו וממהר ללכת. מחר אצטרך לחזור לכאן שוב.

ד
ד"ר איתי אבירם | צילום: באדיבות המשפחה

18:40 ארגון הבריאות העולמי מכריז על הקורונה כפנדימיה - מגיפה עולמית: זאת לא הפתעה בכלל, אנחנו מבינים את זה כבר מזמן. המספרים באיטליה ובעולם מספרים לנו שמה שהולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז הוא ברווז. זוהי מגיפה. ועלינו, הרופאים, לטפל בחולים הללו.

19:15 הגוף שלי בבית - הראש שלי במחלקה: המחשבות רצות, אני מתעדכן כל הזמן מה קורה באיטליה. למדתי שם רפואה ובמשך שבע שנים זה היה הבית שלי. אני לא יכול להתנתק. אני רואה בטלוויזיה את הרחובות ונזכר בתקופת הלימודים.

זה כואב. כל כך הרבה חוויות חוויתי שם ועכשיו הרחובות שם ריקים, במקום הרעשים של איטליה שכל כך אהבתי - יש שקט, שקט מחריש אוזניים. יש לי שם חברים רופאים שמתמודדים עם האסון הזה. בשבילם זו המציאות והיא נוראית. הכי בא לי להרים אליהם טלפון או לשלוח איזה וואטסאפ אבל אני יודע שהם לא במצב לענות, הם עסוקים מדי והמצב הנפשי שלהם קשה.

אני מבין שיכול להיות שהמצב שם יתרחש גם כאן. משרד הבריאות מנסה לשלוט במגיפה ואני מאחל שיצליחו, הצלחתם - הצלחתנו כולנו. אבל בראש, אני כבר מדמיין איך אני כותב מכתבי שחרור למטופלים הקלים כדי לפנות מקום לחולים הקשים.

איך ניצור עמדות טיפול מתקדם בחדרים שעד לפני רגע אכלסו מחלקה פנימית רגילה? כמה ימים נעבוד ברציפות בתקופה הזו? מה יהיה על הרופאים והרופאות, האחים והאחיות שעובדים איתי?

23:00 מנסה ללכת לישון

02:30 מתעורר מסיוטים: אני חולם על המגיפה הזו, ומאחל לעצמי שזה יישאר רק בגדר חלום רע ולא מציאות.

קרן, אשתו של ד"ר אבירם: "הרגשה של מלחמה"

קרן אור אבירם, אשתו של ד"ר איתי אבירם, סיפרה גם היא על הימים האחרונים, עם ילדה חולה על הידיים שדווקא עכשיו קיבלה מחלת חום (ולא קורונה) היא מנסה להתמודד עם בעל שמגוייס עכשיו למשימה הלאומית – טיפול בנגיף.

"אין ספק שאנחנו נמצאים במצב שהראש לא במקום וסימני השאלה עולים כל הזמן, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה", סיפרה קרן. "בשורה התחתונה אני לא כל כך דואגת, כי אני יודעת שאיתי לא ייקח סיכון אם הוא יודע שהוא יכול להידבק ולהדביק אותי ואת הבנות בנגיף. הוא נולד לטפל באנשים חולים וזה הייעוד שלו, אנחנו גאות בו על כל דקה שהוא נמצא שם".

"בבית לא קל לנו כשהוא במחלקה באופן כללי - במיוחד עכשיו שהקטנה חולה וכל היום קוראת 'אבא, אבא'. כשאיתי חוזר הביתה ההרגשה היא שאנחנו נמצאים בסוג של מלחמה. הטלפון אצלו ביד כל הזמן, הוא מתעדכן בכל שנייה מה קורה, לא מפספס כלום. הוא מעדכן גם אותי על המצב, ומכין אותי לזה שזה הולך להיות קשה יותר".

"ביום הראשון, כשהוא בא הביתה אחרי העבודה במחלקה, לא ידעתי מה לעשות. פחדתי שהוא יגע בילדה לפני שהוא מחליף בגדים. היא רצה אליו ורצתה חיבוק - וזה קרע לי את הלב. היא מאוד קשורה לאבא שלה ומרגישה הכל, היא מרגישה שהמצב לחוץ ומגיבה בהתאם. זה מאוד קשה לראות אותה רוצה את אבא, ולדעת שאבא עכשיו מטפל בחולים".

"היום אני מבינה שהוא הכי מוגן מכולם. שומרים עליו כדי שיוכל להמשיך ולטפל בחולים. הוא הסביר לי שהדבר הראשון במעלתו הוא בטיחות הצוות הרפואי. הוא מספר שהוא בהלם ממה שקורה ולא תיאר לעצמו סיטואציה כזאת, שפתאום באמצע החיים תהיה מגיפה כלל עולמית - והוא זה שיצטרך לקבל החלטות על חולים בנגיף ולטפל בהם".  

"אני מודעת לזה שהוא יכול להיות שם המון שעות, אולי ימים, ויש לו תמיכה מלאה ממני. אם יש מישהו לסמוך עליו בעיניים עצומות שיעשה את המרב ויטפל בחולים במסירות וביעילות - זה איתי".