תארו לכם סיטואציה שבה קיים מידע על מחבל מתאבד הנמצא בדרכו לאחת הערים הגדולות בישראל, "פצצה מתקתקת". סביר להניח שכל ישראל הייתה על הרגלים: כבישים היו נחסמים ויחידות מיוחדות היו מוקפצות, הכל כדי לעצור את המחבל. אך כשהעניין מגיע לכביש ולבטיחות של כולנו בדרכים, הסיפור, משום מה, שונה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
יונתן פדידה, שדרס למוות את בעלי תומר ויינשטיין ואת חברו יניב לוגסי ז"ל היה פצצה מתקתקת כזו. המכונית בה נהג הייתה רכב משודרג באופן לא חוקי, שהוגדר על ידי המשטרה כ"כלי ירייה". הוא נסע בכביש גישה קטן במהירות מטורפת של 160 קמ"ש ואם כל זה לא מספיק - עשה כל זאת תחת השפעת סמים. אחרי שפגע בתומר ויניב, במקום להגיש להם עזרה, היה עסוק בלהסתיר את שקית הסמים שהחזיק ברכבו.
הרבה דברים לימדה אותי מדינת ישראל: לשיר את ההמנון, לשרת בצבא, לשלם מסים. אך המדינה לא לימדה אותי להיות אלמנה בגיל 42. היא לא לימדה אותי איך להסביר לילד בן 8 למה אבא לא ירדים אותו יותר בלילות, איך חוגגים מעכשיו את יום במשפחה, או איך מגדלים 3 ילדים לבד.
אבל מדינת ישראל לימדה אותי שמול טרור לא נכנעים, שבטרור יש להילחם. ישראל חייבת לחשב מסלול מחדש. במדינה חייבת להתייחס לנהגים כמו פדידה כמו אל מחבלים מתאבדים. המשטרה חייבת לפעול כדי לסכל את אותן פצצות מתקתקות על הכבישים ולתפוס את הנהגים. בתי המשפט חייבים להחמיר את הענישה כלפי אותם עבריינים כי כשאלה הורגים בני אדם, משפחות שלמות נהרסות - משפחות שחייהן לא יחזרו שוב למסלול נורמלי לעולם. אם המדינה תעשה מלאכתה אולי לא יהיו יותר משפחו שכולות או אלמנות בנות 42, כמוני.