מחצית מהנשים שנרצחו בישראל בשלוש השנים האחרונות התלוננו קודם לכן במשטרה. כלומר, ניתן היה להציל אותן, אם המערכת הייתה יודעת להגן עליהן. אבל רצח הוא רק הקצה של חיים באלימות מתמשכת. השבוע יוצג מדי ערב ב"מהדורה המרכזית" סיפור של אישה אחת שתשתף באומץ איך זה לשרוד יומיום בצל האלימות. ואמש (ראשון) - סיפורה של טניה לייבמן.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"סימנים יש ממש מההתחלה", סיפרה לייבמן בפתח דבריה. "סימנים של קנאה ושל אובססיבית, סימנים שאתה קונה כביטוי לאהבה". כדוגמה לכך הציגה תקרית שאירעה בינה לבן זוגה לפני שהתחתנו: "גרתי בקומה אחרונה, קומה רביעית, ופעם אחת הוא היה חבר שלי והיה נדמה לו שיש לי בבית איזה גבר אחר, והוא קפץ מהגג למרפסת. ואז חיבוקים ואהבה, מאמי, חשבתי שזה, איך אני מת עלייך.. ואז את אומרת 'טוב נו, לא נורא'".
"זה לא שאת פוגשת גבר שהוא מההתחלה ועד הסוף רע", המשיכה לייבמן. " את פוגשת גבר שהוא גם תוצר של איזה מצוקות. והוא אוהב אותך, והוא לא רע, ומה שהוא יכול לתת לך טוב הוא נותן - רק יש לזה מחיר".
את המחיר היא התחילה לשלם אחרי שנולדו להם ילדים והם התחילו לבנות בית יחד. הוא אסר עליה לעבוד, והנורות האדמות מההתחלה הפכו למציאות יומיומית. "קודם כל זלזול טוטאלי ביחסים", תיארה לייבמן את המציאות בחיים המשותפים. "כל הזמן מתחילים להיות ריבים, צעקות וצרחות על כל דבר קטן. פעם אחת קיבלתי וואחד סטירה על זה שהטלפון שלו לא היה במטען. לא ידעתי שאני אחראית על הטלפון שלו. כזאת סטירה קיבלתי".
"פתאום את מבינה שזו לא את – זו תופעה"
אחרי שמונה שנים שחייתה עם בן זוגה האלים, אבל לא באמת חיה, היא החליטה שהיא רוצה להתגרש. אבל אז הגיעו האיומים. היא הוציאה נגדו צו הרחקה ובהוראת משרד הרווחה ארזה הכל ועברה עם ארבעת הילדים למקלט לנשים מוכות.
"פתאום את נכנסת למקלט, ורואה 16 נשים שאצל כולן את אותו הסיפור", אמרה לייבמן. "ואז אתה מבין שזו תופעה. זה לא את, זה לא החומוס שלא שמת לו במקום, זו שליטה זה להשפיל אותך כעדי להרגיש שאת למטה, כדי להרגיע את עצמו שאת לא תלכי".
אחרי שבעה חודשים במקלט הודיעו לה שהיא צריכה לחפש דירה חדשה ומקום להתחיל בו את החיים רחוק ממנו. היא מצאה עבודה בניקיון והייתה אמורה להסתדר לבדה עם ארבעה ילדים ועם סיוע מינימלי מהמדינה. "פיתחנו יכולת לחיות מפחי זבל", סיפרה. "אנחנו סוחבים בלילה איזשהו מזרון מת, שלא יהיו בושות, אוספים סירים. הקושי האמיתי הוא לא רק להצליח להימלט מהאלימות בבית, אלא להצליח לעשות את זה כשאין לך הכלים הדרושים לחיות, כשאת והילדים בסכנה מתמדת".