לכולם יש תירוצים לשאלה "למה אנחנו תקועים בפקקים?", אך כשמזקקים את הטיעונים השונים, רובם חוזרים אל אותה נקודת מוצא – אין עתיד לרכב הפרטי, חייבים להשקיע בתחבורה ציבורית. כשמסתכלים על המספרים הגדולים, על תקציב משרד התחבורה, נראה שהתפיסה הזו מחלחלת והתקציבים מוסטים מהשקעה בכבישים להשקעה באוטובוסים ורכבות. אבל כשצוללים פנימה, מגלים מציאות מורכבת בהרבה. 

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

במציאות הזו, פעמים רבות מדי הכסף אמנם יוצא מקופת המדינה, אבל אנחנו, הציבור, לא קוצרים את פירות ההשקעה. כמה נוח למקבלי ההחלטות לדבר גבוהה גבוהה על פתרונות ארוכי טווח, אבל להתעלם מבעיות ביורוקרטיות שקיימות כיום בשטח וניתנות לפתרון בקלות.

את הדוגמאות שמצאנו בשטח, קישון כנראה היה מאמץ בשמחה. מסופי אוטובוסים בלב אזורי הביקוש, שהושקעו בהם מיליונים, אבל עומדים ריקים בגלל סכסוך בין רשויות; חניונים שיכולים להקל על נוסעי האוטובוסים אבל לא מצליחים לקבל אישור להשתמש בהם; כבישים חדשים שנחנכים אבל מסלולי האוטובוסים לא עוברים דרכם, למרות שהם יכולים לקצר את הדרך; וראשי ערים שסוחטים את קופת המדינה ומציבים דרישות הזויות, בתמורה לכך שלא יפעילו את זכות הווטו שלהם, ויתקעו פרויקטים לאומיים.

פקקים
את המחיר משלם הציבור | צילום: פלאש 90

כשעומדים בפקקים, כשמצטופפים באוטובוסים, התחושה היא של כשל מערכתי, של חוסר תכנון. הכל נכון. אבל אני מציעה שבמקביל לתוכניות הגרנדיוזיות וגזירת הסרטים ממחלפים ורכבות, יתפנו במשרד התחבורה לטפל גם במסופים שעומדים נטושים ובקווי האוטובוס שמתוכננים בצורה לקויה. בינתיים הם מחזיקים כבני ערובה את הזמן ואת איכות החיים של כולנו.