בועז בורשטיין, נכד לסבא וסבתא ניצולי שואה, גדל כל חייו על חצאי סיפורים ועם הרבה סימני שאלה שעליהם מעולם לא קיבל תשובה. אבל יותר מהכול, ליווה אותו חלומה הגדול ביותר של סבתו, שרה בורשטיין - לשוב ולהתאחד עם אחותה שאותה לא ראתה מאז המלחמה ולפגוש את בני משפחתה. החודש, 25 שנים אחרי שסבתו האהובה נפטרה, הרכיב בועז את אילן היוחסין של משפחתו באמצעות האתר myheritage והצליח, לתדהמתו הרבה, לאתר את משפחת הדודה של שרה. בועז הופתע לגלות שהדודה, שנפטרה גם היא לפני מספר שנים, התגוררה כל הזמן במרחק של כמה קילומטרים ספורים. במפגש מרגש שקיימו בני הדודים הם החליפו חוויות, השלימו פערים והצליחו להרכיב עוד קצת את הפאזל המשפחתי המורכב.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בורשטיין, שהתחיל לחקור את השורשים של משפחתו כבר לפני למעלה מ-20 שנה, נזכר במשפט שעליו נהג סבו לחזור מעת לעת. "הם לא צריכים לדעת", היה פוסק נחרצות, ובכך ביטא את החלטתו לשמור את כל זוועות המלחמה שחווה לעצמו בלבד. לצד זאת, הוא נזכר גם בסבתו שכל כך השתוקקה לשתף, ולמרות זאת לא העזה ושמרה את הזיכרונות עמוק בליבה.
מהמחקר המעמיק שערך, גילה בועז שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה שרה ואחותה היחידה עזבו את העיר ונגוף שבפולין שבה התגוררו מגיל קטן, ועברו לגור בוורשה שם מצאה כל אחת מהן את ייעודה. שרה התחילה לעבוד כבר בגיל 12 בתור תופרת ואחרי מספר שנים הכירה את בעלה לעתיד. בני הזוג נשארו לחיות בוורשה לעוד שנה אחת, ואחרי שהנאצים פלשו לפולין החליטו לברוח מהעיר. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה ראתה שרה את אחותה. "סבתא תמיד חשבה שתצליח לאתר אותה", נזכר בועז. "לכל מי שהיא יכלה היא סיפרה על אחותה אבל זה לא עזר, היא מעולם לא מצאה אותה".
בשנת 1939 שרה ובעלה צבי הגיעו ליערות והסתררו שם במשך כשלושה חדשים, עד שנתפסו על ידי החיילים הרוסים והועברו למחנה עבודה בסיביר. כשנה לאחר מכן נולד אביו של בועז ובני המשפחה העבירו בסיביר את כל הזמן שנותר עד לסיום המלחמה. "אבא שלי היה קטן מכדי לזכור, אבל הדבר היחיד שסבא כן סיפר זה שהחיים שם היו בלתי נסבלים", מספר בורשטיין. "היה להם קר, בלי אוכל, עבודה קשה. את כל שנות ה-20 שלו העביר סבא שלי במחנה העבודה הזה, הוא נעשה בן אדם קשוח וסגור וזה עיצב את מי שהוא היה".
בתום המלחמה, כשאביו של בועז היה בן 5, הוא עלה יחד עם הוריו על רכבת שהסיעה אותם מרוסיה למחנה עקורים בגרמניה. באחת העצירות בדרך עלתה לרכבת חבורה של שודדים. הם היכו באכזריות את כל הגברים שישבו בתוך הקרון ושדדו את הנוסעים. לאחר מכן הרכבת המשיכה לכיוון פולין, שם באחת העצירות נגלו לעייני הנוסעים חלק מהזוועות שהתרחשו באותן השנים על אדמת המדינה. "הם ראו שם ערימות של גופות של יהודים זרוקים על הרצפה", משחזר בועז את הסיפור ששמע מאביו ושאותו לא ישכח לעולם. "סבא שלי, למרות המראות הנוראים, ירד מהרכבת לחפור קברים לכולם". משם המשיכו סבו, סבתו ואביו לגרמניה וב-1948 עלו לישראל.
לאורך כל השנים ניסו שרה וצבי לאתר את קרוביהם אך לשווא. "סבא שלי היה מאזין כל הזמן למדור לחיפוש קרובים", מסביר בועז. "שניהם היו חברים בקהילות של העיירות שהם באו מהן וגם אז לא הצליחו למצוא. עם השנים הבינו שמי שמצאו זה מי שיש".
"סבתא ודודתה גרו כל חייהן במרחק אווירי של קילומטר וחצי - בלי לדעת זאת"
גם אחרי מותם המשיך בועז במאמצי החיפוש ולבסוף החליט לנסות ולהרכיב את אילן היוחסין באמצעות חברת myheritage. באתר החברה הוא חיפש את שם המשפחה של אמה של סבתו, ילין, והוסיף לחיפוש גם את שם העיירה בפולין מה שסיפק לו תוצאה אחת ויחידה: מסמך ובו, בין היתר, בקשת ההתאזרחות של דודתה של סבתו, שושנה ילין, בפלסטינה בשנת 1939.
בשלב הבא, בועז חיפש את כל השמות שהופיעו במסמך באתר הפולני JRI ובכך הצליח לאמת את הקשר בין דודתה של שרה לאימה. הוא הזין את כל השמות שמצא באילן היוחסין באתר ומיד עלו לו התאמות למשפחתה של הדודה. בועז הנרגש מיהר לפנות אל אחד מבני המשפחה וכבר באותו הערב נוצר ביניהם הקשר הטלפוני הראשון.
אחרי שיחת הטלפון המרגשת, בועז ובני המשפחה נפגשו לראשונה. "אבא שלי, האחיות שלו ואני נפגשנו עם בני הדודים של סבתא שלי, כל אחד סיפר על מה שידע ולא ידע ואיך כל השנים לא הצליחו למצוא אחד השניה", הוא מספר. "הסתבר לנו שבמשך השנים הן היו אפילו באותם מפגשים של העיירה ולא הצליחו לזהות אחת את השנייה. ראינו עד כמה יש דמיון פיזי. אבא שלי ממש דומה לבן דוד של סבתא שלי. אי אפשר לפספס. היה מאוד מרגש, גם הם בכו והיו שיחות טלפון איתי עם בכי".
"סבתא סיפרה לי בעבר שהייתה דודה שעלתה לארץ וניסתה לסדר אשרה גם להם, אבל הם רצו ללכת לרוסיה", נזכר בועז. "סבתא שלי ניסתה לחפש את הדודה אבל היא לא הצליחה". וכך קרה ששרה בורשטיין ודודתה גרו כל חייהן במרחק אווירי של קילומטר וחצי אחת מהשנייה - בלי לדעת זאת.
"עבור חוקרי שורשים, השואה היא חור שחור בהיסטוריה", מסביר רועי מנדל, תחקירן ראשי בחברת MyHeritage. "קהילות שלמות הוחרבו, משפחות שכמעט ולא נותר מהם זכר, ארכיונים שלא נותר מהם דבר וניצולים שסברו כי הם נותרו לבד בעולם. במשך שנים רבות נעשה שימוש באמצעי התקשורת המסורתיים, בראשם הרדיו והעיתונים, לחפש אחר קרובי משפחה וכוחם של אמצעים אלו היה מוגבל. היום, בזכות הטכנולוגיה המתקדמת ותהליך דיגיטזציה נרחב של ארכיונים שהופכים כעת נגישים הרבה יותר, מצליחים צאצאיהם של הניצולים לאתר קרובי משפחה אבודים אחרי עשרות שנים של חיפושים".