כבר מזמן לא היה אצלנו אירוע שואה מרשים כזה: יורשי עצר, נשיאים וראשי ממשלות כיבדו בנוכחותם את זכר הקורבנות בטקס מרגש ביד ושם. אלא שפרט אחד בתוך ההתרגשות הכללית והפרופיל התקשורתי הגבוה של אירועי הזיכרון השבוע נשכח מהמארגנים - חובתם לתת מקום של כבוד גם לניצולים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כשפניתי ליד ושם וביקשתי שאבי, צבי איכנולד, ניצול אושוויץ בן 94, ישתתף בטקס - נעניתי בתשובה בלתי תאומן: "ליבנו נחמץ - אבל אין מקום". מול עיני ראיתי את זרועו השמאלי של אבי והספרות 134105 שקיעקעו עליו הנאצים. חשבתי על זוועות אושוויץ שעברו עליו - על צעדת המוות, על ייסורי הנער שנותר לבדו בעולם לאחר שהוריו ותשעת אחיו ואחיותיו נרצחו על אדמת פולין - ובאירוע המציין 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, אין מקום בשבילו.
כל עוד חי בישראל ולו ניצול אחד - אל יפקד מקומו
לאחר התלבטויות, החלטתי לומר כאן את דבריו. לא רק כבנו של אבי, אלא גם בשם של ניצולים שעדיין חיים בינינו ולא הוזמנו לאירוע ביד ושם מפאת מחסור מקום. כבן הדור השני לשואה, אני מרגיש חובה מוסרית למנוע מצב בו ניצולי השואה הקשישים הללו יהיו מבחינת נעדרים ומיותרים. הרי בעוד שנים מעטות מאוד כבר לא יחיו פה - הטקסים יתקיימו בלעדיהם ויהיה מקום לכל מכובדי הארץ והעולם. אבל כל עוד במדינת ישראל חי ולו ניצול שואה אחד - אל יפקד מקומו.
כששיתפתי את אבי בכאבי ובכעסי האישי, אמר ברוגע שביום הקדוש הזה, יום שחרור אושוויץ, אינו רוצה לעורר סערה והוא יצפה בטקס בביתו. כזה הוא אבי - את העבר המדמם שלו הוא נושא בענווה כל חייו. לא איש ריב ומדון הוא. הוא שניצל מהתופת לא שכח את הרוע, לא חשב על נקמה אלא החליט לבחור בחיים. בכל הזדמנות חזר ואמר שמדינת ישראל היא הניצחון הגדול של העם היהודי על הצורר הנאצי. השבוע סימנתי מינוס קטן.