46 שנים עברו מאז מלחמת יום הכיפורים, אבל הצלקת בנפשו של אורן בנרון בן ה-65 מהמלחמה ההיא עדיין מדממת. הוא מרגיש רדוף, מראות המלחמה לא עוזבים אותו והוא חש בכל רגע נתון אסון מעבר לפינה. התפקוד היום יומי שלו מינימלי. רק לפני עשור הוא נתן לזה שם. למעשה, אשתו היא שקראה על כך והודיעה לו: "אורן, אתה הלום קרב".

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

כבר עשרות שנים שבנרון נודד בין המדבר בסיני לחוות הבודדים "חוות שמשון" בהרי יהודה בה התגורר עד לפני כמה חודשים. אבל כעת, לאחר מאבק משפטי ארוך, החליט מינהל מקרקעי ישראל לפנות את החווה. אורן ומשפחתו נאלצו לעבור לבית פרטי - ומה שנראה לרוב האנשים כחלום, אצל בנרון מביא לערעור השקט. 

בפברואר 1972 התגייס בנרון לחטיבת גולני, וכבר מהרגע הראשון המציאות נדמתה לו זרה לחלוטין. הוא אמנם נולד בארץ, אך גדל בארה"ב בתקופת ילדי הפרחים. "זו הייתה תקופה של שלום ומוסיקה ואהבה, ואז בגיל 14 הגעתי עם ההתרשמות הזאת והאישיות שכבר התעצבה למצב שונה בתכלית בארץ", הוא מתאר. "לא רק שלא ידעתי שאני רוצה להיות לוחם, אלא שכל עניין האויבים והמלחמה בינינו ובין הערבים על הארץ היה לי זר לחלוטין". 

יומיים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בארבעה באוקטובר 1973, סיים גדוד 5, גדוד הבוקעים הראשון של חטיבת גולני, תעסוקה מבצעית בקו ג'בלייה שברצועת עזה ועלה צפונה לבסיסו בטירת הכרמל. ללוחמים הובטח כי ייצאו לחופשה לפני האימון – ואז, בלי כל התרעה מוקדמת, תפסה אותם המלחמה ביום שבת, יום הכיפורים.

מלחמת יום כיפור טנקים רמת הגולן (צילום: נחמן מרגלית)
צה"ל ברמת הגולן במלחמת יום כיפור | צילום: נחמן מרגלית

"ישבנו על צלע ההר, מסתכלים על שמיים יפים במיוחד", נזכר בנרון. "פתאום שמענו תרועה רמה של הרבה אנשים עולה מהבסיס. חשבתי שזה משחק כדורגל, ואז נזכרתי שיום כיפור. מיד מישהו אמר שפרצה מלחמה". 

"לי המלחמה לא נראתה כמו מסיבה"

את השבת העביר גדוד 51 בעלייה לרמת הגולן, ואחר הצהריים התקבלו בבור הפיקוד הידיעות על תפיסת מוצב החרמון בידי הסורים. יומיים לאחר פרוץ המלחמה, ב-8 באוקטובר, כוח של גדוד 51 וחטיבת גולני ניסה להשתלט מחדש על המוצב, נתקל בהתנגדות קשה ונסוג. עד 10 באוקטובר עסקה החטיבה בקרבות הבלימה, והחל מ-11 בחודש בהשתלטות על כפרים במובלעת הסורית.

"היינו נכנסים לכפרים לאחר שכבר כבשו אותם, והייתה איזו שמועה שהדהדה ששומרים אותנו למשימה בהמשך המלחמה", בנרון ששירת בפלוגה המסייעת מספר. "היו כאלו שחיכו 'להצטרף למסיבה' - לי המלחמה לא נראתה כמו מסיבה".

האינטואיציה הייתה נכונה, וכוח הסדיר מגדוד 51 נשלח רגע לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה למבצע "קינוח" - מבצע ההשתלטות על מוצב החרמון. "בהתחלה היו הפגזות של הארטילריה שלנו שנועדו לרכך את השטח לפנינו, שהיה שורץ קומנדו סורי", הוא משחזר. "הנפגעים הראשונים היו מהאש הארטילרית".

אחד הדברים שהפתיעו את הלוחמים בקרב ההוא הוא אש ארטילרית שהגיעה לכיוונם מכלים של צה"ל שהוחזקו בידי הסורים. "אנחנו המשכנו לעלות, עד שהותקלנו על ידי קומנדו סורי שהתחפר בשוחות מאחורי הסלעים", הוא אומר. "זה היה מידי: פתאום ירי, ומיד זעקות של נפגעים ואש צולבת". 

ההיתקלות בקומנדו הסורי בגבעה 16 בחרמון הפכה בערבות הימים לקרב הירואי ונודע – אך עבור בנרון הוא היה נקודה של שבר אישי. "ראיתי הרבה מהחברים הטובים שלי נופלים, ואנחנו כפלוגה מסייעת גם היינו צריכים להעביר את הפצועים אחורה", הוא מתאר. "אני הייתי עם המרגמה, אז ניסו למקם אותי מאחורי אחד הסלעים כדי שאחזיר אש. המ"פ מיקי השאיר אותי עם חייל נוסף שם ואמר לי לחכות להוראות נוספות כשיחזור".

רכבי צה"ל בדרך לחרמון (צילום: ארכיון צהל ומשרד הביטחון)
כוחות צה"ל בדרך לכיבוש החרמון | צילום: ארכיון צהל ומשרד הביטחון

 

"המראות מזעזעים אותי קשות עד היום"

אלא שרס"ן מאיר (מיקי) תדהר (מוסברג) ז"ל נפצע בקרב, ולא חזר לנקודה על מנת לתת הוראות נוספות. "העייפות, הקור הקשה וחוסר האונים גרמו לי להירדם", מתאר בנרון. "התעוררתי אחרי שעה-שעתיים מזיע, הבוקר כבר עלה ושמענו כדורים שורקים מעלינו. היינו לבד. חשבתי לרגע שכולם נסוגו ורק אנחנו נשארנו, אבל הלוחם שהיה איתי אמר שהפצועים פונו, ושלמעלה מנהלים קרב עם הלוחמים הסורים האחרונים".

"עליתי לראות מה קורה, ומצאתי חבר שלי מחזיק לוחם אחר, גוסס, שמת לו בידיים", הוא משתף. "הוא ביקש ממני ללכת כמה מטרים ולזרוק לו תחמושת - ובאותו רגע אני רואה את הסורים משליכים רימון מעבר לקיר האבן. אני צועק לו: 'רימון, תיזהר!', ואז מרים את הראש. הרימון התפוצץ לידי, הרגשתי רסיס פוגע בי וכוויה בבטן. החלטתי שעד כאן, אמרתי לחבר שלי שאני עוזב וירדתי למטה לתאג"ד". 

החוויה הטראומתית של בנרון לא הסתיימה במבצע "קינוח", שכן בחצי השנה שאחר כך השתתף הגדוד שלו במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. בנרון עצמו הוצב בתל ענתר, ואחת ההתקפות הסוריות זכורה לו במיוחד. "שני מילואימניקים במוצב נהרגו מפגז שנורה אליהם ואני עליתי למגדל השמירה לראות מה קרה",  מתאר בנרון. "המראה ההוא של גופות מבותרות מזעזע אותי קשות עד ליום הזה".  

"הבדואים שאלו אותי מתי אפסיק לנדוד"

זמן קצר לאחר תום המלחמה נסע בנרון לחצי שנה ללימודים בקליפורניה. מהטיול הזה הוא חזר שונה, ותסמיני הלם הקרב החלו להכות בו. בין השאר "שמע" את קולות חבריו קוראים לו למצוא פתרון שיבטיח שמה שקרה להם לא יקרה יותר. 

"הרגשתי 'שגעת' רצינית - יוצא בלילות ומסתער על עצים בקמפוס", הוא משתף. "הרגשתי דיכאון עמוק על המצב של העולם, כאילו זה סוף העולם וגלגל חוזר של מלחמת גוג ומגוג. בתוך המצב הזה היה לי חלום ששינה את חיי - מופע מוסיקה מוקף הילה שמתקיים בתוך עולם חרב לחלוטין כתוצאה ממלחמת הכל בכל. חלום שגרם לי לצאת למסע ולנסות לגייס אומנים לפסטיבל דומה לוודסטוק בארץ". 

כשהניסיון המוזיקלי של בנרון לברוח מרחשי הזוועה שבראשו לא צלח, הוא מצא מפלט אחר - בסיני. "מאז 1979 החיים סביב סיני: הרבה מתבודד, הרבה הולך לטייל, בשקט שם אני מוצא שקט פנימי", הוא אומר. "אני ממשיך ככה עד גיל 36, כשהבדואים כבר אומרים לי - 'מתי תפסיק לנדוד?'".

את רעייתו הכיר דרך חבר משותף. מאז הם יחד כבר 28 שנה. "אני הייתי נווד והיא בזמנו רועת עיזים במדבר", הוא מספר. "אני אדם שמדקדק בפרטים. כשראיתי בפעם הראשונה איך היא מחזיקה את כוס התה בשתי ידיים קרוב ללב, ידעתי שכך תחזיק את התינוק שלה, את הבית שלה ואת כל עולמה, וכן, גם אותי על הדרך". 

אורן בנרון בחתונתו (צילום: באדיבות המשפחה)
אורן בנרון בחתונתו | צילום: באדיבות המשפחה

הדרישה מהמדינאים: קחו אחריות

"אני חושב שהמצב הנפשי שלי עדיין מפריע לה", אומר בנרון. "ניסיתי טיפול לפני 10 שנים אבל המטפל אמר לי שאני מתבצר בעמדתי וזה לא צלח". הקמנו יחד משפחה של 9 ילדים ושני נכדים, אבל עדיין הזעם בי מתפרץ. אני פחות צועק, אלא פשוט נכנס לאוטו, לוחץ על דוושת הגז ונעלם".

החיים עם המשפחה ובחוות בודדים עזרו לו להירגע קצת, הוא אומר, נתנו לו שקט נפשי. "עכשיו, כשהמינהל גירש אותנו ועברנו לבית בסביבה רגילה, עם מלא שכנים, אני מרגיש כדחליל חסר נשמה", הוא מתאר. "אני גר בבית שעושה לי רע רק להיכנס אליו". 

אורן בנרון (צילום: באדיבות המשפחה)
אורן בנרון | צילום: באדיבות המשפחה

בנרון משתף אותנו בסיפור שלו כי הוא מבקש לדרוש מהמדינאים לקחת אחריות. "חשוב לי לשתף כי עיקר ההלם בכל הסיפור היה הנתק בין השלטון ובין החייל הפשוט", הוא מתאר ומבקש גם מהציבור וגם מהבכירים במדינאים להבינו ולהקשיב לו. "לא הבנתי את הקשר בין תמונת הפוליטיקאים עם כוסות השמפניה בעיתון ומצד שני חיילים שראיתי נכתשים בשדה הקרב ונחרטו כצלקות בנפשי. הם לא מבינים שיש להם אחריות?".

משפחתו של בנרון קיבלה סיוע מהמדינה במימון מגורים במושב. אבל הם מאמינים שרק פתרון של מגורים בטבע, בשטח מבודד, יאפשר לו לחיות בשלווה. "אורן עבר את מה שהוא עבר, יצא גיבור וקיבל צל"ש", אומרת רעייתו מיכל. "אי אפשר לשנות את מה שקרה לו, אבל אפשר לשנות את איכות חייו".