חג הסיגד שמציינים היום יוצאי אתיופיה מסמל את חידוש הברית בין העם לאל ואת ערגת בני העדה שחלמו לעלות לירושלים לציון. במסגרת פרויקט מיוחד לרגל החג, סיפרו סיגל, יונתן, גנט ודבי - שלושה יוצאי אתיופיה וצברית אחת, בת להורים שעלו מאתיופיה, על הזיקה שלהם לשתי המדינות, ומה כל אחת מהן - אתיופיה וישראל - מסמלת עבורם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
סיגל קנוטופסקי, ילידת אתיופיה שעלתה ארצה ב-1983, סמנכ"ל פיתוח משאבים בארגון "מעוז"
אתיופיה שלי: "בתום מסע שורשים משותף לארץ הולדתי, מסע דורות נשי, רק אני ובתי, שיתפתי את אמי, חלוצת מסע העלייה המשפחתי מאתיופיה דרך מדבריות סודן, שקברו של בנה הקט שוכן שם, לצד הדרך לירוסלם , בשאלה שהדהדה בי פעמים כה רבות לאורך ימי ונתיבי המסע. למה? למה עזבתם את ההרים המוריקים, את נהר המים החיים, את הכפר המוגן בין צוקים, את הקצב השלו, הבריא, המחייה? למה יצאתם לדרך רצופת הסכנות, מלאת הקורבנות, אל ירוסלם הלא נודעת?
והיא? היא רק הביטה בי. שאלתי נמוגה מול עוצמת תשובתה: 'אתיופיה מעולם לא הייתה לנו בית. רק מעון זמני. חיינו בתודעת ארעי. תמיד ידענו שיגיע היום בו נצא אל הייעוד, אל ירוסלם, לרגע הזה תמיד התפללנו וייחלנו והתכוננו. וכשהרגע הגיע לא הייתה שום שאלה - יצאנו אל המסע'".
ישראל שלי: "המסע שעדיין לא תם, הלב שקרוע בין אהבת מולדת לכאב הדחייה, בין חלום מדי הזית לאימת המדים התכולים, בין עוצמת האמונה למשבר האמון, בין סיפורי ירוסלם של זהב ונהרותיה דבש וחלב לבין מאבק על פיסת מקום בסיפור הישראלי המתחדש, בין הדרת פנים להדרת הבנים, בין רגעי תקווה ואור לבין גלי גזענות ושנאה שמאיימים להחזיר לאחור.
ואני, בת מלסה ואנויה, גיבורי המסע, יודעת שנגיע, שעוד נראה את אורה של ירוסלם, זו הרעיונית. בדרך לבניית חברת מופת ישראלית מגוונת, חברה בה יש שוויון לכל".
דבי רדא, בת 33, ילידת ישראל
אתיופיה שלי: "צמד מילים שמוזר לי לחבר יחד. שנים הרגשתי שלהביע רצון להגיע לאתיופיה לבקר זה בגידה בהורי, הרי הם הקריבו כל כך הרבה כדי להגיע לארץ. אמא תמיד עונה לי 'מה יש לי לחפש שם?' יכול להיות שחצי מהחיים שלה היא גדלה בתודעה של אורחת? מה, אין לה רגש למקום בו נולדה? הרי הייתה ממשפחה מבוססת וחזקה.
רציתי להפסיק לדמיין את המראות שההורים מספרים ולראות במו עיניי. עשיתי את זה. נסעתי לאתיופיה והנה הפתעה! העיניים נשטפו בירוק, שקט, מרחבים עצומים, שטחי מרעה וילדים משחקים - לא רעבים, לא מסכנים. בבת אחת הבנתי את מה שאמא לא הייתה מסוגלת לספר גם לעצמה".
ישראל שלי: "בשבילי היא לא חלום, אלא הגשמה. הוריי, זוג צעיר עם שלושה ילדים קטנים, צועדים לירושלים דרך סודן במסע רגלי עוברים תופת, רק אדמה זוכרת את התינוקות והזקנים שאספה לתוכה, ביניהם גם משפחות שלמות. אבא מאבד את שני הוריו חודשים ספורים האחד מהשנייה. מבן בכור ואהוב ליתום באמצע ארץ זרה. את כל זה אבא העדיף לא לספר לי. אני נולדתי כאן, מסמלת את ההגשמה, כך שאת העבר משאירים בעבר ואני הגאווה הכי גדולה שלהם רק מעצם העובדה שאני צברית וצו הורי הוא להיות הכי ישראלית.
צברית. אני מתה על המילה הזאת אבל גם מסוכסכת איתה. השפה העברית חודרת עליי הכי עמוק, 'בלי סודות' ו'תופסת עכברים' הם לגמרי הילדות שלי. שירות במסלול אקסקלוסיבי, תואר ראשון ושני, ועדיין השכן בבניין ירגיש צורך לתלוש בחשאי את המזוזה ממשקוף ביתי או שלאחר שיחה קצרה עם עמית לעבודה או ללימודים יגיד לי: 'בואנה, יש לך עברית מדהימה'".
ד"ר יונתן ראובן, יליד אדיס אבבה שעלה בגיל 8 חודשים בטיסה מסחרית בסיוע האגודה האמריקנית. מתמחה ברפואת אף אוזן גרון, סרן במילואים, נשוי ואב לשניים
אתיופיה שלי: "שושלת של יהדות ומסורת עתיקת יומין, שלא ניתנת לערעור. היא גם כפר בשם גן שילמי (הכפר של אבי), מבודד, משפחתי ומחבק, הטובל בנוף הררי ירוק עוצר נשימה, שהשריד היחידי שנשאר זה בית קברות משפחתי.
אתיופיה שלי היא זיכרון קולקטיבי משפחתי של רגשות מעורבים - ילדות שמחה ומאושרת של מרחבים ירוקים, קהילה מגובשת, חיי רוח ואהבה, בעלי חיים עם שמות חיבה, לצד תחושה של פחד, כאוס, חוסר וודאות ,מהפכה קומוניסטית, ושכול. ובין שני הקצוות הללו - כמיהה עתיקה לירוסלם. אתיופיה שלי זה סיפור הגבורה של המשפחה שלי, ושל המשפחות של כולנו".
ישראל שלי: "הבנה שאני צועד וחי בתוך חלומם של דור גיבורי ישראל, ההורים שלי ושל כל אחד מהקהילה – מנהיגים, חלוצות, ציונים, לוחמות, אסירי ציון, נשות רוח ואקדמיה בעבר ובהווה. ישראל שלי זה לחכות ליום שישי לאינג'רה הטרייה, והתבשילים החריפים של אמא, בית עם ריחות חזקים של תבלינים באוויר ולאכול בחדווה עם הידיים.
ישראל שלי זה ממוצע של פעמים בשבוע אירועים משפחתיים, כי יש לי כ-80 בני דודים, וזה רק מהצד של אבא. ישראל שלי זה לשמוע את KGC ,נצ'י נצ', ולבדוק מידי יום אם עושים משהו להחזרת אברה מנגיסטו".
גנט דסה, ילידת אדיס אבבה שעלתה ארצה בגיל 11. למדה בתיכון קיבוצי בעין שמר, קצינה בצה"ל, בעלת MBA במנהל עסקים, נשואה ואמא ל-3 ילדים, ומנכ"לית ארגון "עולים ביחד"
"ישראל ואתיופיה הן שתי הרגליים שלי. אתיופיה היא המולדת הביולוגית שלי - נולדתי בה וחייתי בה בילדותי, והיא שעיצבה אותי תרבותית, לשונית ורגשית. ישראל היא המולדת הנבחרת שלי - בגרתי בה, הייתי בה לקצינה בצבא, בוגרת מוסדות השכלה גבוה, הייתי בה לאישה ואם וכאן נולדו ילדי האהובים.
ישראל היא חלום אבות קולקטיבי, שלי ושל בני הקהילה שלי – ואליה שבנו. היא מגדירה את זהותי הלאומית, היא כור ההיתוך של כולנו, היא בסיס לביטחון. כאתיופית ישראלית אני חלק ממארג זהויות קהילתיות ועדתיות , הוא סיפור הפסיפס הישראלי. אני גאה על גווניו הבוהקים, אני דואבת ומודאגת וזועמת על גווניו העכורים. ויש בנו גם את אלה וגם את אלה.
משימתי היום כבת-אדם, אזרחית וגם כמנהלת ארגון שעוסקת בעתידם של בני קהילתי היא לפעול בכל כוחי להכחדת האיבה והגזענות וההתנשאות באשר הם. וזו צריכה להיות מטרת כל ישראלית וישראלי חפצי חיים".