היה ממחוללי השינוי של בית המשפט העליון ומהשופטים שפעלו למען חופש העיתונות: נשיא העליון לשעבר מאיר שמגר, שהלך הבוקר (שישי) לעולמו בגיל 94, היה מאבות המשפט הישראלי ופעל רבות לאורך השנים לעיצוב פני בית המשפט כפי שהוא מוכר כיום.
כנשיא, היה שמגר הרוח החיה מאחורי פרויקט בנייתו של היכל בית המשפט העליון החדש בגבעת רם בירושלים והמעבר אליו בראשית שנות ה-90. בספרו האוטוביוגרפי סיפר כי התעקש שההיכל החדש לא יוקף גדר, כהצהרה על כך שכל אדם יכול לגשת לבניין.
על תפקיד בית המשפט כתב: "אני דוגל בכך שזו לא רק זכותו של בית המשפט להתערב, אלא גם חובתו, בהיותו מרכז הכובד של יצירת נורמות לציבור. בית המשפט אמנם לא נבחר ישירות בידי הציבור, כמקובל בערכאות מסוימות בארצות הברית, למשל, אך חבריו נבחרים על פי ערכיהם האישיים ואיכותם המקצועית, והדבר מעניק לו משקל מצטבר רב. הוא מייצג את מה שהציבור מצפה לו ממנהיגיו. בתי המשפט זכו תמיד לאמון רב מצד הציבור ונהנו מסמכות מוסדית. היא נבעה מן הכוח שניתן להם לגבש את עקרונות החוק ולהצהיר עליהם".
שמגר ישב בראש הרכב מורחב של תשעה שופטים בעניין בנק המזרחי (ע"א 6821/93) שניתן בנובמבר 1995 וכתב את חוות הדעת הראשונה בתיק כנשיא בדימוס (בחודשי הכתיבה שלאחר הפרישה). בפסק הדין עוגנה סמכותו של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת ולבדוק את התאמתה לפסקת ההגבלה הקבועה בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט העליון לבקר את חקיקת הכנסת קבע הנשיא שמגר כי "בית המשפט מכפיף את החקיקה לערכיה ולעקרונותיה של החוקה, זו שכבר נכתבה וזו שהיא חלק מן המשפט הפוזיטיבי שלנו".
בכמה פסקי דין ביטא שמגר עמדה נחרצת בזכות חופש הביטוי. שמגר סבר כי הזכות לחופש הביטוי צריכה לגבור על הוראות חוק איסור לשון הרע, גם אם הדעה שהובעה מסתברת לאחר מכן כלא מדויקת או שגויה, ובלבד שנאמרה בתום לב. בפרט הדגיש את חשיבות חופש הביטוי בהבעת ביקורת על רשויות השלטון, לרבות על נושאי משרות ברשויות אלה, בציינו כי "אם יחשוש האזרח כי כל אי דיוק עובדתי, ככל שיראה פעוט וקל ערך, עלול לסבכו בהליכים משפטיים, הוא לא יהין למחות והביקורת תוחנק בעודה באיבה".
ברוח זו היה שמגר השופט שהכיר בזכותו של עיתונאי שלא לחשוף את מקורות המידע שלו על ידי חיסיון יחסי, הנתון לשיקול דעת בית המשפט (ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב). בעצם ההכרה הרשמית בקיומה של הזכות לחיסיון ניתנה הגנה רבה יותר למקורותיהם של העיתונאים.
בפסק הדין בפרשת האונס בקיבוץ שמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח') קבע שמגר כי אישה אינה צריכה להתנגד ליחסי המין על מנת שהדבר ייחשב אונס, אלא די בכך שלא הסכימה למעשה.
לאחר פרישתו מכס השיפוט שימש בורר בסכסוכים שהופנו אליו מבתי המשפט או ישירות על ידי הצדדים וכן עמד בראש כמה ועדות חקירה, ובהן ועדת החקירה הממלכתית שעסקה ברצח ראש הממשלה יצחק רבין, ועדת החקירה הממלכתית בנושא טבח מערת המכפלה וועדת החקירה בנושא הקשר בין זיהום מי נחל הקישון לבין מחלתם של לוחמי חיל הים שצללו בנחל.