בימים האחרונים דן בית המשפט העליון בשלוש החלטות של ועדת הבחירות המרכזית: פסילת עופר כסיף מחד"ש, פסילת בל"ד-רע"ם ואישור התמודדותם של אנשי עוצמה יהודית (מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר) באיחוד מפלגות הימין. כנגד כסיף, שהואשם בהשוואת ישראל וצה"ל למשטר הנאצי, נטען שהוא שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית; כך נטען גם על בל"ד-רע"ם, שהואשמה גם בתמיכה בטרור. בן ארי ובן גביר הואשמו בוועדה שהם מסיתים לגזענות, והיועץ המשפטי לממשלה אף תמך בפסילת בן ארי – אך ועדת הבחירות אישרה את מועמדותם.
פסילת רשימות ומועמדים לכנסת היא תמיד סוגיה שמעוררת סערות פוליטיות: היא פוגעת בזכות דמוקרטית בסיסית – או שמעלימה עין מהתנהלות דמוקרטית בעייתית; והיא מתקבלת על ידי גוף פוליטי (ועדת הבחירות) – ואז עוברת לבחינה מחודשת על ידי ערכאה שיפוטית (בית המשפט העליון). ההיסטוריה מלמדת שוועדת הבחירות לא מקמצת בפסילות, אבל לעתים רחוקות מקבל העליון את עמדתה.
על מה נפסלת רשימה?
חוק יסוד: הכנסת קובע (בסעיף 7א) שניתן לפסול הן רשימות שלמות והן מועמדים בודדים. ישנן שלוש עילות אפשריות לפסילה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; ותמיכה במאבק מזוין נגד ישראל. העילות עשויות להתבטא במטרות הרשימה או המועמד, או במעשיהם – וגם, על פי החוק, במשתמע. ב-2008 הוסף תיקון לחוק ולפיו גם מועמד ששהה במדינת אויב שלא כדין בשבע השנים שקדמו למועד הגשת הרשימות ייחשב כתומך במאבק מזוין. פסילת מועמד מחייבת את אישור בית המשפט העליון, בעוד שרשימה צריכה לערער על פסילתה.
ועדת הבחירות המרכזית היא למעשה פורום פוליטי המורכב מנציגי סיעות הכנסת היוצאת (בהתאם לגודל הסיעות). בראשה עומד שופט בית המשפט העליון, אך הוא לא נוהג לקחת חלק בהצבעות על פסילת רשימות ומועמדים. כך נהג גם הפעם השופט חנן מלצר. מישאל חשין, בצעד חריג, השתתף בהצבעה על פסילת ברוך מרזל ב-2003 (והצביע בעדה).
אילו רשימות נפסלו בעבר?
רק שלוש מפלגות נפסלו אי פעם מהתמודדות לכנסת. ב-1965, בהחלטה שנחשבת מכוננת (פסק דין ירדור), נפסלה רשימת הסוציאליסטים (ברוב של שני שופטים נגד אחד) בטענה שאנשיה שייכים לקבוצת אל-ארד ששללו את קיומה של מדינת ישראל. באותו זמן, אגב, לא הייתה לוועדת הבחירות המרכזית סמכות לפסול רשימות. סעיף 7א נחקק רק ב-1985 – לאחר שתנועת כך של הרב מאיר כהנא לא נפסלה בבחירות 1984. החקיקה הוכיחה את עצמה כבר בבחירות שלאחר מכן – כך נפסלה, פה אחד, מהתמודדות בבחירות 1988, בטענה ש"מטרותיה ומעשיה הם באופן ברור גזעניים" (כפי שכתב נשיא העליון מאיר שמגר). הרב כהנא נרצח ב-1990, וב-1992 ניסו שתי ממשיכות דרכו – כך וכהנא חי – להתמודד לכנסת. שתיהן נפסלו. מאז, במשך 27 שנים ושבע מערכות בחירות, לא נפסלה רשימה מריצה לכנסת.
מה קרה כשבל"ד נפסלה?
רשימה ערבית, כפי שניתן להבין, מעולם לא נפסלה. עם זאת, בל"ד כבר רגילה לעמוד בפני בית המשפט העליון ולהילחם על זכותה. ב-2003 נפסלו הן המפלגה והן מייסדה ויושב הראש שלה, עזמי בשארה (שלימים נמלט מהארץ לאחר שנחשד בריגול), בוועדת הבחירות. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, תמך בהחלטה. העליון הפך אותה, אך לא בקלות – שבעה שופטים קיבלו את ערעור בל"ד וארבעה התנגדו לו. באותה שנה, אגב, אישר העליון גם את מועמדותם של אחמד טיבי וברוך מרזל – ופסל את משה פייגלין (הורשע בעבירה שיש עמה קלון) ושאול מופז (לא עמד בתקופת הצינון הנדרשת מאז שחרורו מצה"ל).
בל"ד נפסלה שוב ב-2009, לצד שותפתה הנוכחית רע"ם (שאז רצה עם תע"ל של אחמד טיבי) – ושוב הפך העליון את ההחלטות. הרכב השופטים, בראשות הנשיאה דורית ביניש, קבע אז שהעילות לפסילה צריכות להתפרש בצמצום, ושיש להוכיח אותן ברף ראייתי מחמיר. השופט היחיד שתמך בהחלטה לפסול את בל"ד היה אדמונד לוי.
ב-2012 עברה האש מבל"ד למועמדת הכי שנויה במחלוקת ברשימה – חנין זועבי. הראיה המרכזית נגדה היתה השתתפותה במשט המרמרה, שהיוותה לכאורה תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל. הרכב השופטים בראשות הנשיא אשר גרוניס, הסכים שהמשט היה חריגה מדיבורים למעשים, אך קבע שאין ללמוד מכך על תמיכה של זועבי במאבק מזוין (בעקבות דו"ח ועדת טירקל, שהבחין בין פעילי הטרור בספינה לנוסעים האחרים).
ב-2015 שוב נפסלה זועבי בוועדת הבחירות – ולצידה נפסל גם מרזל (שרץ מטעם יחד של אלי ישי). העליון שוב הפך את ההחלטות: הוא קבע שמשקל הראיות נגד מרזל נמוך, וכי הסבריה של זועבי "מעוררים ספק ביחס לטענה כי במעשיה תומכת זועבי במאבק מזוין נגד מדינת ישראל". השופט היחיד שהתנגד להחלטות העליון היה אליקים רובינשטיין. ההחלטות המשיכו את החלטות העליון שקדמו לו. "פסילת מועמדים", ביקשה הנשיאה מרים נאור להזכיר, "היא אמצעי קיצוני אשר יש לנקוט בו בנסיבות חריגות". ונסיבות כאלו, כאמור, לא התגלו כבר כמעט 30 שנה.