אתמול (ראשון) פורסם שרשימת כחול לבן שוקלת לחתום על הסכם עודפים עם ישראל ביתנו. רבים שומעים את המונח לראשונה בשיעורי האזרחות בתיכון - ובהמשך חייהם, בכל מערכת בחירות - אך כמה באמת מבינים כיצד עובדת השיטה, ומה ההשלכות של אותו הסכם על הבוחר?
כאשר שתי מפלגות חותמות על הסכם עודפים, המפלגה הקרובה יותר למנדט הבא – בדרך כלל הגדולה מבין השתיים – מרוויחה את עודפי הקולות של שתי המפלגות. אם כחול לבן וישראל ביתנו אכן יחתמו על ההסכם, גנץ צפוי לקבל את עודפי הקולות של ליברמן ולגרוף מנדט נוסף.
איך זה עובד?
אחוז החסימה עומד כיום על 3.25% מסך הקולות הכשרים. אחרי שמנפים את המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, מחלקים את מספר הקולות הכשרים ב-120 ומקבלים את "מודד הקולות הכללי למושב", כלומר: כמה קולות צריך כדי לקבל מושב אחד בכנסת.
כאן מתחיל השלב הראשון: חלוקת הקולות של כל רשימה במודד הכללי, כדי לדעת כמה מושבים היא קיבלה. לאחר מכן מחברים את המושבים של כל הרשימות, בתקווה להגיע ל-120. בדרך כלל לא מגיעים ל-120 בשלב זה, ועוברים לשלב השני.
בשלב השני יש לחלק את המושבים הפנויים בעזרת הסכמי העודפים. רשימות שחתמו על הסכם עודפים הופכות לרשימה מאוחדת (כחול לבן וישראל ביתנו, ביחד). את סכום הקולות של הרשימה המאוחדת מחלקים במושב אחד יותר משקיבלו בשלב הראשון. הרשימה שקיבלה את המודד הגבוה ביותר תקבל מושב נוסף – וכך עד לחלוקת כלל המושבים העודפים.
בשלב השלישי והאחרון, יש להחליט לאיזו רשימה מבין השתיים יש לתת את המושב (כחול לבן או ישראל ביתנו). כדי לעשות זאת, מחלקים את מספר הקולות שכל רשימה קיבלה במודד של הרשימה המאוחדת. אם שוב נותר עודף, מחשבים שוב לכל רשימה את המודד – וזו שיש לה מודד גבוה יותר, תקבל את המושב.
בבחירות הקודמות הליכוד חתמו עם איחוד מפלגות הימין; העבודה עם מרצ; ש"ס עם יהדות התורה; הימין החדש עם ישראל ביתנו; וחד"ש-תע"ל עם רע"מ-בל"ד. הסכמי העודפים יוגשו לוועדת הבחירות המרכזית עד ה-6 בספטמבר, פחות משבועיים לפני יום הבוחר.