אף אחד לא צפה את זה, עד שזה קרה. אולי כי בחורף ובקיץ, שנייה לפני שחשיכה איימה לרדת פה על המדינה, רובנו התעסקנו בכל כך הרבה שטויות. בטלפון של גנץ ובגמגומים שלו, בחפרפרת ובחוקרים הפרטיים וברוטציה, ובשאלה מתי איילת שקד תעשה קאמבק, קנאביס או פוליטיקה. בכל כך הרבה הבלים ובצרחות כן ביבי, לא ביבי, שמאל-ימין-שמאל.
אבל איזה מזל שכל הרכילות שבה עסקנו ברצינות תהומית, לא הסיטה את הקשב של האזרחים ממה שחשוב. כמה כעסנו: "איך אתם נוסעים בקיץ ליוון לחבילת הכל כלול שבקושי חסכתם לה כל השנה, כשהצעקות של שרה על הפרק". והציבור אמר: "הבנו. החלטנו - ונכריע בקלפי. לא בטוויטר שלכם. זה לא הלך בפעם הראשונה? לא נורא. יש הזדמנות שנייה". את כל זה הם ניסו להגיד לנו בזמן שהיה לנו כל כך חשוב לפרשן עוד פרשנות בטוויטר.
ואתמול זה קרה. ברגע אחד. שנייה לפני שנכבה האור, עצר הציבור את הרכבת המטורפת. בנחת, ברוגע, בניחותא. וכמה לא קלטנו שלרגע הזה בדיוק מתאים אדם כמו בני גנץ. לא הכי רהוט, לא מליגה אחרת. זה מה שהציבור רצה כתרופה לעשר שנות שנאה. ראש ממשלה שלא התאבד ממש כדי להיות ראש ממשלה.
מנהיגים כמו בן גוריון, תאצ'ר ונתניהו קיבלו בעיטה ברגע שבו הציבור קלט שהמדינה נהפכה לצעצוע שלהם. הרגע שבו הם נראים הכי חזקים והכי כאן לתמיד, הוא הרגע שבו השבט אומר "תודה, אבל מספיק ודי". הביתה, זו המדינה שלנו.
זה כבר פחות חשוב מתי בדיוק נתניהו ילך. מאתמול, יש לו תאריך תפוגה וירידת מסך שנראית באופק. אולי בקרוב ואולי עם עוד סיבוב קצר בקדנציה קצרה, ברוטציה, כשבבוקר הוא בבית משפט בדיוני משפט בזק. זו כבר בחירה שלו איך לרדת מבמת ההיסטוריה. עם עסקה ומורשת או עם כלא. את הציבור לא מעניינת הגיליוטינה. העיקר לשים נקודה.
וזה בדיוק מה שקרה אתמול, ויש לכך כבר כמה תוצאות חשובות: זה חשוב שאין ולא תהיה חסינות לנתניהו, דרעי, ליצמן, ביטן, כץ - וכאחד האדם הם ילכו לבית המשפט. זה חשוב ששקד ובנט והרב רפי וסמוטריץ' לא ימירו את המדינה. זה חשוב שכמעט שני מנדטים של יהודים הצביעו למפלגה משותפת.
אם איימן עודה יהיה ראש האופוזיציה, אחד מסמלי המדינה - עם אבטחה ועדכונים מראש הממשלה ושותפות סוד באירועים ביטחוניים – זו תהיה התשובה הכי בריאה לטרפת "הגזע המיוחד" וחוק הלאום. תרחיש שבו עודה יפגוש את פוטין בביקורו בינואר כי הוא ראש האופוזיציה ואלה כללי הטקס – הוא תחילתה של שותפות והשתלבות של הערבים כאזרחים שווי זכויות בארץ הזו. וזה יותר חשוב מכל הציוצים שלנו בטוויטר שהלכה המדינה.
יש מפסיד וקוראים לו נתניהו
כן אוהבים את נתניהו, לא אוהבים את נתניהו, שמאל-ימין-שמאל, בזה ישראל עדיין חלוקה. אבל בסוגיית "כן דמוקרטיה או לא", השבט אמר אתמול את דברו. ישראל החופשית חשובה פה ליותר מדי ישראלים, לרוב הדומם שאתמול בעט בכל הכוח. ביבי צודק, ישראל באמת הפכה למעצמה אזורית. וזה בדיוק הזמן שבו היא כבר לא צריכה מנהיג מליגה אחרת. היא צריכה בנאדם מליגה רגילה.
אז מי לעזאזל ניצח אתמול? ומי ראש הממשלה הבא? ומי יקים ממשלה? אז גנץ יישב עם נתניהו וישבור מילה? כל זה לא חשוב ולא העיקר ואין טעם להמשיך ולפרשן ולקשקש ולבנות קואליציות מדומיינות בטוויטר ובפאנלים בטלוויזיה. הבחירות אתמול היו משאל עם על דמוקרטיה, ועל השאלה אם מדינה שלמה היא צעצוע של אדם אחד. לא תהיה חסינות, לא ניתן שיירו בבג"ץ ולא נמכור את המדינה לחרדים ולכהניסטים – את כל זה אמרה אתמול ישראל. עשור של הסתה פרועה, שנאה והטרלה לא שינתה את ישראל באמת. ישראל נשארה נורמלית. ושפויה. ומיוחדת במינה כפי שתמיד היתה.
הדמוקרטיה חשובה פה לרוב גדול מאוד של ישראלים, שנמאס להם להתעסק בשטויות וברכילויות. ישראלים שרוצים להתעסק בחיים עצמם העבירו גם למדינת הטוויטר שיעור חשוב. תתחילו להתעסק בעיקר ולא בטפל. וכשתתבלבלו שוב, אנחנו נהיה כאן. ויהיה קלפי. והשבט יאמר שוב את דברו וישים נקודה למי שיחשוב שוב שהמדינה זה הוא.
גם אם לא רקדנו אתמול בכיכר ולא היתה שיחת טלפון של המפסיד למנצח וכל הג'אז הזה, יש מפסיד וקוראים לו נתניהו. ויש מנצח - ולא קוראים לו גנץ. קוראים לו אנחנו. ככה פשוט.