מאזיני הרדיו שמעו אותי הבוקר (ד') רגוע ומחויך, אבל כבר בפתח התוכנית גיליתי מה עבר עלי ערב קודם.
זה התחיל לא קל, בלשון המעטה: עוד לפני שנכנסתי לתוך אולפן הבחירות של 'כאן11' ממנו שידרתי, הסתובבתי בשכונת ממילא בבירה ולקחתי חצי כדור ואליום. ככל שהערב התקדם והתחילו להגיע אלי הדלפות מהמדגם הראשוני של מנו גבע ומינה צמח ב'חדשות 12' - התחלתי לשקול ברצינות לקחת כדור נוסף. נהייתי ירוק.
ככל שהתמונה התבהרה והמפה הגושית נצבעה, היה ברור. נתניהו עשה את זה שוב. אפשר להגיד על ראש הממשלה שהוא כמעט דמות תנ"כית של מדינת ישראל. הוא כבר בן 70, עשה קמפיין לבדו, קרא את המהלכים לפני כולם - וניצח ניצחון אדיר. רק אתמול הפגין את כוחו כשישב לפנות ערב מול מצלמה, דיבר שלוש שעות בפייסבוק וקרא לאנשים להצביע.
ואכן, כשבוחנים את מערכת הבחירות הזו מהזווית של היום שאחרי מבינים עד כמה הציבור הפגין כאן אי־אמון כלפי הפרקליטות והיועמ"ש מנדלבליט. הייתה פה ריצה של המנגנון הזה סביב נתניהו, הליכה בכל הכוח על הראש שלו - והציבור פשוט אמר: אני לא מאמין לכם. המצביעים עשו שוב את מה שעשו במערכות בחירות קודמות והשאירו בידי נתניהו את המפתחות לניהול המדינה.
ואולי שקד ובנט היו צריכים להתאחד דווקא עם עוצמה יהודית?
בינתיים, יריבו של נתניהו בבחירות, יו"ר כחול לבן בני גנץ, לא עושה את המהלכים הנכונים. גם עד לשעה זו הוא מכחיש את המציאות כשהוא אומר ששום דבר עוד לא נגמר. אני מזכיר שגנץ בעצמו הוא זה שפסל את נתניהו. קשה לי להבין מדוע הוא עושה את זה, ועוד יותר לא מובן לי למה בחר לעלות לנאום ניצחון, כאשר על פי רוב המדגמים היה כבר ברור שהפסיד.
והוא לא המפסיד היחיד. איילת שקד חטפה ללא ספק מכה קשה בכנף. מדובר בשרה בכירה, שרבים ראו בה ראשת ממשלה לעתיד, ולפתע היא נלחמת על כיסא במליאת הכנסת הבאה, בעת כתיבת שורות אלה הוא כלל לא מובטח לה. אני מקווה מאוד ששקד ונפתלי בנט ייכנסו לכנסת כי אני אוהב אותם, אבל אני חושב (וזה די ברור כעת) שהעזיבה שלהם את הבית היהודי הייתה טעות. הם יכלו להמשיך ולהישאר בבית, אולי לחבור לעוצמה יהודית - ולהיות כוח פוליטי לא קטן. העיתונאי חיים לוינסון ('הארץ')הסביר לי הבוקר בשידור: "בנט ילדותי וזה היה בעוכריו". במקביל, הסנטימנט המרכזי של הימין הלך לכיוון נתניהו. את עתידם הפוליטי יכריעו החיילים.
גם זהבה גלאון מסכימה איתי
הפתעה נוספת היא משה פייגלין. אני לא יודע אם זה נכון, אבל שמעתי שאמרו בסביבתו שבעקבות כשלונו בבחירות מצביעיו עלולים לרדת מהארץ. אם זה נכון, זה מקומם. אני דור תשיעי בארץ, הילדים שלי דור עשירי, חיבבתי את פייגלין ויכול להיות שבקונסטלציה מסויימת הייתי שוקל גם להצביע לרעיונות שלו. ידידי קלמן ליבסקינד אומר תמיד שרק עצם זה שקיימנו בחירות דמוקרטיות במדינה יהודית עם פתקים בעברית זה הישג. אם מפסידים אז יורדים מהארץ? בוא, לא צריך להחזיר את תעודת הזהות.
והשמאל, איפה הוא? התוצאות מלמדות שגם בבחירות האלה מקומו הולך ומצטמצם, וזהבה גלאון, שאיתה דיברתי הבוקר ב־103fm מודה: "זה באסה". גלאון הפנתה בתחילה אצבע מאשימה כלפי בני גנץ ("הצליח על חשבון השמאל שהתרסק") וכלפי נתניהו ("יקים קואליציה של חסינות תמורת ריבונות"), אבל לא עשיתי לה חיים קלים. לדעתי, וכך אמרתי גם לה, השמאל בעצמו חייב לעשות חשבון נפש. פעם אחרי פעם נראה כי העמדות הסוציאל־דמוקרטיות של העבודה ומרצ פשוט לא מעניינות את רוב הבוחרים שלהם. מה לעשות? הם לא חיים חיים כאלה. גלאון הסכימה ואמרה כי "השמאל צריך לחשב מסלול מחדש".
מתי יתקשר גנץ לברך את נתניהו?
ואם כבר חישוב מסלול: ביום שאחרי הבחירות, צפויים חומרי החקירה בתיקי 1000, 2000 ו־4000 להגיע היום לפרקליטים. אתם יודעים מה זה אומר - חגיגת הדלפות בכלי התקשורת. לכן, אני מציע כבר עכשיו לחברי העיתונאים - תרגיעו. זה לא עובד, זה לא עבד, וטוב תעשו אם תפסיקו להתבוסס בדברים האלה בהנאה.
ומילה אחת אחרונה. בבוקר שאחרי המערכת המלוכלכת שעברנו, אני מקווה שבני גנץ יעשה את המעשה הנכון, יירד מהעץ שעליו טיפס, ירים טלפון לנתניהו ויברך אותו על הניצחון. יותר מהכול ומעבר להכול - מדינת ישראל צריכה פיוס.
מתוך תכניתו של אראל סג"ל ב־103fm