בתיקיית "המסמכים שלי" שלי שמור קובץ בשם "רוץ יאיר". זה מכתב שכתבתי ושלחתי ליאיר לפיד בשנת 2012, כשכבר היה די ברור שפניו לפוליטיקה, אבל עדיין לא היה ברור איך ומתי ועם מי. חשבתי בשעתו שזאת חובתי האזרחית – מילים גדולות, אני יודע, אבל במקרה הזה מדויקות – לספק פוּ קטן של רוח גבית למהלך שהאמנתי בו בכל לבי.
הנה פסקה שחייבת להיפתח במילים "גילוי נאות": במשך 12 שנים שתחילתן בשנת 2000 עבדתי עם לפיד וזכיתי להכיר אותו, בתחילה באופן מקצועי ועם הזמן גם באופן אישי. בשנים המדוברות הייתי עורך המשנה של מגזין "בלייזר", לפיד היה השם הנוצץ ביותר בגלריית הכותבים שלנו - צעד וחצי לפני עפר שלח, לימים, טוב, אתם יודעים – ובהינתן שנהוג בעיתונות לשדך עורכים בכירים לכותבים בכירים, יצא לי לערוך את לפיד ולהריץ איתו רעיונות. בגלל שזה היה בלייזר, יצא לי גם להתרועע איתו בסדרה שלמה של אירועים כל-גבריים (לא, מעולם לא ראיתי אותו עושה משהו שפוליטיקאים צריכים להסתיר. רדו מזה, האיש אינו קלינטון).
בשנת 2005 הפכה ההיכרות הספוראדית שלנו לאינטנסיבית כשבמשך חודשים ארוכים עבדתי עם קולגה משותף על פרויקט טלוויזיוני שלפיד היה אמור להיות המפיק שלו ואנחנו התסריטאים. בסופו של דבר זה מעולם לא ראה אור LED, אבל אני זוכר מצוין את המפגשים המשולשים שלנו במרתף ברמת אביב, זה שלמדתי באחרונה מכתבתה של רוית הכט ב"הארץ" שכיום נערכים בו מפגשים של האנשים הקרובים ביותר ליו"ר יש עתיד; הכט כותבת שאפילו קוראים לזה "פורום המרתף".
עוד מההתחלה סירב הסוס השחור לזוז לאחור
המכתב ההוא ששלחתי היה הראשון בפינג-פונג אימיילים שהסתיים זמן קצר לפני בחירות 2013. הסקרים כבר רמזו שפניה של יש עתיד לבוכטה של מנדטים, אבל לא בוכטה מספיקה כדי לעקוף את הליכוד, והתחושה שהתבטאה גם היא בסקרים הייתה שציבור המצביעים חושש מפני חוסר הניסיון הפוליטי של לפיד והכוורת שלו (אני לא יודע כמה מכם זוכרים את זה, אבל מערכת הבחירות הראשונה של יש עתיד הייתה על טהרת ה"בלי פוליטיקאים מכהנים"). באותה תקופה הייתה ציפי לבני מה שנקרא "על המדף", ובמייל האחרון ששלחתי ללפיד ביקשתי ממנו לזרום שנייה עם תרחיש שבו הסוס השחור אך חסר הניסיון זז צעד אחד לאחור, חובר לאדם בעל ניסיון מוכח - ומנצח את הליכוד בראשות נתניהו בזכות השילוב של מבוגר אחראי ונבחרת שממילא הייתה המרענן הרשמי של הבחירות לכנסת ה-19.
אתם לא צריכים אותי בשביל לדעת שלפיד לא הלך עם התרחיש שלי. התגובה שלו להצעתי הייתה קרירה דיה כדי להעיד שהוא אפילו נפגע ממנה, ועם או בלי קשר, לא הוספנו להתכתב. אני עדיין חושב שזה היה פספוס של הזדמנות, אבל אני גם מאמין – שוב, מתוך היכרות עם האיש – שהסיבה לא הייתה פשטנית כמו "אגו". מעולם לא פקפקתי בתחושת השליחות האישית של לפיד, באמונה שלו בעצמו ובנחישות שלו להיות ראש הממשלה (דנה וייס סיפרה בשבוע שעבר בגל"צ על הדברים שלפיד נוהג ללחוש לאוזני מקורביו, בנוגע לנחישות הלא מתפשרת הזאת ולאמונה שהיא-היא זו שתביא אותו למעון ראש הממשלה). האמנתי בכל זה כששלחתי לו מכתב שמתחיל ב"רוץ יאיר" ואני מאמין בזה עכשיו, כשאני מקליד את המילים "זוז יאיר".
העם מחליט בשבילך, יאיר
בין הסקרים שפורסמו לאחר נאום הבכורה של בני גנץ בלטו שניים שראויים לתשומת לב מיוחדת. הראשון, של "החדשות", פורסם ביום רביעי האחרון ובדק מה עשוי לצאת מאיחוד גנץ-לפיד; התוצאה הראתה שבעוד "חוסן עתיד" או "יש לישראל" כזאת זוכה ל-30 מנדטים בהנהגת לפיד מול 31 של הליכוד, איחוד של המרכז בראשות גנץ מנצח את הליכוד 30:35. הסקר המעניין השני, ולטעמי המשמעותי יותר, בדק מי מתאים יותר להנהיג את איחוד המרכז-שמאל, כלומר תיקל ישירות את שאלת המועמד הרצוי להתמודדות ראש בראש עם ראש הממשלה. 33% מהנשאלים תמכו בגנץ.עם לפיד הלכו רק 11%.
יאיר לפיד הוא כבר לא הטירון הפוליטי שהיה ב-2013; האיש הספיק להיות שר אוצר וח"כ באופוזיציה והיו לו שש שנים למצב את עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו. גנץ מצדו הוא טירון פוליטי מוחלט. אפשר לטעון שדווקא הדף החלק שלו הופך אותו למועמד אטרקטיבי יותר ממי שכבר הספיק להתלכלך בפוליטיקה, אבל הפער לטובתו – פי שלושה מלפיד בשאלת הנהגת הגוש – הוא הסיפור כאן. לא הסיבות להיווצרות הפער הזה.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על התכונה החמקמקה שאנחנו מכנים בשם מנהיגות ועל האופן שבו היא זרמה באופן טבעי מגנץ במה שהיה ללא ספק הנאום הפומבי החשוב והמלחיץ בחייו. אם לצמצם את ההגדרה המעט אמורפית של מנהיגות לשאלה "מי מתאים יותר להיות ראש הממשלה", הרי שסקר של "כאן חדשות" מיום רביעי האחרון מצביע על הפער הגדול ביותר מבין הסקרים שהצגתי כאן, כשבתשובה לשאלה המדוברת התפלגו הנסקרים כך – נתניהו 47%,גנץ 41%, לפיד 14%.
מנהיגות, ממלכתיות, ראש-ממשלתיות – ככל שהתכונות הללו קשות להגדרה, כך הן קלות לזיהוי. לכן אני בספק רב, עצום, אם מישהו מכם מופתע לגלות כמה גדול הפער בין גנץ ללפיד כשבוחנים את השאלה הספציפית של התאמה לפוזיציית ההנהגה, הן של הגוש והן של המדינה.
הסלוגן של גנץ, "אין יותר ימין ושמאל", לא מייצג שום מציאות שאני מכיר – בעולם ובמדינה שאני חי בהם יש וואחד ימין לצד אוד מעשן של שמאל – אבל "חוסן לישראל" צודקת במובן הזה שהבחירות הקרובות אינן על שמאל וימין. הן לא על אידיאולוגיה, לא על מה שנקרא "הנושאים". אלו בחירות על שאלה אחת בלבד: האם מדינת ישראל מוכנה לתת מנדט מחודש לבית ראש ממשלה שאכן מתנהל כחצר מלכות, כדבריו של גנץ – או שהיא מקיאה מתוכה את הסיאוב של בלפור רגע לפני שיהיה מילולית מאוחר מדי.
אני חסיד ותיק של התיאוריה שלפיה אף אחד לא מנצח ראש ממשלה מכהן, אלא ראש הממשלה המכהן הוא זה שמפסיד (או מנצח, כן?). ואלוהים יודע שנתניהו עשה מספיק בשביל להפסיד, אבל כמו בספורט, גם כשיש קבוצה שנותנת את המשחק, עדיין צריך מולה קבוצה שתדע לקחת. והסקרים – כלי לא מושלם, רחוק מזה, אבל הדבר הכי קרוב שיש לנו לאפשרות לחזות את העתיד – קובעים שאכן יש עתיד, אבל הוא שייך למנהיג חוסן לישראל.
אלו בחירות פרסונליות, והפרסונה הנידונה היא נתניהו
אני כותב את הדברים האלה בלב כבד משציפיתי. בכלל, מאז נאום גנץ אני מוצא את עצמי בעמדה שלא זכורה לי: מצד אחד ברור לי שעמדותיי נמצאות שמאלה, הרבה שמאלה, מאלו של הרמטכ"ל לשעבר; מצד שני ברור לי שאני עומד להצביע עבורו, שזה קטע בפני עצמו, גם מפני שמעולם לא הצבעתי יאיר לפיד.
לקראת בחירות 2013, כשלפיד יצא מהארון הפוליטי והחל להתבטא על "הנושאים", היה לי ברור שהוא את הקול שלי לא יקבל. כמו שהפצרתי בו לרוץ, כך נבהלתי כמעט מכל טיקט ששלף – שנאת החרדים, אחוות האחים עם נפתלי בנט, ההחלטה להציג את הנאום המדיני הראשון שלו דווקא באריאל. כמו גנץ היום, כך לפיד של 2013 היה בעיקר ימינה מדי בשבילי. מצד שני, בהינתן שגם גנץ וגם לפיד מעולם לא קיבלו הזדמנות להנהיג את המדינה בהתאם להשקפותיהם, ייתכן שהעמדות שהם מציגים הן עניין טקטי, שלא לומר ציני. ואם כך, אז למה לא נתתי את קולי לאדם שאני מכיר וכעת בכוונתי לתת את קולי לאדם שאני לא - למרות שהם משמיעים (או יותר נכון לא משמיעים) דעות דומות ואכן דנים באיחוד כוחות, עם ובלי קשר לשאלת ההובלה? זה חוזר ישר לשאלת המנהיגות, הממלכתיות, הראש-ממשלתיות. לשאלה למי "יש את זה", לא משנה כמה חמקמק ה"זה" הזה.
כן, אלו בחירות פרסונליות לגמרי, אבל הפרסונה הנדונה אינה יאיר לפיד או בני גנץ אלא בנימין נתניהו. אני כאיש שמאל עומד להצביע למי שסיכוייו לנצח אותו הם הטובים ביותר, והלוואי שהקולות השפויים בימין יבינו גם הם שזה הזמן להיפרד לשלום ממשפחת נתניהו, למרות שאידיאולוגית הם נמצאים לגמרי על אותו דף. כאמור, לא על זה הבחירות.
אז יאיר, זוז. ב-2013 סירבת לעשות את זה וקיבלנו עוד קדנציה של נתניהו; אם תסרב לעשות את זה הפעם, זה עלול לאפשר לאדם שנחשד בערמה של עבירות חמורות לשנות את החוקים. להחליף את שומרי הסף. לעשות בבתי המשפט את מה שעשה בתקשורת (ובעצם להמשיך לעשות במערכת המשפט את מה שהשרה הרלוונטית כבר החלה לעשות בקדנציה הנוכחית). אני יודע שאתה נחוש, יאיר, ואני מאמין שאתה מאמין. אבל אם אחרי שש השנים שלך בפוליטיקה מאמינים בצירוף המילים "ראש הממשלה יאיר לפיד" רק אתה ועוד 14 אחוזים מאזרחי ישראל, הרי שזה הזמן לקבל את חוכמת ההמונים.
וגם זה חתיכת קטע. נדיר מאוד להיתקל בסקרים שמאששים משהו שלמדת באופן אישי, אבל זה בדיוק מה שקורה כאן השבוע. המספרים מעידים על כך שהציבור קולט אינטואיטיבית את מה שאני לא ראיתי אצל לפיד האזרח ולמדתי לזהות רק אצל לפיד הפוליטיקאי: העובדה הפשוטה שאין לו את זה.