תוצאות הבחירות הקרובות הן עדיין בגדר תעלומה, אבל מנצחים גדולים כבר יש: חבורת הכהניסטים של איתמר בן גביר ושות'. גם אם בסופו של דבר החיבור לבית היהודי לא יקפיץ אותם מעל אחוז החסימה ולא יעניק להם מושב בכנסת, הם קיבלו מבנימין נתניהו – בצעד שמהווה הוכחה מדעית לכך שאין גבול לציניות – מתנה חשובה הרבה יותר: כרטיס כניסה ללב השיח הציבורי והתקשורתי. או במילה אחת: לגיטימציה. 

מהיקף זמן האוויר שבן גביר ומיכאל בן ארי קיבלו בתקופה האחרונה ניתן לחשוב שהם כבר מחזיקים בתיק החינוך ומהווים לשון מאזניים בוועדה למינוי שופטים. קשה להדליק רדיו או טלוויזיה בלי להיתקל בהם ובמשנתם המתועבת. במחי עסקה פוליטית אפלה אחת, נתניהו שלף אותם מהקצה המוקצה של הציבוריות הישראלית – כדאי להזכיר שכשהם רצו בשנים האחרונות לבד לכנסת הם נכשלו בניסיון לעבור את אחוז החסימה – והנחית אותם הישר במרכז הבמה. וכשהם שם – הם דורשים להיות כמו כולם. כשמיכאל בן ארי נשאל בשידור אם הוא אשכרה רואה בעצמו ממשיך דרכו של כהנא, הגזען שתנועתו כלולה ברשימת ארגוני הטרור של הממשל האמריקני ושיצחק שמיר יצא במיאוס מהמליאה כשהוא עלה לנאום, הוא מחה על השאלה; להיפך, בן ארי גאה במורשת כהנא, וזה לא בסדר שמפנים רק אליו שאלה כזאת ולא אל פוליטיקאים ממפלגות אחרות. כשבן גביר נשאל על תמונת הרוצח ברוך גולדשטיין שמתנוססת אצלו על הקיר, הוא לא מבין מה הבעיה. זה לא בגלל שהוא תומך ברצח, גולדשטיין פשוט היה אדם נפלא.

אם שכחתם, זה זמן טוב לפתוח גוגל ולהיזכר מה חושבים הכהניסטים

לנגד עינינו ואוזנינו מתרחש עכשיו מפעל הלבנה משומן. כמו בכל מפעל, גם כאן יש שרשרת ייצור: תעודת ההכשר מבנימין נתניהו ומרפי פרץ ושותפיו בבית היהודי; כושר הביטוי המשובח של בן גביר ובן ארי שיודעים – כמו רטוריקנים מסוכנים רבים במהלך ההיסטוריה – לדחוס ביעילות מסרים חדים ופשוטים לתוך שניות ספורות של זמן מסך או מיקרופון; הזיכרון הקצר של הציבור; ושיתוף הפעולה של התקשורת.

באשר לזיכרון הקולקטיבי הרעוע שלנו, יש לזה פתרון פשוט: קוראים לו גוגל, וכדאי להשתמש בו מדי פעם. הוא יעזור לכם, למשל, להיזכר מה אמר בנצי גופשטיין בטוב ליבו בחתונת בתו ("כל החתונה הזאת היא על טהרת העבודה העברית. אם היה פה מלצר ערבי הוא לא היה מגיש אוכל אלא מחפש את בית החולים הקרוב"), או על להט"בים ("תחתית החבית של המין האנושי, שכל מטרתם להפיץ את הזוהמה שלהם". חברו ברוך מרזל הוסיף בטוב טעם: "סוטים זו מילה עדינה בשבילם"). הארכיון מספק תזכורת חשובה לכך שערבים ושמאלנים הם ממש לא היחידים ברשימת האוכלוסיות שצריך לטפל בהם לפי המשנה הקסומה של 'עוצמה יהודית'. מעניין מה לח"כ אמיר אוחנה יש לומר על זה.

ארכיון
עוצמה יהודית. רטוריקנים מסוכנים שמקבלים במה מהתקשורת | צילום: הדס פארוש / פלאש 90, חדשות

טוב תעשה התקשורת אם תנהג כמו פייסבוק

ובאשר לתקשורת, יש לה אחריות גדולה – ולא פעם היא מועלת בה: תחת עיקרון האיזון המקודש נפרשים עוד ועוד שטיחים אדומים בפני החבורה המפוקפקת הזו. אז כנראה לא מיותר להזכיר: לא בכל נושא חייבים להביא בעד ונגד. לא בכל דיון יש שני צדדים שראויים להישמע. אין איזון בין הומו להומופוב ואין איזון בין גזען לאדם הגון, בדיוק כשם שאין איזון בין יהודי לאנטישמי או בין ניצול שואה למכחיש שואה. לא הכל סימטרי בחיים.

נהוג לומר שברשתות החברתיות הכל פרוץ, אבל דווקא במקרה הזה כדאי לקחת דוגמה מיוטיוב שמחקה את החשבון וסרטונים של בנצי גופשטיין ומפייסבוק שסגרה את הדף של להב"ה, הארגון הגזעני של גופשטיין שמהלך אימים על זוגות מעורבים. פייסבוק נימקה את הסגירה בכך שגופשטיין "עוסק בשנאה מאורגנת... הארגון זכה בצדק למוניטין כמסית לגזענות ואלימות". בדיון המשפטי שעסק בסגירת הדף, נציגי פייסבוק טענו ש"גופשטיין ולהב"ה תמכו בפומבי באלימות נגד לא-יהודים, ובכלל זה קריאה לשריפת מסגדים וכנסיות, איום על גברים פלסטינים שהתובע האמין שיצרו קשר עם נשים יהודיות, הצתת בית ספר דו לשוני יהודי-ערבי בירושלים והשחתת האתר בכתובות נאצה גזעניות, התייחסות לנוצרים כאל 'ערפדים מוצצי דם' וקריאה לגירושם מישראל".

בכפוף לשימוע: אישום נגד גופשטיין
בנצי גופשטיין. פייסבוק הציגה אותו כעוסק בשנאה מאורגנת | צילום: פלאש 90 יונתן סינדר

אם לפייסבוק מותר להחליט שהיא "אינה מאפשרת לארגוני שנאה ולמנהיגיהם לנצל את הפלטפורמה להפצת רטוריקה של שנאה וגזענות כדי למשוך תמיכה נוספת ולהגדיל את נוכחותם", אז גם לנו – בתקשורת הממוסדת ובזירה הציבורית – מותר לומר 'עד כאן'. קוראים לזה הגנה עצמית, והדמוקרטיה בישראל בהחלט זקוקה כרגע להגנה כזו.