בניגוד למאמץ המרוכז של הליכוד, גם אחרי ראיון הבכורה של בני גנץ אי אפשר לומר אם הוא ימין או שמאל. בראיון הראשון של גנץ לעיתונות – ואולי יש לומר "לעיתונות" נוכח העובדה שלא ישבו מולו עיתונאים – שמר יו"ר חוסן לישראל על מדיניות העמימות ולא הציג עמדה ברורה כמעט באף נושא. אני עדיין לא יודע אם גנץ הוא ימין או שמאל, אבל אני יודע מה הוא לא: אמיץ. אני מניח שרב אלוף בני גנץ מהפלחה"ן ומשלדג גילה אומץ לב בשדה הקרב, אבל מאז שנכנס לפוליטיקה אין לזה זכר.
ההחלטה להתראיין ב"ידיעות אחרונות" אצל דאום ושלמה ארצי – קומיקאי (שדווקא עשה כמיטב יכולתו ובהצלחה מסוימת) ומוזיקאי (שתרומתו לראיון נעה בין התמוהה לתמהונית) – היא רק סימפטום להיעדר אומץ הלב הציבורי של גנץ. הסימפטום הזה כל כך צורם לעין עד שאפילו דאום לא יכול היה להתעלם ממנו בדברים שכתב. גנץ לקח החלטה אמיצה כשבחר להיכנס לפוליטיקה ולהפוך מרמטכ"ל אהוד במעמד מוגן לאיש שפרזיט כמו יאיר נתניהו זורק עליו ביצים בפייסבוק; אבל עושה רושם שזאת היתה ההחלטה האמיצה האחרונה שעשה מאז.
גנץ גונה במשך שבועות על שתיקתו הארוכה, אבל צריך להודות ששום דבר לא באמת השתנה מאז שהחל לדבר. גם היום – גם לאחר נאום השקת הקמפיין המתוקשר וגם לאחר ראיון הבכורה המדובר – לציבור אין מושג מה האיש מציע. המאמץ הצווחני של הליכוד להציג את גנץ כשמאלן הוא מהלך פתטי לא מכיוון שגנץ איננו שמאלן, אלא מכיוון שאי אפשר בכלל לקבוע היכן הוא עומד. זה לא מקרי שאמירתו (הסתמית למדי) על ההתנתקות בראיון ל"ידיעות" הקימה עליו תוקפים גם מימין וגם משמאל; לא רק משום שלשני הצדדים יש אינטרס פוליטי לתקוף אותו, אלא משום ששניהם היו יכולים לראות באמירה הזאת מה שהם מבקשים. כולם מריצים על גנץ ספינים שקריים, אבל האשם בו; אם היה אומר דברים ברורים, צוות התגובות שלו לא היה עובד מסביב לשעון כדי לפרסם הבהרה לכל משפט.
בדרך שלו
גנץ – בניגוד לספין – לא הביע בראיון תמיכה בהתנתקות. הלוואי שהיה מביע תמיכה בהתנתקות (או התנגדות לה). לזה אפשר היה לקרוא "עמדה", עם זה אפשר היה להסכים או להתעמת. אבל לא – גנץ רק חלק שבחים לאופן הביצוע שלה. כמו עדיין היה רמטכ"ל שממלא את הוראות הדרג המדיני, לגנץ אין מה לומר על הרעיון של מהלך היפרדות חד-צדדי. כל מה שיש לו לומר נוגע להליך קבלת ההחלטות והוצאתן לפועל. לזה הוא מתכוון כשהוא אומר "לקחת את לקחי ההתנתקות" – לא להחלטה הדרמטית, אלא לאופן שבו יש ליישם אותה. לא צריך לזלזל באופן שבו מיושמות החלטות, אבל גם לא צריך להפוך את היוצרות: הביצוע נגזר מההחלטה ולא להפך. רק לאחר הראיון, ותחת בהלת התגובות מימין, הואיל גנץ להביע עמדה בנוגע לפינוי יישובים חד-צדדי – והוכיח (ולא בפעם הראשונה) שמול מתקפות הימין הוא מאבד בקלות את החוסן לישראל.
אבל אפילו כשגנץ מציב מטרות – הוא לא מסביר כיצד יממש אותן. הוא טוען, למשל, ש"אנחנו צריכים למצוא את הדרך שבה אנחנו לא מקיימים שליטה על אנשים אחרים" – אבל לא מסביר מהי הדרך. הוא אומר ש"נשב ונמצא את הדרך הטובה ביותר" לתקן את חוק הלאום – ושוב לא מסביר מהי הדרך. המסקנה הבלתי-נמנעת היא שגנץ פשוט לא יודע מה הדרך.
בסוגיית חוק הלאום, אגב, גנץ – שמתיימר להציג תיקון ל"באג" של ממשלת נתניהו – מציג בדיוק את אותה תפיסת עולם מפלה של נפתלי בנט, משה כחלון ואנשי ימין אחרים שהבינו שהחוק נשך אותם בישבן כשפגע בטעות גם בדרוזים. במקום לבטל את ההבחנה המכוערת בין מיעוטים "טובים" ו"רעים", גנץ מבטיח לחזק את עגינתה בספר החוקים: "יש לנו שותפים פעילים כמו הדרוזים והצ'רקסים", הוא אומר, ומוציא מן המשוואה חמישית מאזרחי המדינה. "אם המטרה היא שהחבר'ה האלה יהיו חלק מהסיפור אנחנו צריכים לפתור את זה", ממשיך גנץ – ומבהיר למעשה שאין לו שום עניין בכך שערביי ישראל יהיו גם הם "חלק מהסיפור". מסכן גנץ; לצאת באופן כל כך מובהק נגד ערביי ישראל רק כדי שבסוף חנוך דאום ישתכנע שאתה שמאלני.
חותר לקונצנזוס
אבל התיוג של גנץ כימין או שמאל לא באמת משנה, כפי שהעיר דאום בצדק. מה שחשוב הן העמדות, לא המיקום המשוער שלהן על המפה הפוליטית. אלא שהחשש מתיוגים מנהל את גנץ ומונע ממנו לתפוס עמדות (כאילו שזה משנה למירי רגב או לדודי אמסלם מה יגיד גנץ; הם ממילא יטענו שהוא שמאלני). הראיון ל"ידיעות" היה מפגן של תמרוני התחמקות, והכושל שבהם (הקרדיט לדאום על היירוט המוצלח) נגע לישיבה בממשלה עם נתניהו. גנץ סימן הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה כקו הגבול – אבל סירב לענות ביושר לשאלה אם ישב בממשלת נתניהו גם בתקופה שבין השימוע לכתב האישום. דאום הסיק את המסקנה המתבקשת: "עשרה חודשים מהשימוע, אתה תשב איתו – עד כתב אישום". לגנץ אין אומץ להגיד אפילו את זה.
גנץ חותר לקונצנזוס במלוא אונו. "מושך אותי ש-90 אחוז מהאנשים יסכימו על 90 אחוז מהדברים", הוא אמר לדאום ולארצי. זה משפט מפתח להבנת גנץ ודרכו הפוליטית, שהחלה למעשה עוד בהקמת תנועת פנימה עם הכוונות הטובות והחלביות (שחוסן לישראל היא המשכה הטבעי, ושמייסדה השותף הרב שי פירון הוא תאומו האזרחי-דתי של גנץ). אם גנץ רוצה להשיג את הסכמת הציבור, הוא יכול לשכנע אותו. אבל עד כה, הדרך של גנץ להשיג הסכמה רחבה היא להתחמק מעיסוק בכל מה שעלול לכרסם בה. וזו לא מנהיגות; זו פחדנות.