פחות משבוע לפני הבחירות, ונדמה שכולם כבר עייפים מדקלום המסרים – כולם חוץ מנתניהו, שממשיך להתרוצץ בין כנסים, סרטונים ופגישות בחו"ל. מדי שבוע אנו עוקבים אחרי הקמפיינים של המפלגות ומדרגים אותם במדד הקמפיין באמצעות פאנל של פרשנים וכתבים פוליטיים. אביב בושינסקי, שהיה בעבר יועץ התקשורת של בנימין נתניהו, ינתח את הקמפיינים ואת ביצועי המפלגות. אז מה קרה במדד הקמפיין השבוע?

 

הליכוד

לא מעט מועמדים ומועמדות לכנסת, ח"כים ושרים מכהנים אומרים: תודה לאל שזה עוד רגע נגמר. כולם כבר מותשים מהקמפיינים האינסופיים, קמפיינים שהתחילו עוד לפני הבחירות באפריל ומאז נראה שלא ייגמרו לעולם. אולי החוק שאוסר לשדר תעמולה ביום הבחירות ולפרסם סקרים 48 שעות לפני כן נועד לא רק לתת לנו, הבוחרים, את השקט הנפשי, אלא להעניק למתמודדים שמדברים כבר על אוטומט לנשום אוויר, דקות אחדות לפני המערכה האמיתית שתתחיל ביום שלאחר הבחירות.

אבל בעוד שרוב המתמודדים עוברים מאולפן לאולפן ומדקלמים מסרים בעייפות, יש מועמד אחד שפשוט פותח מבערים – תרתי משמע. בנימין נתניהו לא נח לרגע. כנסי בחירות, סרטונים, מסיבות עיתונאים (דרמטיות?), ובין לבין קוויקי בחו"ל: פעם לבוריס (ג'ונסון, לא ילצין) ופעם לוולדימיר (פוטין). נתניהו נלחם כאילו זו מערכת הבחירות הראשונה שלו - או כאילו זו האחרונה. ב-1997 הוא אמר ש"די לראש ממשלה לכהן קדנציה אחת, מקסימום שתיים", אבל מאז הוא כמעט לא הפסיק לכהן - ונראה שהוא לא יתעייף לעולם. השאלה אם הציבור יתעייף ממנו.

מדד הקמפיין מראה שהליכוד שומר על כוחו וממשיך לעמוד בראש. השבוע זה התחיל בקמפיין המצלמות עם המסר הפשוט: ליברמן, השמאל והערבים מנסים יחד לגנוב לנו את הבחירות. לממש הום ראן, כפי שנתניהו אוהב לומר. המרצת התומכים לצאת ולהצביע כדי "שלא יגנבו לנו", השחרת המתנגדים למצלמות כאילו הם "סמולנים" ועימות פומבי עם היועץ המשפטי לממשלה כדי להראות שהוא "רק לא ביבי". יחד עם זאת, נראה שבליכוד סחטו את הלימון יותר מדי. הם נכשלו בהצבעה בוועדה בכנסת, כישלון ששיחק לידיים של בני גנץ שאמר, בחוכמה רבה - יש לנו לוזר.

הדבקת התווית הזו לראש הממשלה רדפה אותו אפילו במסיבת העיתונאים הבהולה, כשסיפר על עוד מתקני גרעין באיראן. נתניהו מנסה להצטייר כלוחם מס' 1 בגרעין האיראני (זה כנראה נכון), אבל חוטף גם חוטף: כחול לבן ומפלגות השמאל תקפו אותו על השימוש במידע ביטחוני לצרכי פוליטיקה, ואם לא די בכך, הנשיא טראמפ עומד להיפגש עם הדמון עצמו - נשיא איראן.

למחרת נתניהו שלף את השפן הבא במסיבת ההפתעות: בואו לכפר המכבייה, יש (עוד) הצהרה דרמטית. המערכת הפוליטית נדרכה וחברי הכנסת מהליכוד נקראו להתייצב באירוע כתפאורה. קשה לאמוד האם ההצהרה של נתניהו על סיפח בקעת הירדן אחרי הבחירות תספח למפלגתו עוד כמה מנדטים, או שאולי ריבוי ההצהרות הספק-דרמטיות יהיו בבחינת צעד אחד רחוק מדי, כפי שמגדירים זאת מתנגדיו של נתניהו: הרבה דיבורים, מעט מעשים.

עם כל הכבוד לדרמות המתוזמנות, ביבי, "המציל" מסרטון חוף הים, נקלע באותו ערב לאירוע שבימים אחרים עשוי היה לחסל קמפיין שלם. באמצע כנס בחירות באשדוד חמאס הוריד אותו מהבמה כששיגר טילים מעזה. את התמונה שבה המאבטחים מובילים את נתניהו למרחב מוגן לא תראו עוד בליכוד TV. לא נעים. פעם שמעון פרס שאל בוועידת מפלגת העבודה, אחרי שמנה את שלל הישגיו: "אני לוזר?". החברים, להפתעתו, ענו כאיש אחד "כן". מאז ההפסד לנתניהו, תווית הלוזר דבקה בפרס. נתניהו רחוק מלהיות לוזר, אבל הדברים שקרו השבוע, לא ממש מתאימים למי שרוצה להיות ווינר ב-17 בספטמבר.

כחול לבן

בניגוד ליציבות המזהרת של הליכוד במדד הקמפיין, דווקא כחול לבן מדשדשת אי שם במקום הרביעי. הדבר עומד בסתירה גמורה לעובדה שבשלושה סקרים רצופים כחול לבן מובילה במנדט על מפלגת השלטון, או לכל הפחות משתווה לה. האם נון-קמפיין הוא הקמפיין הטוב ביותר?

מי שהמציא את השיטה בארץ היה אריאל שרון. הוא מיעט לדבר והרבה להצטלם. לשרון זה הצליח, אבל לבני גנץ אין את הפריבילגיה להחריש ולהצטלם עם עגל. הוא צעיר מדי בפוליטיקה. נראה שההתקפה שלו על נתניהו ושינוי הכיוון כשזרק לפח את הדף שהכין לחרדים אכן מחזקים אותו. הקו החילוני נטו מביא כנראה קולות על  חשבון מפלגות אחרות בגוש, והקריאה לממשלת אחדות מוסיפה לו עוד קצת, כנראה על חשבון ליברמן. גנץ השתלט על סדר היום שלא בטובתו עם "יו יו יונית", החפרפרת ושאר תקלות פנימיות. נראה שבנסיבות האלו, היעדר הפדיחות זה הקמפיין הכי טוב.

ישראל ביתנו

"המורה לנהיגה", זה עם הפתק "ל", שומר בקנאות על המקום השלישי במדד. אם ליברמן יסיים כמפלגה השלישית בגודלה יהיה זה הישגו הגדול ביותר בכמעט 20 שנות חייו הפוליטיים. ככל שיגדל ליברמן כך יקטן הסיכוי לממשלת 61.

ליברמן הוכיח בסרטון שהוא נטול כישורי משחק (אולי בגלל זה בחר בפוליטיקה). זה סרטון פשוט להחריד, וכך גם המסר: ביבי פסול, גנץ פסול. ליברמן רוצה להיות "שיברמן". האיש עם היד על השיבר – ברצותו תהא ממשלה כזו וברצותו תהא ממשלה אחרת. בינתיים הוא בעיקר תוקע ברקס לכולם.

ש"ס

את קפיצת השבוע במדד עשתה ש"ס. אולי זה בגלל הסרטון שמראה אנשים יוצאים לרחובות עם אהילים, מחייכים ושרים "עננו". האמת - זה אחלה שיר (למרות שהוא טיפה ארוך), עד כדי כך שגם חילוני גמור עוד יצביע ש"ס מחשש שיבטלו לו את השבת – גם אם הוא עושה אותה בכלל בים.

האס בקמפיין הוא מרן עובדיה יוסף ז"ל. רק הוא ואין בלתו. דרעי, מרגי וכל השאר? אותם לא מראים. ככה זה בקמפיין. לפעמים שווה להפוך אותם לאנשים השקופים.

המחנה הדמוקרטי והעבודה-גשר

המחנה הדמוקרטי ומפלגת העבודה הן שתי המפלגות היהודיות שסוגרות את המדד. השתיים גם נאנקות תחת הסקרים הפחות מחמיאים. סתו שפיר ממשיכה לדבר חברה וכלכלה, ברק ממשיך להלום בנתניהו אבל לא מחדש הרבה, והיו"ר, וניצן הורוביץ, נעלם ביניהם כאילו בלעה אותו העגבנייה.

להורוביץ נשאר להצטלם בסופר ולדבר השבוע על מחיר הסוכר ושאר ירקות. הסרטון שהמחנה הפיץ ובו מופיעים הרב כהנא לצד נתניהו כשני מסיתים הוא סרטון מעניין אבל מהול בפייק ניוז, כפי שהעיר הפרסומאי רוני רימון: על המרפסת בכיכר ציון לא צעקו "מוות לרבין", אבל מי זוכר. מצד שני, הציוץ העלוב של יאיר נתניהו כאילו רבין רצח ניצולי שואה הוא שהחיה את הדיון באבא נתניהו ובטענה שהיה שותף להסתה שלפני רצח ראש הממשלה.

זהו. הגענו לסוף. האם מפלגת העבודה תתחיל השבוע בקמפיין גוואלד? האם המומנטום בסקרים של עוצמה יהודית יסייע לה גם ביום הבוחר? כיצד ינהג נתניהו שבשום סקר עד היום הוא אינו מגיע ל-61? אולי כדאי שייצא בעוד מסיבת עיתונאים דרמטית, והפעם יודיע: תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה, אני מבטיח שבשום מצב לא תהיה לנו מערכת בחירות שלישית. הרי למי יש עוד כוח לעוד קמפיין. בעצם, יש אחד שיש לו כוח – נתניהו.

פאנל הבוחרים במדד הקמפיין: יעל קישיק (חדשות 12), ירון אברהם (חדשות 12); ניב שטנדל (מאקו), עומר מלכה (מאקו); איתי ולדמן (מאקו); אורי רוזן (מאקו); אור יזרעאלי (עורך סרוגים); רותם דנון (עורך מגזין ליברל); גדי סוקניק (עיתונאי ומגיש טלוויזיה); אנה רייבה ברסקי (כתבת מדינית של מעריב ומגישה ברדיו כאן רק"ע); מזל מועלם (פרשנית פוליטית אתר אל מוניטור, ערוץ כנסת); ישראל כהן (פרשן ברדיו קול ברמה); מקבולה נאסר (עיתונאית); טל שניידר (גלובס); ניצן קידר (ערוץ 7); גדעון דוקוב (שבע); חולוד מסאלחה (עורכת בוקרא); גדעון אלון (ישראל היום); אהרון ברנע (עיתונאי ופרשן מדיני); אריק בנדר (מעריב);