"אויש, שייגמר כבר", נאנחת מינה צמח ומניחה קערה עם אזני המן על השולחן. לא רחוק מאתנו, על השטיח, הנכד שלה דני מחופש לצב נינג'ה ומשחק בלגו, חתיכות צבעוניות מפוזרות ברחבי הסלון. סלון של סבתא, היישר מהקטלוג. עם הפלורסנט במטבח והכורסאות המרופדות והשטיחים הפרסיים והציורים עם המסגרות העבות והמעוטרות מדי. היית מצפה שבתקופת הבחירות צמח תפרח כמו רוני דניאל במבצע בעזה, אבל בגיל 79 מרגישים את עייפות החומר. "זה מעניין, אני לא אגיד שלא, אבל זאת תקופה מאוד קשה ומלחיצה", היא אומרת. "אתה עושה סקר, אתה צריך למחרת לתת את התוצאות וכל המפלגות לוחצות לדעת כמה הם קיבלו וכולם חושבים שמגיע להם יותר. ואני תמיד אומרת להם: 'יש רק 120 מנדטים, מה אני יכולה לעשות?'".
אבל אז הטלפון יצלצל, כפי שהוא יעשה הרבה פעמים במהלך הראיון שלנו, ואז מינה תזנק מהכורסה כמו צ'יטה ותשעט לעבר הקו הביתי (אלא מה?) כדי לקבל את העדכון האחרון לגבי הסקר החדש ופתאום כל הנתונים הסטטיסטיים האלה, עם סטיות התקן והתפלגויות הדגימה והמדגמים ההסתברותיים, ילבשו שוב צורה מפתיעה, מרגשת. "הלו. אני בסדר, יש לך את הנתונים? אתה יכול להגיד לי קצת? כן, כן. בכמה הם עלו? וואו! כל הכבוד. ואתה יודע למה? מעניין. יופי, המון המון תודה, להתראות", היא מנתקת וחוזרת להתיישב לידי. "זה היה הסוקר שלנו מהמגזר הערבי, יש לו נתונים מאוד מעניינים. מסתבר שלנשים ערביות נושא הסכסוך חשוב הרבה יותר מאשר לגברים", היא מספרת בהתלהבות.
היא התגלגלה לתחום לפני יותר מ-40 שנה, לגמרי במקרה. עד אז היא היתה מרצה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית, ופוליטיקה בכלל לא עניינה אותה, אבל לאחר שהתגרשה מבעלה ונותרה לבדה עם בנה התינוק, היא עברה לגור בתל אביב ליד אמא שלה וקיבלה הצעת עבודה מאחד המכונים. ואז, בבחירות 77', היא היתה הסוקרת היחידה שניבאה את המהפך ההיסטורי של הליכוד ואת תבוסתו של פרס לבגין, מהלך שהזניק את הקריירה שלה. איכשהו, באורח פלא, הסטטיסטיקאית הביישנית והצנועה הפכה לכוכבת טלוויזיה בלתי צפויה, כזאת שצצה מחדש בכל מערכת בחירות ותופסת את מקומה המובן מאליו על המסכים שלנו, בלי שמישהו יחשוב בכלל להחליף אותה בגרסה צעירה ובלונדינית יותר. המעמד שיש למינה צמח בחברה הישראלית הוא הדבר הכי קרוב שיש לנו לאורקל מדלפי, ובדיוק כמו אותה אורקל, כך גם את צמח אופפת עננה של מסתורין.
מינה זהירה. היא לא אוהבת ראיונות וכשכבר יש אחד אז היא מעדיפה שלא לדבר על עצמה אלא על הסקרים שלה, על דברים שאפשר למדוד בכלים אמפיריים. גם את הדעות הפוליטיות שלה היא לא ממהרת לחשוף כדי שלא להרוס את התדמית האובייקטיבית שטיפחה, אף על פי שהמפא"יניקיות זועקת ממנה. "אני חושבת שסוקר לא צריך לדבר על דעותיו הפוליטיות, והמחמאה הכי גדולה בשבילי זה שהליכוד תמיד אומרים שאני שמאלנית מדי והעבודה תמיד אומרים שאני ימנית מדי", היא אומרת.
עדיין יש רגעים בהן איזה שבר דעה מטפס את דרכו החוצה. נגיד, ליברמן. "ליברמן כמו שהוא פתאום הופיע בעימות, אף פעם הוא לא היה ככה. בכל זאת הוא שר חוץ. אני לפני מערכת הבחירות חשבתי שהוא הולך להיות המושיע. היתה לו תכנית של שלום אזורי ואני יודעת שהיה גוף של אנשים מאוד רציניים ולא ימניים שרצו לתמוך בו, ואז פרצה הפרשייה ופתאום אף אחד לא תמך בו והוא חזר לסורו. במגזר הרוסי עוד נשארה לו תמיכה, אבל את המגזר של הוותיקים הוא איבד לגמרי". בסוף זה תמיד מגיע למגזרים ופילוחים ומספרים. "האמת היא שהדבר היחיד שחשוב לי הוא שהתחזית שלי תתממש. ברור שיש לי גם רצונות משלי אבל אין לזה השפעה על סקרים. אנחנו פועלים לפי מודלים".
היו גם מקרים שהמודלים אכזבו. כך היה ב-1996, כשצמח חזתה שפרס ינצח את ביבי כשבסופו של דבר הוא הפסיד לו על קוצו של קול, וכך היה בפריימריז של קדימה ב-2003, כשהיא קבעה שבקרב מצביעי קדימה לבני מובילה על מופז ב-40 אחוז, כשבפועל הוא גבר עליה עם 61.7 אחוז לעומת 37.2 אחוז. את הטעות השנייה מחשיבה צמח לרגע השפל של הקריירה שלה, ומאז היא כבר לא סוקרת בחירות פנימיות. היא הראשונה להודות שסקרים זה לא מדע מדויק ("זה שילוב של סטטיסטיקה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה חברתית, ברור שזה לא מתמטיקה או פיזיקה") ולדבריה, המחשבה שסקרים לא רק משקפים את המציאות אלא גם יוצרים אותה, היא הפחד הכי גדול שלה. "הפעם הראשונה ששקלתי לעזוב את התחום היתה בשנת 1984, וזה היה בגלל זה", היא אומרת. "היה לי קשה עם המחשבה שלפרסום של הסקרים יש השפעה על המציאות".
השפעה זה כזה דבר גרוע?
"כן. בתחום הזה כן. כשאני רוצה להשפיע על משהו זה בסדר, אבל לא כשאני לא מתכוונת, כשאין לי שליטה על זה. ואז התייעצתי עם פרופ' גדי יציב, סוציולוג מאוד מוערך שכבר נפטר מאז. הוא אמר לי שאם אני אלך יבואו אחרים, אולי פחות טובים ואולי יותר אינטרסנטים. אז המשכתי".
בבחירות הקודמות דיברו על הדלפת המדגמים בשעה מוקדמת, הרבה לפני 22:00. זה דבר שיכול להשפיע על התוצאות, כי הקלפיות עדיין פתוחות.
"מערוץ 1 ומערוץ 2 לא יכלה להיות הדלפה, כי אנחנו מקבלים את התוצאות ברבע לעשר. קמיל פוקס עושה מה שנקרא אקזיט פולס, הוא מראיין את המצביעים כשהם יוצאים מהקלפי, אז הוא לא צריך לפתוח מעטפות ולספור, אבל אני לא מאמינה שהוא יעשה כזה דבר. זה בובע מייסעס. מישהי אמרה לי שהיא שמעה את התוצאות ב-19:00. אמרתי לה שלי בשעה הזאת לא היתה בכלל תחזית. לי את התוצאות בפעם הקודמת היו בעשרה לעשר".
ביום שלישי הקרוב צמח תציג את המדגם ביום השידורים המיוחד של קשת, mako וחדשות 2. בתשע בערב תחבור למשדר המרכזי נבחרת "ארץ נהדרת" בתכנית בחירות מיוחדת בשידור חי. לאחר שידור תוצאות המדגם תמשיך התכנית בפריצות מיוחדות עם מערכוני בחירות, גם הם בשידור חי.
אני לא לוחמנית, אני לא אהיה כמו מרב מיכאלי
על הנייר, צמח צריכה להיות אייקון פמיניסטי לכל דבר ועניין. האמא של האייקונים הפמיניסטיים. בת לאם חד-הורית שהפכה גם היא לאחת, שבחרה להשקיע את עצמה בלימודים ובקריירה במקום להקים משפחה גדולה, והפכה לדמות משפיעה ביותר בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית, גם אם היא עצמה נרתעת מההשפעה הזאת. אלא שלצמח אין בכלל שאיפות בכיוון. "אני לא רואה את עצמי כפמיניסטית", היא מצהירה. "נשים בנויות אחרת מגברים, אי אפשר שבכל יהיה אותו דבר. אני חושבת שנשים מתאימות יותר לנהל משפחה מאשר גברים, יש להן הורמונים כאלה. אני בעד שוויון, כמובן, אבל מה זה פמיניסטית? אני גרתי בארה"ב בשנות השישים, כשזה היה טירוף. כולן שרפו את החזיות שלהן, חברה שלנו עזבה את הבעל שלה והלכה לגור עם זוג. אז בזה לא לקחתי חלק, ממש לא. אבל הייתי רוצה לראות יותר חברות כנסת, אני חושבת שהן עושות עבודה נהדרת. יש לנו גם חברות כנסת יפהפיות, בלי שום ספק. אני נורא רוצה שאורלי לוי אבוקסיס תיכנס לכנסת. גם במרצ יש יפות וגם איילת שקד יפה".
אם היית מציינת בפניהן את היופי שלהן כהישג הן בטח היו כועסות.
"לא, אני אומרת להן את זה, הן אוהבות לשמוע. הן גם פרלמנטריות מעולות, אני באמת חושבת שנשים עושות עבודה מצוינת. אבל אני לא לוחמנית, אני לא אהיה כמו מרב מיכאלי. אני מעריכה את מה שהיא עושה אבל אני לא לוחמנית כזאת באופי".
דווקא את, שתמיד היית אישה קרייריסטית ועצמאית ומעולם לא הקמת משפחה גדולה, חושבת שנשים טובות יותר בניהול המשפחה?
"כן. נשים הן יותר אקספרסיביות. לגברים יש הורמונים שעושים אותם יותר אגרסיביים, יותר מתאימים למלחמה בחוץ, ולנשים יש הורמונים שגורמים להן יותר להקרין חום ורכות. אי אפשר להתווכח עם זה, זה עניין הורמונלי. אבל אני לא חושבת שנשים צריכות לשבת בבית, שלא תהיה פה אי-הבנה. שכל משפחה תסתדר איך שהיא רוצה. אני כן בעד שוויון, אבל לא בכל דבר צריך שוויון. אני לא טיפוס לוחמני. אני טיפוס משפחתי".
היא נולדה ב-1936 בתל אביב לעדה וחיים כצנלסון. אבא שלה היה עורך הדין של עיריית תל אביב וכתב את חוקי הרווחה של המדינה שבדרך אבל נפטר ממחלה כמה חודשים לפני שהיא הוקמה, כשמינה היתה בת 11. אמה, שהיתה עקרת בית, מצאה עבודה בתור ספרנית עירונית וגידלה את מינה ואת אחותה בכוחות עצמה. ב-2010 היא נפטרה בגיל 108, בהיותה תושבת תל אביב המבוגרת ביותר. "אני זוכרת כשאמסטרונג דרך על הירח, הייתי בניו יורק וראיתי סרט, והפסיקו אותו באמצע כדי להודיע על החדשות. ואז כתבתי מכתב לאמא שלי שאני מאוד מקנאה בה שהיא ראתה את ההתפתחות של המדע שהובילה את האדם להירח - אבל היא לא תראה את ההרס שהיא תביא לעולם. בסוף היא ראתה גם את ההרס".
יש לה תארים בסוציולוגיה, סטטיסטיקה ופסיכולוגיה, ודוקטורט בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת ייל. עד שנת 1972 היא היתה נשואה לפרופ' עדי צמח, פילוסוף של המוסר שבשנות התשעים אשתו דאז התלוננה עליו במשטרה בטענה שהכה אותה, ואף הוציאה נגדו צו הרחקה. אבל מינה מסרבת להגיב על הפרשה ההיא, עקב ההידרדרות הקשה שחלה במצבו הבריאותי של בעלה לשעבר בשנים האחרונות.
מהתקופה שהם היו נשואים יש לה בעיקר זכרונות טובים. "חיינו חיים בוהמיינים אבל מאוד ירושלמים, לא תל אביבים", היא נזכרת. "בבית שלנו היו מקריאים סיפורים, זאת היתה תקופה מאוד יפה, כמעט כל הסופרים הצעירים של אז היו שם. יהושע קנז, בולי, אהרון אפלפלד. היינו יושבים עד 4 לפנות בוקר ומקשיבים להם, כי כולנו היינו אסיסטנטים באוניברסיטה והיה לנו הרבה זמן פנוי".
זה אולי יפתיע אתכם, אבל מינה צמח לא תמיד היתה בגיל הזהב. היה לה את המזל להיות בוהמיינית בסיקסטיז. "כל החברים שלנו היו כאלה, ילדי הפרחים", היא מספרת. "אנשים שהיום הם שמרנים לגמרי אבל אז הם חיו בקומונות. לימדתי באוניברסיטה בניו יורק וקיבלנו הוראה מוועד המרצים לא להכשיל סטודנטים כדי שלא ישלחו אותם לווייטנאם. ואז היה גם את האל.אס.די".
עשית פעם אל.אס.די?
"אני לא, כי היה לי ילד, אבל הרבה אנשים מהסביבה הקרובה שלי עשו".
עישנת פעם ג'וינט? זאת בדרך כלל שאלה שמופנית לפוליטיקאים, אבל בכל זאת...
"ניסיתי פעם אבל זה לא עשה לי כלום. פעם אחת שהייתי במזרח הרחוק, הייתי בקטמנדו כשכף רגל ישראלית לא דרכה שם, ונכנסנו לאיזו מחששה שהיה שם שלט 'חשיש ממשלתי', כי זה היה חוקי הרי. פגשנו שם איזה הארי קרישנה שהזמין אותנו לחבורה שלו לעשן יחד, אבל זה הגעיל אותי כי זה עבר מפה לפה. אז בעלי לשעבר עישן אבל אני רק עשיתי כאילו אני מעשנת. כשחזרנו למלון הוא הקיא את נשמתו, זה היה נורא. בתקופה ההיא היתה מגפה של כולרה, ומישהי שפגשנו במלון שמעה אותו מקיא וצעקה 'יש כולרה במלון!'".
לפני שהתגרשה היא הספיקה להביא לעולם את בנה היחיד, אריאל. כיום יש לה שני נכדים, ממנו ומאשתו הוויאטנאמית. "ראית פעם ילד ויאטנאמי עם עיניים כחולות?", היא מביטה בנכד שלה בגאווה. כיום היא מצרה על כך שלא הביאה יותר ילדים לעולם, אבל אז היתה לה סיבה טובה. "היינו בטוחים שסוף העולם מתקרב", היא אומרת. "כשגרתי בארה"ב, זאת היתה תקופה של נביאי הזעם. כולם חשבו שעוד 50 שנה לא יהיה חמצן ושהחור באוזון יגדל ולא נוכל לחיות כאן. זאת הסיבה שיש לי בן אחד, כי בעלי לשעבר אמר מה פתאום שנביא ילדים לעולם כזה? כל החברים שלנו לא רצו להביא ילדים, זאת היתה תקופה נוראית. אני זוכרת שיום אחד כל הדגים בימת שיקגו צפו והיינו בטוחים שזהו, זה קורה".
יש תאוריה בימין שככל שיענוהו כן ירבה, אבל זה לא נכון
במשך למעלה מ-30 שנה היא ניהלה את מכון המחקר לסקרי דעת קהל במשרד הפרסום דחף, אבל לאורך כל הזמן הזה, ואף על פי שהיא ללא ספק הסוקרת הכי מפורסמת במדינה, היא הועסקה שם כשכירה. במקביל לכך היא גם ניהלה מערכת יחסים עם הבעלים של דחף, אליעזר ז'ורבין, אבל השניים נפרדו כמה שנים לפני שהוא נפטר ב-2013, בגיל 89. באותה שנה, כשמכון דחף נסגר, צמח עברה למכון המחקר מדגם של מנו גבע, אבל לדבריה, גם שם היא עדיין לא שותפה משום שלא מילאה עדיין את הניירת. "אני גרועה באדמיניסטרציה", היא מתוודה.
לאחרונה היא התחילה לעבוד רק 3 ימים בשבוע כדי שתוכל לבלות יותר זמן עם הנכדים, וגם על העבודה השנייה שלה כמרצה במרכז הבינתחומי היא ויתרה, אבל אז הבחירות האלה נפלו לה על הראש. אני שואל אותה אם נראה לה שמערכת הבחירות הזאת, כמו ההיא מ-77', תסתיים במהפך. "אני לא יודעת, אבל על סמך הסקר האחרון גדלים הסיכויים שהנשיא יפנה להרצוג", היא נזהרת בלשונה. "הכל תלוי אם הוא יצליח להרכיב ממשלה או לא. אבל בתקשורת מדברים על זה שאם הפער יהיה 4 מנדטים הנשיא יפנה להרצוג. זה מגדיל את הסיכויים".
מי לדעתך תהיה הפתעת הבחירות?
"המפלגה הערבית יכולה להיות הפתעה. זה תלוי בדבר אחד – אחוז ההצבעה של ערבים. ולפי הסקרים אחוז ההצבעה הולך ועולה. אם הם היו מצביעים באותו שיעור הצבעה כמו היהודים, הם שווים 17 מנדטים. לא סביר שזה יקרה, אבל הם עדיין שווים 15-16 מנדטים, שרובם ילכו למפלגות הערביות ובערך שניים ילכו למפלגות יהודיות, כמו מרצ והעבודה".
ההיטפלות התקשורתית לשרה וכל הסקנדלים למיניהם באמת לא השפיעה על הסקרים?
"אנחנו ראינו שהליכוד ירד. לא במי יודע מה, אבל במנדט אחד או שניים. יש תאוריה כזאת בימין שככל שיענוהו כן ירבה, אבל זה לא נכון, אחרי הסיפור של שרה הליכוד ירד".
מדברים הרבה על זה שמערכת הבחירות הזאת מזכירה את 1999, כשכולם יצאו נגד ביבי ובסוף הוא הפסיד. יש באמת דמיון?
"להגיד לך את האמת? אני לא זוכרת. בדרך כלל הצבעה במדינה היא נגד ולא בעד, ככה זה היה וככה זה עכשיו. אתה באמת מרגיש הפעם מה שלא הרגשת בבחירות האחרונות. אנשים עוצרים אותי ברחוב הרצל, שזה לא מעוז המחנה הציוני, ואומרים לי שנמאס להם ממנו. יש לי שני מוכרי חמוצים ביפו שאומרים לי שהם חברי ליכוד אבל הולכים להצביע עבודה. אתה פתאום מרגיש איזו רוח כזאת של מהפך ברחוב. אני לא יודעת אם זה יביא למהפך, אבל מרגישים את זה ברחוב. גם נהגי מוניות אומרים לי את זה, לגבי האנשים שהם פוגשים. אבל אני עדיין מאמינה לסקרים ולא למה שמרגישים".
יש תחושה שתוצאות הסקרים תמיד איכשהו נוטות לטובת האינטרסים של כלי התקשורת או המפלגה שהזמינה אותם.
"המכון שלנו עובד בשביל ידיעות וערוץ 2, ואני חושבת שבבחירות האלה, חוץ מיש עתיד, מדגם עושה סקרים בשביל כל המפלגות, ככה שאף אחד לא יכול להגיד שאנחנו קשורים למפלגה מסוימת. אני יכולה להגיד לך שיש מפלגה, ולא אגיד לך איזו, שכל פעם שהיא הזמינה מאתנו סקר התוצאות היו פחות טובות מאשר הסקרים שלא עשינו בשבילה, ככה שזה ממש לא נכון".
יש תחושה שבגלל שלאנשים יש היום צורך להיות מעודכנים כל הזמן, מתפרסמים המון סקרים בתקשורת ויש מעין מירוץ סוסים תמידי.
"אתה צודק. ידיעות אחרונות התייעצו איתי על זה בשעתו ואמרתי להם שלא צריך הרבה סקרים כי גם ככה זה כל הזמן משתנה, ואתה באמת יכול לראות שהם מפרסמים מעט מאוד יחסית לעיתונים אחרים. אבל כשערוץ 2 יודע שערוץ 10 יפרסם סקר, אז הם לא יכולים להישאר בלי. מבחינה מקצועית יש לי הסתייגות מהדבר הזה, כי זה גורם לטעויות. לפני בערך חודש פתאום היה סקר של אחד המכונים שהראה שהליכוד חזק יותר מהמחנה הציוני. אם אני הייתי מקבלת סקר כזה לא הייתי מפרסמת, הייתי מחכה, כי כשיש קפיצות צריך לבדוק שלא נפלה איזו טעות. אבל אותו מכון פרסם את הסקר, וכל הפרשנים התחילו מיד להעלות את הסיבות ולהתווכח בלי סוף, ואנחנו עשינו סקר כמה ימים אחרי זה וראינו שהמחנה הציוני עדיין מובילים, ואז כולם התיישרו לפי זה".
יש מדינות שבהן אסור לפרסם סקרים שבועיים לפני הבחירות.
"נכון, ובארץ פעם היה אפשר לפרסם אותם גם ביום הבחירות, והיום אסור 72 שעות לפני. יש פה המון סקרים, וגם אני חושבת שזה כבר מטמטם את הציבור, אבל הממונה על ההגבלים לא משנה את זה. מבחינתי הייתי רוצה פחות סקרים".
אתם עדיין מתקשרים רק לקווים ביתיים?
"הסקר הטלפוני הוא רק לקווים ביתיים. אבל מאחר שאנחנו יודעים שלחלק גדול מהצעירים אין טלפונים, 70 אחוז מהאנשים עד גיל 44 אנחנו מראיינים באמצעות הפאנל האינטרנטי ואז הם יכולים לענות או שם או בסלולרי. זה פאנל קבוע של בערך 100 אלף אנשים, ומקפידים לא לפנות אליהם יותר מפעם בחודש. הסיבה שלא מתקשרים ישירות לסלולרי היא קודם כל כי אין קובץ נתונים טלפוני-סלולרי טוב, וגם כי אנשים לא אוהבים לענות לסקרים בסלולר, הם תמיד עסוקים".
היו נסיונות להפעיל עליך לחצים או לשחד אותך ב-40 השנה שאת בתחום? אני בטוח שכן.
"האמת היא שלא ממש. היה פעם פרסומאי, שלא אגיד מטעם איזה מפלגה, ששאל אותי במערכת הבחירות האחרונה כמה יעלה לו לקנות כך וכך מנדטים. אז קמתי והלכתי, ואחר כך הוא אמר לי שהוא רק רצה להתייעץ איתי. אמרתי לו שלא יקשקש ולמזכירה שלי אמרתי לא לענות לו יותר לטלפונים. מפוליטיקאים זה לא קרה לי אפילו פעם אחת, ואני בטוחה שהאנשים שאותו פרסומאי עבד בשבילם לא ידעו את זה, לכן אני גם לא רוצה לנקוב בשמות".
הייתי רוצה שעלמה זק תחקה אותי
יש גם עתות רגיעה, כשאין בחירות. זמן להיות יותר סבתא ולעשות דברים אחרים. "מכון מדגם עושה גם סקרים מסחריים, אבל אני עושה בעיקר מחקרים חברתיים וגם בנושאי השלום. בתקופה של הכנסת ה-18 עשיתי מחקר מאוד מעניין, שבו שאלתי את אותה שאלה: והיה אם ממשלת ישראל תגיע להסדר שלום עם הפלסטינים ויעמידו את זה למשאל עם, איך תצביע? את אותה שאלה הצגתי לציבור וגם לנבחרי ציבור בכנסת. בציבור הרוב היה בעד, בכנסת לא. אז המסקנה היא שהם לא כל כך מייצגים את הציבור".
את תמיד משתדלת להיות אובייקטיבית, אבל בתור מי שנולדה פה וליוותה את המדינה עוד מלפני יום הקמתה, מה את מרגישה לגבי השינויים שעברו עליה?
"תראה, אני חושבת שנעשו פה דברים נפלאים. ההישגים של המדינה הזאת זה דבר שלא יתואר, בכל התחומים. אבל יש פה המון גזענות. כשאתה שומע את שר החוץ שלך אומר לנבחר ציבור ערבי 'אתה לא רצוי פה', זה צורם. גם כשאומרים לי שברלין זה המקום לחיות בו נהיית לי פריחה, אבל אולי זה בגלל שאני מדור אחר. יש פה פערים חברתיים, ומתחים בין יהודים וערביים, ובכלל כל העניין של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מדינת ישראל נועדה להיות מקלט לעם היהודי ולא מקום שבאים להיהרג בו. אבל בסך הכל אני חושבת שהמאזן מאוד חיובי. מדינה שקלטה עלייה כזאת, ורוב העולים נקלטו בהצלחה, איזו עוד מדינה כזאת יש? זאת מדינה שהחייתה שפה. זה הישג אדיר".
איך את מתמודדת עם החיים כסלב, שמזהים אותך ברחוב והכל?
"זה קשה. לפעמים זה נחמד, לפעמים זה לא נחמד. כשאנשים באים להצטלם איתי זה לא נעים לי אבל אני מסכימה. רק היום שתי בחורות ברחוב רצו להצטלם איתי ושאלתי אותן 'מה אתן צריכות אותי? אני זקנה'".
את נעלבת מחיקויים?
"לא, אבל הייתי רוצה שעלמה זק תחקה אותי. היא כל כך מוצאת חן בעיניי. אבל אני לא נעלבת, זה חלק מהסיפור".
איזה טיפוס את? את לא נראית לי כמו בוסית קשוחה.
"לא, אני ממש לא בוסית קשוחה".
יש משהו שמשגע אותך בעובדים שלך?
"כן, אצל הצעירים שהם יושבים כל היום עם הסמסים. כבוסית אני מאוד מיודדת עם העובדים, אבל אני מעירה להם. זה משגע אותי".
פייסבוק יש לך?
"לא, גם לא ניסיתי. אין לי כוח לזה. אני עובדת כל כך הרבה שעות שאני לא רוצה לבוא הביתה ולקבל הודעות. אין לי גם מזכירה אלקטרונית. מי שרוצה למצוא אותי ימצא אותי".
את האמת – כשאת עונה לטלפון ומבקשים ממך להשתתף בסקר, את טורקת להם בפרצוף?
"לא, אני עונה לסקר. זה מה שאני מצפה מאחרים, אז ברור שאני אעשה את זה. זה מאכזב אותך?".
לא. את מתכננת לפרוש מתישהו?
"אני מאוד נהנית מהעבודה וכל עוד אני נהנית, אני אמשיך. אני נורא רוצה ללמוד היסטוריה. אני פוגשת המון אנשים שיש להם פנסיה נורא טובה, שהם הלכו ללמוד. אז אולי אני אתחיל ללמוד היסטוריה".
איפור: שושי אופיר