את ה”אין מדיניות” הביטחונית, החליפו צמדי מילים שאמורות לספק אשליה כי יש, כביכול, מנהיגות, ויש, כביכול, מדיניות. הן גם עוברות טוב ברחוב: “ניהול הסכסוך”, שמשמעותן בשפה פשוטה: נגיב לאירועים בכוח ואם זה לא יצליח נגיב ביתר כוח. או “הכלת האיום” שפירושן: אין לנו מענה לאיום אז נלמד לחיות עמו.
נוכח פרשת הדרכים המדינית-ביטחונית שמדינת ישראל מצויה בה בעת הזו, ניתן היה לצפות כי הבחירות הקרובות יתמקדו בתחום הזה, כאשר בפני הבוחר תוצגנה שתי תפיסות-עולם מנוגדות, ועליו להחליט ולבחור בין שתיהן: האם מקומו עם המזדהים עם מטרותיה ודרכה של הממשלה הנוכחית, או שמא עם אלה הסוברים כי דרכה של הממשלה שגויה.
אבל, משהו השתבש בדרך והבחירות הבאות עלינו מתמקדות בינתיים בתחום הכלכלי-חברתי דווקא, ואילו התחום הביטחוני-מדיני נדחק הצידה.
המציאות הגיאו-פוליטית שבה נתונה ישראל השתנתה ללא הכר. המציאות הביטחונית קיבלה גוונים חדשים וממנה נגזרת מפת איומים חדשה על ישראל. לאיומים המוכרים – טרור-פנים, איום החמאס, חיזבאללה מצפון וההתגרענות של איראן, הצטרף בשנתיים האחרונות שחקן חדש – האסלאם הרדיקאלי. אין מדובר רק בכנופיות מרצחים בעיראק או בסוריה. זו אידיאולוגיה המיוצאת ומופצת בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, ומכה שורשים בכל מקום שמתגלית בו חולשה שלטונית. זהו תמנון, השולח את זרועותיו הרעיוניות מבלי צורך בגייסות. הוא כבר כאן, במזרח התיכון, והוא כבר באירופה המבוהלת והמבולבלת.
איום בסדר גודל שכזה הוא אתגר לא פשוט למעצמה, ועל אחת כמה וכמה עבור מדינת ישראל, בהתחשב במיקומה בלב זירת ההתרחשויות.
הממשלה הנוכחית וקודמותיה בחרו שלא להתמודד עם הבעיה הביטחונית ואימצו את תפיסתו של בן גוריון, שהייתה יפה אז, כאשר קבע שמדיניות הביטחון של ישראל תתבסס על שלושה מרכיבים: התרעה, הרתעה, והכרעה. אלא, בהתחשב בסוג האויבים שעומדים כיום לפנינו, בעמדת העולם ובמגבלות הכוח שלנו, איבדו מושגים אלה את משמעותם והתפיסה הזו אינה רלוואנטית עוד. איזו משמעות יש למילים אילו בלחימה מול טרור, טרוריסטים ואידיאולוגיה?
ממשלות ישראל אימצו את התפיסה הזו כי רק היא מתיישבת עם רעיונות לאומניים של ארץ ישראל השלמה ובנית הבית השלישי, תוך התעלמות מקיומם של הערבים, ומשרתת מדיניות סיפוח זוחל וקביעת עובדות בשטח.
באין תפיסת ביטחון כוללת, ישראל נערכת למלחמה שהייתה. באין מדיניות ובאין תרבות של לימוד מטעויות העבר אנו מתנהלים כמו אותו אוויל, אשר פעם אחר פעם נופל לאותו בור ומאשים את הבור.
לאיזו דוגמה יותר טובה אנו זקוקים מזו של שלושת המבצעים האחרונים? לשלושתם נגררנו בנסיבות דומות, בשלושתם התנהלנו תחת אותה תפיסת לחימה, ומשלושתם יצאנו באותו מצב – “מנצחים”, ונערכים לסיבוב הבא. השיטה הקיימת מובילה לתוצאה אחת ברורה, וניסח זאת הגנרל הפרוסי קלאוזביץ, לפני 200 שנה: “כל התקפה שאינה מוליכה במישרין אל השלום, מן ההכרח שתסתיים בהגנה".
כשאין תפיסת ביטחון לאומי, היא מוחלפת בסיסמאות חלולות מהסוג של: “על זה לא נוותר”! ו”על זה לא נתגמש”, ו”מול זה נעמוד זקופי קומה” ו”ההוא יביס את החמאס” וכו’. זו לא אסטרטגיה ולא מדיניות, זה בדיוק ההיפך, זו רדידות מחשבתית, פופוליזם, ורימון עשן הנועד לכסות על חוסר-יכולת או על הסתרת כוונות אמת.
המחדל איננו רק בתחום הביטחוני מדיני. לא הממשלה הנוכחית ולא קודמותיה, לא התמודדו באמת עם המצוקה הכלכלית. קיים קשר ישיר בין מצבה הביטחוני מדיני של המדינה למצבה הכלכלי ולכן רק שינוי בראשון יביא לשינוי של ממש בכלכלת ישראל.
המציאות באזורנו יצרה מפגשי אינטרסים בין המדינות הערביות המתונות לבין מדינת ישראל, שאותם ניתן לנצל לקידום הסדר אזורי ופתרון הסכסוך עם הפלסטינים. העולם המערבי מצפה למהלך כזה וייתן מטריה וסיוע כספי, מדיני וצבאי ככול שיידרש.
מי שאינם ראויים להנהיג את העם הזה, בתקופה סוערת כזו, הינם מפריחי תרחישי האימה, קוראי קריאות “הבריון השכונתי” ואלה המבטיחים שינוי חברתי כלכלי, מבלי שיצביעו על פריצת דרך בתחום המדיני-בטחוני.
הראויים הם אלה האמיצים דיים לעשות “חישוב מסלול מחדש”. אלה המסוגלים להתמודד עם יוזמה מדינית-אזורית, בה יקבעו גבולותיה של ישראל, גבולות אשר יבטיחו ביטחון לתושביה עם רוב יהודי מוצק. נקיטת יוזמה כזו תחזק את החברה הישראלית מבפנים ותאפשר למדינת ישראל להתמודד טוב יותר עם האיומים הביטחוניים מחוץ, ותביא למהפך בתחום המדיני- בטחוני, וכנגזרת מכך, גם בתחום הכלכלי-חברתי.
הכותב הוא ראש-אגף ומ”מ ראש השב"כ (בדימוס)