ביום שני בערב קיים פרופ׳ מנואל טרכטנברג, מועמד המחנה הציוני לתפקיד שר האוצר, חוג בית בכוכב-יאיר. בסלון בית נעים התקבצו 50 איש על כסאות פלסטיק. כרגיל באירועים מן הסוג הזה, הרבה גברים חמורי סבר בגיל העמידה. גם כתריסר נשים. וכולם כולם שאלו אך ורק שאלות כלכליות. טרכטנברג עשה כמיטב יכולתו להשיב על כל השאלות אבל את הערב סיכם אחד הנוכחים, יו״ר סניף העבודה ביישוב: "אבל למה, למה, למה אתה לא אומר להם שהם צריכים להפסיק להצביע ליאיר לפיד? 25 אחוז הצביעו פה ללפיד ב-2013", אמר האיש והוסיף: "אתה לא עושה מאמץ למשוך את הקולות האלה אל מפלגת העבודה".
>> מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? השאלון שבודק איזו מפלגה מתאימה לכם
ההתנהלות המנומנמת, בלתי-מאורגנת של המחנה הציוני השתקפה בערב הזה: שיח אקדמי, מרחף מעל הקרקע, בלי תחושת דחיפות או יכולת להלהיב קהל. טרכטנברג ניצל את עשר הדקות הראשונות של הקשב המלא (עדיין ערני) של הנוכחים לתת איזה הרצאה כללית, שיח אידיאולוגי על עקרונות, יעדים, ושאיפות.
השואל הראשון מבין האורחים בסלון ירה לטרכטנברג חץ ישיר אל בין העיניים: "נתת פה יופי של הרצאת מאקרו. מה עם התכל׳ס? אנחנו רוצים לשמוע תשובות, במיוחד בתחום שוק הנדל"ן. אנחנו בשיאו של קמפיין ואתם, במפלגת העבודה, לא מדברים בגובה העיניים".
טרכטנברג השיב לו: "אחרי הקמפיין יש כנסת, ואם אהיה שר אוצר, אצטרך להוביל יישום של מדיניות. אני לא מעוניין להפריח סתם סיסמאות. ואם לא אהיה שר אוצר, אלא ח״כ גם אז אצטרך לעבוד. הפרטים של התכנית שלנו כתובים בתכנית מאוד מפורטת. אתם חושבים שאנחנו פה המצאנו משהו? זו עבודה שנעשתה אחרי שיחה עם קבלנים, עם יזמים. אני יכול לשלוח לך את כל התכנית במייל, תקרא את הפרטים".
וכך התנהל הערב - טרכטנברג דיבר גבוהה גבוהה. האיש הוא פרופ׳. עקרונות כלכליים, צדק חברתי, חלוקה של משאבים בצורה הוגנת. והקהל הקשיב בנימוס, ריחף במקרה הטוב והשלים שעות שינה כמו שקורה לאנשים חרוצים שבילו את היום שלהם על הכבישים בדרך מתל-אביב לפרברים הרחוקים.
שאלת התחבורה הציבורית הייתה מרכזית. בניגוד לתדמית הטובה שהשר ישראל כץ חושב שנוצרה לו - האנשים זועמים. איך זה בכל העולם יש רכבות ותחבורה ציבורית מסודרת ורק אצלנו, אנשים נגררים בכבישים?
הם גם שאלו שאלות קונקרטיות: "האם תיתן הנחיה לבטל את קו הרכבת הבזבזני לבית שאן?".
הו! הנה הזדמנות להתעורר, לריב קצת, לרגוז, להעיר את השיח העייף.
אבל טרכטנברג נותר צופה מן הצד. אדם אחר בסלון, הסתער על העניין מירכתי החדר וכעס: "שאלה מקוממת! ועוד לשמוע אותה פה ביישוב השבע שלנו. איזה מן חוצפה. שמעתם את טרכטנברג בתחילת דבריו. צדק חברתי, צדק חלוקתי".
התחיל קצת ויכוח בקהל (הם כן צריכים רכבת בבית-שאן, הם לא צריכים רכבת בבית-שאן) וטרכטנברג, כנראה הוא עדיין מרגיש שהוא המרצה ואלה הם הסטודנטים סיכם: "נו, בוודאי שצריך שלוחה של תחבורה ציבורית שתגיע עד לבית שאן. וצריך לבטח ללכת עם הצרכים של האוכלוסייה שם".
וכך זה נמשך :
ש: האם צריך לפרק את מנהל מקרקעי ישראל?
טרכטנברג: לבוא היום ולהגיד בכותרת צעקנית ׳לפרק את ממ״י'. זה כמו אותה האמירה המפורסמת של ׳לשבור להם את העצמות׳". טרכטנברג רצה להסביר, שלא צריך ללכת לקיצוניות, לכותרות מנופחות, שאחר כך אין שום יכולת ליישם אותן: "העובדה שאין שר אחד ששולט גם על משאב הקרקעות ומנגד על תקציב המדינה, ההתרוצצות הזו בין המשרדים היא שמקשה".
ש: האם הסכם שלום עם הפלסטינים לא ייתן עוד עשרות מיליארדים לתקציב?
טרכטנברג: "לא נעשה שום צעד מדיני אחד או אחר בגלל התקציב. זו אולי יכולה הייתה להיות תוצאת לוואי רצוי, אבל זה לא משהו שמכווין מדיניות. היה זה צ׳רצ׳יל שנקט במילים ׳דם, יזע ודמעות׳ במלחמת העולם השנייה. המחיר הכלכלי שהם שילמו היה אדיר. אגיד לכם באופן ישיר: אנחנו צריכים תהליך מדיני, אבל לא בשביל התקציב או הכסף. אנחנו צריכים את זה בשביל שנדע שיש לנו עתיד. והאמירה ההפוכה יותר מדויקת. הסתגרות תביא אסון".
עם כל השאלות הללו, הקהל לא הניח לו. מדוע אינך תוקף את לפיד. מדוע אינך אומר את דעתך על ראש הממשלה, שאיתו ישבת באופן אישי? וטרכטנברג: "כל יוצאי דרום אמריקה שהגיעו איתי לארץ הלכו ללמוד כלכלה או פסיכולוגיה. אני, בחרתי בכלכלה, את הפסיכולוגיה תשאירו לאחרים".
לא בבית
כישצאתי מן החוג בית ציינתי לעצמי שמעניין לשמוע איך המועמדים הבולטים של הליכוד לתפקיד שר האוצר - ישראל כץ וגלעד ארדן - משוחחים כיום בחוגי בית או במפגשים סגורים עם אנשים. אחרי הפיהוק לעיל, חשבתי שאולי אלך לשמוע גם אותם. סימסתי לדוברים המסורים של כץ וארדן. אצל כץ, כך ענו לי, אין שום חוגי בית ושום אירועים בימים אלה. הדובר של ארדן לא השיב לי עד הרגע הזה.
טרכטנברג קצת משממים, זו האמת. אבל בהשוואה לליכוד, עצם העובדה שיש תכנית כלכלית כתובה, הנה התחלה.