החוג הגאה במפלגת העבודה שחרר המלצות לקראת יום הפריימריז. בפרסום ההודעה הם כותבים בדיפלומטיות רבה שהיה להם קשה להחליט כי "לשמחתנו הרבה הסיעה כולה תומכת בקהילה הגאה, מהותית ופרקטית- אחוז המצביעים והמצביעות מהסיעה בעד הצעות חוק פרו- להט"ביות גבוה מאוד... ונתקלנו בבעיה קשה, שכן מצד אחד לא רצינו ליצור רשימה ארוכה מדי על מנת שא/נשים יוכלו לקחת את הרשימה שלנו ולהוסיף לה עוד מועמדים ומועמדות, ומצד שני היו לנו לא מעט אפשרויות טובות לאותה רשימה". ובסוף הם מסכמים שהרשימה מורכבת ממי שיש לו "קבלות לגבי עשיה פרו- להט"בית בין אם בכנסת ובין אם מחוצה לה וקשר רציף עם החוג הגאה".
ומי המומלצים? איתן כבל, מרב מיכאלי, סתיו שפיר, מיכל בירן, שלי יחימוביץ׳ וגלעד קריב. מעניין מצד אחד, כל נשות המפלגה בפנים. מצד שני, יש מי שבולטים בהעדרם.
מטה קסמים
היום (ד') הם שלחו מייל לכלי התקשורת ובו ביקשו להיקרא בתקשורת "מטה העבודה-התנועה״ וזאת עד שיחליטו שם על שם קבוע. "המחנה הציוני" זה כנראה היה משהו זמני, שתפס קצת יותר מדי חזק אך לא פעל לטובת המפלגה בתוך המגזר הערבי. בצד ימין, בבית היהודי הרימו גבה, על חילופי השמות ומדוע בכלל שמפלגה תטרח לשאת חן בעיני ציבור ערבי. ובכן, אכן, בשמאל מזיז להם הדעות והעמדות של ערביי ישראל (כל אותם המוני מצביעים בפוטנציה שאינם אנט חאסכייה ו/או אכרם חסון).
לקראת שלישי הקרוב, הרוחות מתלהטות בעבודה. ביום שני בערב הלכתי לשמוע פאנל מועמדים ברמת השרון. חברי כנסת ומועמדים הגיעו והציגו את עצמם בקצרה. חלקם, כמו עמר בר-לב ומיכל בירן, נשארו עד הסוף כדי להשיב לשאלות הקהל. פריימריסטים אחרים נאלצו לרוץ. האירועים האלה מתרחשים מדי עונת בחירות וגם לפני שנתיים "ביליתי" ערב משממים עם מועמדי העבודה באותו המקלט השכונתי ברחוב הרב קוק, נווה מגן בואכה מורשה. 10 אנשים בקושי היו אז. הפעם המקום היה מלא מקיר בטון עד קיר בטון ואנשים אף עמדו בפתח דלת הפלדה.
הקהל הרמת-שרוני תמיד מבוגר יחסית. לרוב נדמה שאלה הם אנשים שבעים, רגועים ושאינם מוטרדים אישית מן המצב הכלכלי במדינה. שעתיים ישבו בשקט, ללא קריאות ביניים וללא שאלות. בהחלט עניין נדיר באירועים פוליטיים. רק כשאיתן שוורץ נפרד מן הקהל (לפחות רבע שעה אחרי שסיים) ,אחד האנשים קטע את הדובר ופנה אל שוורץ. "תמסור לראש העיר שלך שלא אהבנו לראות את מה שעשו שם לתושבי גבעת עמל", הוא הטיח. שוורץ השיב לו שלא על כל דבר ועניין יכול ראש העיר להשפיע ואז באמת אץ לדרכו.
בכלל, רון חולדאי הוא כמו דמות הסנדק של מפלגת העבודה. השם שלו ברקע, הוא בא והולך ויוצא מכל מיני אירועים מפלגתיים, עם פרצוף מחויך תמידי אבל לרוב לא על הבמה או בחזית. בעיני צעירים בעבודה הוא מושא לבוז וריחוק. סמל למגדלי יוקרה, אנטי-מחאה ועוד מיני צרות של דור צעיר נגד דור ישן. תמיד מדברים עליו שהוא אוטוטו עוזב את העיר ומתמודד, או שהוא תופר עסקאות מאחור. הוא Fixture קבוע בשיח ביקורתי של אנשי העבודה.
עוד תופעה מעניינת שאני מזהה במפלגת העבודה: שמו של דני עטר. הוא מוזכר על ידי מועמדים שוב ושוב. האם הוא ה-Rainmaker של הקולות? פה יש מי שמזכיר את שמו. אחר כך שמו מועלה שוב על ידי מישהו אחר. תזכורת: עטר היה על סף הכניסה לכנסת מן המקום ה-16. כאשר בן-אליעזר התפטר, במהלך תקופת הבחירות, עטר העדיף להישאר ראש המועצה האיזורית גלבוע ולהתמודד בפריימריז ולא להיכנס לכנסת לשלושה חודשים (כי אם יפסיד בפריימריז יוכל להמשיך לכהן כראש המועצה). בהתחשב בכך שהוא מתמודד על משבצת המושבים, כלומר לא רץ מול המון אנשים אלא מול קבוצה קטנה, כמה מסובך זה כבר צריך להיות? אז מדוע כולם חוזרים על שמו?
כולם כאן
בחזרה לסניף רמת השרון: מה שהיה מעניין הוא שבחיים לא ראיתי את המקלט הזה מלא כל כך באנשים. שלי יחימוביץ׳, שדיברה ראשונה, אמרה שכמה ימים קודם לכן הייתה באחד מקיבוצי העבודה וגם שם היא נדהמה מכמות הנוכחים. "אני הראשונה להודות" כך אמרה. "שזה בניגוד גמור למה שהיה לפני שנתיים", והוסיפה שהיא מסירה את הכובע בפני הרצוג ולבני על השינוי בשיח ועל התחושה באוויר, שהפעם אפשר להחליף את הממשלה. אחריה דיבר אראל מרגלית, ונכנס יותר לעומק של הנושאים הכלכליים. אנשים הקשיבו, אבל זה קהל של משוכנעים.
השאלה היא כמה מהם יבואו להצביע ביום שלישי הקרוב, והאם העבודה תייצר בסופו של דבר רשימה מאוזנת מבחינה מגדרית, אחרי שבשבוע שעבר, כל ראשי העבודה הצליפו ללא הרף בליכוד על הרשימה הכל-גברית שיצאה תחת ידי המצביעים.
ומילה לסיום: העבודה העמידה אתר פריימריז מעודכן ונעים למראה. לפחות בשלב הזה, מבחינה אינטרנטית, ובהשוואה לליכוד, זה הרבה יותר טוב. אם הם גם יתקדמו למודרנה ויטרחו לעדכן אלקטרונית את המידע באתר הזה כל שעות הלילה אז כל הכבוד. אולי סוף כל סוף מישהו יוכל להגיד שהוא מפלגה של ה StratUp Nation.