לפני כמה שנים הבנתי משהו כואב מאד. הבנתי איך הפוליטיקה הישראלית עובדת. המפלגות הקטנות והסקטוריאליות דואגות לסקטור שלהן. המפלגות הגדולות, הדמוקרטיות, שאמורות לייצג ציבור גדול ומגוון, דואגות בסופו של דבר לדבר אחד: למתפקדים שלהם. ובאופן ספציפי, למי שמנהיג קבוצות מתפקדים גדולות.
כמעט לכל סקטור יש ייצוג במפלגת השלטון - הליכוד. לוועדי העובדים, למתנחלים, למי לא. למי לא, אתם שואלים? לנו. לאנשים עובדים, שעושים מילואים, משלמים מיסים, עם 2.3 ילדים וחוב משכנתא ל-45 שנים. האסימון הזה נפל לנו אחרי המחאה החברתית. לעזאזל, היינו חצי מיליון איש בכיכר! איך זה ייתכן שאף אחד לא התעניין במחאה הזאת חודשיים אחר כך? ואז התחלנו להתפקד לליכוד.
כוח למעמד הביניים, ועד העובדים של מעמד הביניים, משפיעים מבפנים, תקראו לזה איך שתקראו לזה, הלהט היה רב, פקדנו אלפי אנשים ל"ליכודניקים החדשים", חיכינו בכיליון עיניים לתום תקופת האכשרה, וכשהודיעו על הקדמת הבחירות הגברנו בצורה אינטנסיבית את הפגישות שלנו עם שרים וחברי כנסת מרשימת הליכוד, בניסיון להבין האם מישהו מהם מייצג את האג'נדה שלנו - שקיפות במוסדות השלטון, מלחמה בשחיתות, פעילות למען הציבור, וכמובן דאגה למצבו החברתי והכלכלי של מעמד הביניים.
הרשימה ממנה נאלצנו לבחור הייתה מאתגרת במיוחד, שני מועמדים שבהם החלטנו לתמוך בלב שלם, עוד שניים- שלושה מועמדים שאפשר "לחתום" עליהם ואז בחירה בשבעה של הרע במיעוטו. בחירה בין פרלמנטרים שאינם עובדים, חברי כנסת ושרים מושחתים לכאורה, לבין מועמדים אנונימיים שאין עליהם אפילו רשומה אחת בגוגל, עם רקורד ציבורי וחברתי מתועד של אפס מאופס.
מחדל שלא ייבדק
בכל זאת, שום דבר לא הכין אותי ליום הבחירות לפריימריז. בגלל מחדל שכמובן לא ייבדק, הכתובת של מתפקדי הליכוד מושווית לנתוני משרד הפנים משנת 2007. כלומר, אפילו שהתפקדתי כתושבת רמת גן באותה כתובת עם בעלי, שנינו משום מה הופענו ביום הבחירות ברשומות הליכוד עם הכתובות שלנו מלפני הנישואין: שתי כתובות שונות בתל אביב. הוא היה אמור להצביע בגני התערוכה ואני ביד אליהו.
היות שגני התערוכה הוכרזה גם כאחת הקלפיות הכלליות שאמורה לשרת אנשים שנמצאים באותו יום הרחק ממחוז הבית שלהם, הצטרפתי לבעלי והחלטתי להצביע יחד איתו בגני התערוכה.
כאשר הגענו לפני פתיחת הקלפי נכנסנו לאולם שבו חיכו מאות אנשים. מאות. לבושים בז'קטים של התעשייה האווירית. גברים. בני 40 עד 65. בידיהם פתקים מוכנים מבעוד מועד. חיילים, פשוטו כמשמעו. "הכי חשוב שתצביעי 119, חיים כץ!". ואני שואלת: "למי אתם מצביעים עוד?" והם עונים לי, בכנות, שלמי שאמרו להם. הם לא ממש יודעים.
שעה וחצי בתור לקלפי הופכת אותך ואת מי שממתין איתך לחבר'ה. "למה את ממהרת?", הם מבררים כשאני שואלת למה זה מתעכב כל כך. "אני צריכה להגיע לעבודה", אני אומרת להם. זה יום עבודה. "היית צריכה לעשות כמונו, הגענו למפעל, חתמנו כרטיס ונסענו להצביע".
האוכלוסייה הייתה הומוגנית. מאות. אלפים. גברים בגיל העמידה. אין נשים. בכלל. אני הייתי, הייתה עוד "ליכודניקית חדשה". זהו. ואז הבנתי כמה דברים: זה לא מקרי שאין נשים ובאופן ספציפי אין נשים שדואגות לנשים, פשוט יש הרבה פחות מתפקדות. הבנתי כמה ההתפקדות המאורגנת שלנו חשובה, וכמה אנחנו רחוקים מלהסיע אלפי אנשים באמצע יום העבודה שלהם.
רוב האנשים לא מבינים למי חברי הכנסת שבהם הם בחרו מחויבים. הם לא מחויבים לבוחר שלהם, הם לא מחויבים לציבור, הם מחויבים למי שיכול לקבוע אם הם ייכנסו לפתקי ההצבעה של החיילים שלו, ויהיה במקום ריאלי בכנסת, או לא.
נסו לראות מה קרה ללוחמים בשחיתות ולליברלים שהיו במפלגת הליכוד. בבחירות האחרונות נעלמו מן המקומות הריאליים כרמל שאמה, מיקי איתן, דן מרידור ובני בגין. בבחירות האלה הם אפילו לא טורחים לרוץ. מפלגת הליכוד, כפי שהיא היום, מורכבת מקיצונים שמחויבים אך ורק לגורמים שמעלים אותם לגדולה.
אדם נאור וליברלי שהיה עומד שם היום כמוני, ומבין, לראשונה, איזה אנשים קובעים את החיים שלנו, כמה מעטים הם, וכל כך ממושמעים, היה רץ להתפקד למפלגה דמוקרטית ונשבע בכל היקר לו, לחזק את הכוחות ההגיוניים הפועלים בתוכה.
למרות הדחיפות, הצעקות, המכות והאלימות, התעקשתי ובחרתי בבחירות המקדימות לרשימת הליכוד. הצבעתי ושרדתי. הרגשתי כמיעוט נרדף.
היום אנחנו ב"ליכודניקים החדשים" אלפים. בבחירות הבאות, אם נמשיך לפעול כפי שפעלנו עד היום, נהיה עשרות אלפים. נגיע, אבל לא על חשבון המפעל הציבורי שבו אנו עובדים, אלא על חשבוננו, על חשבון הזמן הפנוי שלנו, נצביע לנציגים נאורים, ישרי דרך, המאמינים בשקיפות ופעילות למען האזרח. והם יפעלו למען האזרח, כי האזרח הוא ה"חייל" שלהם.