לא מפסיקים לזוז
זו מערכת הבחירות התזזיתית ביותר הזכורה לי. כל רגע, כל דקה, כל סטטוס משנים את המציאות ואת הסיקור. אפילו הציוצים המהירים בטוויטר לא עומדים בקצב החדשות הפוליטיות.
שינוי יחסי הכוחות
אין משמעות רבה לסקרים בשלב הזה. מספר החלקים החסרים בפאזל רב. המצב בסקרים של ש״ס, התמזגות הסיעות הערביות וזינוק פוטנציאלי בשיעור ההשתתפות במגזר ביום הבחירות עשויים להפוך את המפה הפוליטית. שני מכרים המעורים בפוליטיקה הפנימית של חד״ש ובל״ד שוחחו איתי השבוע וסיפרו על התעוררות חסרת תקדים ויעד שאפתני של שיעורי הצבעה של מעל ל-80 אחוז, אם וכאשר שלושת הרשימות יצליחו להתאחד (יעד מורכב בפני עצמו). בקרב המגזר הערבי מעוניינים להגיע לשיעורי ההשתתפות הקיימים בבחירות ברשויות המקומיות, שמגיעים עד כדי 90 אחוז בחלק מן הערים והכפרים. עלייה משמעותית במספר המנדטים של סיעה ערבית מאוחדת תשנה את יחסי הכוחות של המפלגות האחרות. מעבר לש״ס והמגזר הערבי, יש התפתחויות דרמטיות בגזרת ישראל ביתנו, וגם שם לא ניתן לדעת איך הנושא יתפתח.
חשיפה לדרום
לאור ההתרחשויות בדרום, מעניין להפנות את תשומת הלב לשני מועמדים שמגיעים מן הדרום. חיים ילין שהוא איש עוטף עזה שיהיה חלק ממפלגת יש עתיד (מעניין במקום מי הוא ייכנס ברשימה), ואבי דאבוש, שקיבוצו אמנם לא על הגדר, אך היה בטווח הירי המסיבי במהלך מלחמת צוק איתן המתמודד במרצ. שניהם קיבוצניקים. שניהם תוצר פוליטי של הקיץ האחרון.
חידת ישראל ביתנו
המציאות מלמדת שחקירות ובדיקות בנוגע לאישים של המפלגה לא משנים את התמיכה הציבורית במפלגה הזו ובעומד בראשה, אביגדור ליברמן. מנגד, ישראל ביתנו כמפלגה עצמאית לא נבחנה בקלפיות מאז 2009. בכל זאת חלפו שש שנים ולכן מידת התמיכה הציבורית בראשי המפלגה אינה ברורה.
בכנסת היוצאת יש לישראל ביתנו 13 ח״כים אך בסקרים האחרונים (אשר כאמור לעיל, מאוד בעייתיים) ישראל ביתנו מגמגמת על 7-8 מנדטים. כדאי אף לשים לב לכך שבמשך השנים אביגדור ליברמן הוכתר כאשף פוליטי, אך יתכן והדברים הללו היו נכונים לפני חמש עד שש שנים.
במהלך 2013 ו-2014 קרו שני דברים: ראשית, ישראל ביתנו לא הצליחה בבחירות ברשויות המקומיות (ירושלים, ליאון, דימונה ועוד). שנית, אביגדור ליברמן לא הצליח להגיע לתוצאה המקווה מבחינתו בהתמודדות על נשיאות המדינה. ראובן ריבלין נבחר על אף התנגדותו והמאמץ שלו מאחורי הקלעים לקדם מועמדים/ות אחרים כשל.
שלישית, פיצול סיעות ישראל ביתנו והליכוד, תוך כדי מלחמה אמנם לא הביא את ראש הממשלה לקרוא לליברמן ״חתרן״ או ״מי שמבצע פוטש״ כינויים שנתניהו הצמיד ליאיר לפיד וציפי לבני רגע לפני פיטוריהם, אבל מבחינה פוליטית קשה לראות איך היה המהלך ההוא מועיל עבור ליברמן.
רביעית, ההתרחשויות של הימים האחרונים יקשו מאוד על ישראל ביתנו ואביגדור ליברמן להימצא כאטרקטיביים עבור ציבור הבוחרים במרכז הפוליטי.
עולה על סרטון
שני קטעי יוטיוב של מועמדי פריימריס מן הימין נשלחו ביממה האחרונה. מדהים לראות את ההבדלים בין הדור הימני המבוגר לדור הימני הצעיר.
אצל יו״ר הכנסת אדלשטיין - מדובר בפוליטיקאי שמפאת מעמדו אינו יכול להסיר כפפות ולהשתחרר. הוא מבוגר יותר וחייב לשמור על מכובדות. הליכוד כיום, על 95 אלף מתפקדיו, לא מכוון לצעירים ונמרצים של הימין. על כן הסמלים והמסרים המתבקשים: מוזיקת לובי מלון ירושלמי מתנגנת, ירושלים הקלאסית מן המרפסת, טקסט מלא בקלישאות, מינימום תזוזות גוף, ורק קצת פנים מישירות מבט למצלמה. האורך של הווידאו מדויק. מי שלא מסיים את המסר הפוליטי שלו תוך 30 - 45 שניות מאבד בימינו את הקשב של הקהל (כן, גם לקהל מבוגר אין זמן). והפאנץ אצל הימין המתבגר והכבד: ״אם נרצה אין זו אגדה״.
אצל רונן שובל, לשעבר "אם תרצו", המתמודד בבית היהודי המסר הפוליטי מנגן על נימי האגדות והסיפורים. בניגוד להפניות מן ההיסטוריה של אדלשטיין, בווידאו של שובל המסר הוא: אם תרצו אני אספר לכם אגדה. שובל, חי על המיתוסים שטיפח בקרב הימין בשנים האחרונות, שהשמאל הוא מפחיד, מאיים ונכלולי. והימין הוא הנרדף והמסכן.
אבל המסר של שובל מבולבל בעיקר כי בבת אחת הוא רוצה להיות קומי, מהיר, ומחובר. אם השמאל כל כך מפחיד אז למה הוא מצחיק? אולי כי הכל באמת היה חזיון תעתועים ועמותות השמאל לא כאלה מאיימות? זו האגדה של שובל: פעם סיפרנו לכם שהשמאל מפחיד, אבל בעצם זו הייתה המצאה.
מה עוד מעניין בווידאו? הוא אמנם מעט ארוך (1:46), אך עדיין בתחום הסביר בזכות הקצב. מצד שני, עד לרגע בו שובל מגיח מכופתר מן היער, הווידאו אפילו מותח. מה רבה האכזבה לקראת הסוף כשמסתבר ששובל אינו הספורטאי הנמרץ ביער, אלא דווקא הגיק בחולצה כחולה מכופרת ומכנס מגוהץ המגיח החוצה מתוך העשבים השוטים הנמוכים. הוא בתפקיד הבחור שהגיע להציל? אגדה.