תודה שנזכרת בנו

השבועיים האחרונים של הבחירות הם התקופה בה מפלגות מחשבות מסלולים מחדש. מרצ מנסה לעצור את הסחף למחנה הציוני, המחנה הציוני מנסה לגנוב מנדטים מיש עתיד, כחלון יורה לכיוון לפיד ובנט, הבית היהודי מנסה לצמצם את הנזקים שהסב לו אלי ישי. והליכוד? הליכוד רוצה להיות גדול מול כל השמאל.

הסקרים האחרונים בהחלט של מערכת הבחירות הכניסו את הליכוד ללחץ. התגובה הייתה לא פחות מהיסטריה. כמה היסטריה? כזו ששלחה אפילו את ראש הממשלה לסבב ראיונות. לא עוד שטייניצים וארדנים שמסבירים את הממשלה, לא עוד שימרונים ויוסי-כהנים שמייחצנים את המשפחה, לא עוד הופעות וירטואליות בסרטונים ויראליים. ראש הממשלה בכבודו ובעצמו ניאות לפנות סוף סוף לציבור באמצעות התקשורת, ימים ספורים לפני פתיחת הקלפיות.

עוד בבחירות:

נתניהו שולט בדף המסרים הליכודניקי לא פחות משליחי האולפנים שלו. המסר החדש-ישן קובע שחייבים להחזיר הביתה את המצביעים שנדדו לבית היהודי, לישראל ביתנו ולכחלון. נתניהו מבין כי הכרעה ברורה לטובת המחנה הציוני (פער של 3-4 מנדטים) תחייב את הנשיא להעניק להרצוג את זכות הראשונים להקמת ממשלה, ואז עלולים כל הקלפים להיטרף. בידי מי שמחזיק את מנדט הנשיא לפורר את הגוש שמנגד.

לפיכך התייצב אמש נתניהו לראיון עם יונית לוי וחזר שוב ושוב על הרציונל: "תבחרו רק במי שאתם רוצים שיהיה ראש הממשלה". זה אותו רציונל המגולם בסלוגן "זה אנחנו או הם" (המהדהד את סיסמת המחנה הציוני "זה אנחנו או הוא"). נתניהו צודק: ליברמן וכחלון אינם מונחים בכיסו, והצבעה לבנט פוגעת בסיכוייו לקבל את זכות הרכבת הממשלה. מי שרוצה בו כראש ממשלה, צריך להצביע לו.

אבל מה בדבר הבוחר המתעניין במי ייצג את האינטרסים שלו בממשלה, ולא מי יעמוד בראשה? מה עם מי שרואה בבנט את נציגו, עם ההוא שמאמין בתכל'ס של ליברמן, עם זה שרוצה כחלונים בממשלה? מדוע שיצביעו לנתניהו? נתניהו מתייחס לבחירות כאל בחירות אישיות, ובדרך כמעט מייתר את מפלגתו. בוחרי הימין אולי רוצים ברובם את נתניהו, אבל יתכן שהם יכולים לחיות בשלום גם עם הרצוג כל עוד יהיה שם כחלון, לפיד, ליברמן או דרעי שישמור על האינטרסים שלהם.

הריאיון במעון רה"מ, הערב (צילום: חדשות 2)
נתניהו בריאיון. יונית לוי לא קיבלה את הסיור המלכותי | צילום: חדשות 2

ולמי שלא די בתסריט ממשלת המחנה הציוני, נתניהו מציע טוויסט מז'אנר סרטי האימה: "בתמיכת הערבים". אלא שלמעשה – גם לפי הסקרים האחרונים עליהם נשען נתניהו – התרחיש הסביר הוא לא ממשלת לבני-הרצוג בתמיכת הערבים, אלא ממשלת לבני-הרצוג בתמיכת הליכוד. החשש האמיתי של נתניהו הוא לא מהקמת ממשלה בראשות המחנה הציוני, אלא מההשלכות של תרחיש כזה על עתידו הפוליטי. הוא לא ישב בממשלה תחת ציפי ובוז'י. הוא ילך לעשות למעונותיו.

מוסר כפול

גם לאחר משיכת העתירה המביכה של הליכוד נגד ארגון "V15", נראה שתסביך הרדיפה לא עוזב את נתניהו, ואיתו גם חוסר המודעות העצמית המוכר והמשווע. נתניהו סיפר ללוי על "הכסף העצום שזורם מחוץ לארץ", במסגרת הקמפיין להדחתו. ניכר כי הוא מוטרד מהעובדה שכסף זר מושקע בארץ במטרה להשפיע על ההליך הדמוקרטי ועל הרכבת הממשלה.

הנה נתון מעניין: בדצמבר האחרון נחשפה ב"דה מארקר" רשימת האנשים שתרמו לנתניהו במסגרת הפריימריז בליכוד. נתניהו גייס יותר ממיליון שקלים מ-29 תורמים. 28 מהם היו אמריקאים, והמספר הנוסף – מגרמניה. אבל כשמדובר ב"V15" הוא מזדעק. מתברר שלקנות את השליטה במפלגת השלטון עם כסף זר זה בסדר, אבל לקרוא עליה תגר – אסור.

המוסר הכפול הזה משתקף, כמובן, גם במאבק שמתנהל בין נתניהו לבין התקשורת הישראלית בחודשים האחרונים, ובפרט – בין נתניהו לבין נוני מוזס ו"ידיעות אחרונות". המאבק הזה נגוע בצביעות מכיוון שכנגד האג'נדה האנטי-ביבית של "ידיעות אחרונות" עומדת האג'נדה הפרו-ביבית של "ישראל היום". לוי תהתה מה ההבדל העקרוני בין השניים, שמכשיר בעיני נתניהו את האחד ומרשיע את האחר. כולנו יודעים את התשובה (אין הבדל), אבל נתניהו לא טרח להציע אותה. בעולם שבו לא היה "ישראל היום", הטענות של נתניהו כלפי "ידיעות אחרונות" היו נופלות על אוזניים קשובות, ואולי אפילו קונות לו אהדה. בעולם שבו קיים "ישראל היום" (כמו גם כלי תקשורת נוספים האוהדים את הימין ואת ראש הממשלה), ההתקרבנות הזו מגוחכת.

תשובות? אולי בפעם הבאה

יונית לוי ראויה למחמאות רבות על ניהול הריאיון עם ראש הממשלה. היא הצליחה לשמור על כבודו של נתניהו, אך תקפה אותו בחריפות לא פעם. בין השאר השוותה את פעולותיו לאלו של ולדימיר פוטין, הסבירה מה "רוב האזרחים הישראלים חושבים שזה החיים עצמם", אמרה שלא קיבלה את "הסיור המלכותי" וקראה לסרטון עם מושיק גלאמין "מגוחך". פה ושם היא אפילו הצליחה להוציא מנתניהו תשובות. כך, למשל, הוא הבהיר כי לא ייקח חלק ברוטציה, והודה כי משבר הדיור מונח גם על כתפיו.

רביב דרוקר (צילום : אלדד רפאלי) (צילום: אלדד רפאלי,  יחסי ציבור )
סיבה מספיק טובה לבטל את הראיונות. רביב דרוקר | צילום: אלדד רפאלי, יחסי ציבור

עם זאת, גם ניסיונותיה התקיפים של לוי לא חילצו מנתניהו תשובות רציניות ומעמיקות. נכון, זה כבר לא סרטוני הביביסיטר, אבל זה לא הרבה מעבר לכך. את התשובות על הוצאות מעון ראש הממשלה ("המסקנות הוסקו"), משבר הדיור ("עשינו ועוד נעשה") או סרטון עובדי הנמלים ("התנצלתי") כבר שמענו. נתניהו עדיין לא הסביר, למשל, למה הפעם הוא יטפל במשבר דיור שבו לא טיפל במשך שש שנים, או במה שונה הבטחתו הנוכחית ("אני הולך להתמקד בזה") מהבטחתו בבחירות הקודמות למנות את משה כחלון למנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל. גם האמירה כי יטפל ביוקר המחיה נותרה ריקה. למעשה, כל מה שקיבלנו מנתניהו הוא עוד מאותו שום דבר.

דין וחשבון לציבור

ולצד המחמאות ללוי, צריך לומר גם את זה: הראיונות אמש בערוץ 1 ובערוץ 2 לא היו צריכים להתקיים. למן הרגע שביקש נתניהו לבחור לעצמו את מראייניו (משל היה שרה נתניהו המזמינה את נעמי רגן לראיון), נפרץ הפתח למצב מסוכן שבו העיתונות ה"חופשית" מקבלת תכתיבים ממושאי סיקורה. המצב הזה הוא בלתי נסבל ומסמן את תחילתו של מדרון חלקלק. מה היה קורה אם נתניהו היה פוסל את אמנון אברמוביץ' או בן כספית כמראיינים? כיצד היו נוהגים הערוצים המדוברים? העניין הפרסונלי הוא גם עניין עקרוני, ומוטב היה שכלי התקשורת יגלו בנושא זה קולגיאליות ויבהירו לראש הממשלה כי הם אינם כלי שרת בידו.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל. הוא מחויב לתת דין וחשבון לציבור. מכיוון שלציבור אין דלת פתוחה אל משרדו, משמשת התקשורת כמתווכת בין הצדדים. ניהול דיאלוג עם הציבור באמצעות התקשורת הוא לא כורח, אלא חובה ציבורית. נתניהו, המקמץ בראיונות שלא בימי טרום-בחירות, מזלזל בחובתו זו, ובמשתמע – בכולנו.

וחוץ מזה, מה אנחנו אמורים לחשוב על ראש ממשלה שטוען שהוא חזק מול החמאס, אבל מפחד להתמודד עם השאלות של רביב דרוקר?

>> אם חמינאי הוא המן, שרה היא המלכה אסתר?