שבוע ויום לאחר שהתפוצצה פרשת הקלטת הלוהטת של הרב עובדיה יוסף, וסוף סוף קרו שני הדברים שחשבתי שכבר לא יקרו. הראשון – אריה דרעי סיפק תגובה פומבית. השני – נמצא העיתונאי שלא ישחק לידיו. ובאופן די מדהים, השניים הללו נפגשו באותו מקום.
דרעי נחשב לאדם ממולח, והימים האחרונים רק אוששו את הסברה המקובלת הזו. ההסתגרות, ההתפטרות, הסטת האש והסחת הדעת – הכל עבד כמו בקמפיין של ארתור פינקלשטיין. גם העיתונות יישרה קו, ובמקום להתעסק בקלטת, עסקה בהדים שיצרה במחנות של דרעי וישי. דרעי אולי נפגע עד דמעות, אבל הוא לא נתן לזה לבלבל אותו.
ועם זאת, לא ברור מה עבר לדרעי בראש כשהחליט להגיב לקלטת דווקא אצל אילנה דיין – עיתונאית שלא ידועה בחנופתה. אז נכון שצמד עיתונאים נוחים למדי לאדם כמו דרעי נגרע לאחרונה ממצבת המראיינים, אבל יש עוד מספיק אנשי תקשורת רכים באולפנים. מה היה רע בלהופיע אצל רפי רשף ולסכם את כל הפארסה ב"סטנדרטי"?
מנגד, כל זה נזקף לזכותה של דיין, שמוכיחה – ולא בפעם הראשונה – שלהגינות עיתונאית יש ערך כשלעצמה. בניגוד לעיתונאים רבים שמאמינים כי הם שואלים את "השאלות הקשות", דיין באמת עושה את זה. העובדה שדרעי – כמו, למשל, רקפת רוסק-עמינח לפניו – בחר בכל זאת להתייצב מולה, מעידה כי היא יודעת לעשות זאת מבלי לפגוע בכבודו של המרואיין.
אז דיין שאלה את השאלות הקשות. היא לא הגיעה כדי לספק לדרעי את הבמה למופע הבכיינות הפאסיב-אגרסיב שלו. כשדרעי ניסה לברוח לפינות הנוחות לו – ילדות בבית הרב, גדולתו של מר"ן בתורה, תור הזהב של ש"ס – דיין מיהרה להחזיר אותו אל הקלטת.
אלא שדרעי לא שש לשתף פעולה. הוא לא מוכן "להיכנס למלכודת", לדבריו – או, כמו שקוראים למלכודת הזאת הבריות, "העובדות". וכך, הוא עדיין לא הסביר את הפער בין סיפוריו על הסכמי אוסלו לבין דבר הרב; עדיין לא הסביר מדוע הרב כינה אותו "רשע" ו"גנב"; ועדיין לא הסביר איך אפשר להציג את מר"ן מצד אחד כגדול הדור ומצד שני כמריונטה. אחרי שבוע של קמפיין "תחזיקו אותי" בסדר גודל דוד לוי, דרעי בחר לפטור את העלבונות שהטיח בו הרב במעין הכנעה שלא מבטאת הסכמה ולא זלזול. זו הייתה הזדמנות לציבור הישראלי להיזכר מי האיש שהביא לנו את זכות השתיקה.
את העלבונות של הרב עובדיה, ששמים את דרעי בכפיפה אחת עם אנשים כמו נפתלי בנט ואריק שרון (שלא לומר יוסי שריד ושולמית אלוני), פטר לבסוף דרעי – תחת לחץ פיזי מתון מצד דיין – בכך שהרב דיבר כפי שאב מדבר על בנו בשעת כעס. רק דבר אחד שכח דרעי - כבר ראינו את הרב עובדיה כועס. כשהרב כעס, הוא לא הטיח עלבונות, אלא קללות. הקשיש שנראה על ספת ביתו בשלייקעס, מחויך ומשועשע, לא נראה כועס כלל. אם לא הייתי יודע שזה הרב עובדיה, הייתי חושב שזה סבא טוביה.
דיין, כאמור, יודעת לא לפגוע בכבוד מרואייניה. אלא שאתמול היא פגשה באדם שכבודו כבר נרמס. דרעי מזכיר בשבוע האחרון את מה שנאמר לא פעם על אזרחי ישראל לאחר מותו של אריק איינשטיין – כשאנחנו בוכים עליו, אנחנו בוכים על עצמנו. וכשדרעי בוכה על כבוד הרב, הוא בוכה על כבודו שלו. איך אפשר להאשים אותו? במחי הדלפת קלטת הפך בן טיפוחיו של מר"ן לילד כאפות.
אבל אל תרחמו על דרעי. אם יש מנצח בסיפור, זה הוא. ישי, בין אם הדליף את הקלטת ובין אם לא, ייתפס לנצח כאיש שהשתמש ברב עובדיה כדי לפגוע בש"ס. ואם יש משהו שבש"ס יודעים לעשות יותר טוב מלגבות כספים ייחודיים, זה להיפגע. הקלטת החזירה את דרעי לאלמנט המתקרבן שלו, קומפלט עם מאהל המחאה מחוץ לבית ועם השיר של בני אלבז.
ההחלטה של דרעי להתפטר (או "להתפטר") הייתה מבריקה. במקרה הרע, הוא קיבל סולם הצלה לרדת מספינה שדולפת מנדטים. במקרה הטוב, הוא שוב הקורבן שמוכן לספוג "את כל ההשמצות" כדי לא לפגוע בכבודו של מר"ן - אותו אדם שמוצג במחנה דרעי כבר שבוע כתרח זקן שסובבו באצבע. בינתיים, דרעי עדיין לא מושך את מכתב ההתפטרות, סוחט עוד כמה טיפות של רחמים מהקלטת. אבל די. שמישהו יצעק שהוא זכאי ונגמור עם זה.