בחירות 2015, מכוח שורה של תהליכים תרבותיים, דמוגרפיים וכלכליים – עומדות להיקבע על ידי מה שבארצות אחרות קרוי "הקול הנשי". ואני אסביר.
מסורתית, ושלא כמו בארצות הברית למשל, שם האלקטורט הנשי מנותח ומטווח ממש כמו "הקול השחור" או "הקול ההיספני" - "הקול הנשי" הישראלי סירב להפריד עצמו משמעותית מדפוסי הצבעה גבריים. מחקרים שונים, בין השאר של פרופ' גד ברזילי מאוניברסיטת חיפה, תעדו את הדמיון המוחלט כמעט בין דפוסי ההצבעה של נשים וגברים בישראל, כל זאת למרות אפליה סידרתית נגד נשים בייצוג לכנסת ולמוסדות ציבור אחרים. פרופ' יעל ישי, בסידרת מאמרים ומחקרים מאלפים מסוף התשעים ועד לאחרונה, שאחד האחרונים בהם זכה לכותרת המדברת-בעד-עצמה "מיתוס השוויון" – הדגימה כי למרות שנשים בישראל מופלות לרעה באופן שיטתי מאז 1948, פוליטית, חברתית וכלכלית, הן לעד תעדפנה לתעל את מחאותיהן לאפיקים וולונטריים שלא יעמידו אותם בקונפליקט עם "הממשל הישראלי" ועמדותיו הקונצנזואליות באשר הן.
בניסוח מנומס פחות, נשים ישראליות לא רק הופלו לרעה על ידי גברי ישראל לדורותיהם, אלא החמירו את האפליה האמורה באמצעות: 1. חיזוק דפוסי ההצבעה הגבריים, אחת לארבע שנים 2. השלמת החוסרים של הגופים הממשלתיים הרשמיים בתחומי העוני, ההטרדה המינית ועוד באמצעות התנדבות מתישה וחינמית. הכל כדי שלא להיתפס כ"טראבלמייקריות", בעיני הממסד הישראלי באשר הוא.
מחקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה ציירו דיוקן מדכדך אף יותר: לנשים ישראליות, אולי עקב האפליה המתוארת, "איכפת פחות". 70 אחוז מנשים שנשאלו על כך דיווחו כי "אינן אוהדות מפלגה מסוימת", לעומת 60 אחוז מהגברים. 25 אחוז מהנשים הצהירו כי אהדתן נתונה למפלגה ספציפית, לעומת 33 אחוז מהגברים.
הייצוג הנשי לא משפיע
מדוע אם כן, בחירות 2015 מסתמנות כ"מהפך"? לפחות בכל הקשור להתמצקותו של "קול נשי" ישראלי, כנהוג במדינות אחרות? לאמור, כזה שערכיו אינן זהים לאלו הגבריות, ושהיסטורית נוטה להתמקם כמעט כולו במרכז הפוליטי? קול שמעדיף תכונות מנהיגותיות כמו צ'ארם אישי, חוש הומור, ושיקול דעת? (בקרב נשים, אובמה השרמנטי ניצח את רומני ב 2012, 56%-44%; בקרב גברים, רומני הרובוטי ניצח את אובמה 54%-46%).
ראשית, על דרך השלילה: הסיבה איננה הייצוג הנשי המרובה-כביכול ב"מחנה הציוני" – שבע מתוך עשרים וחמישה המקומות הראשונים. שכן "הקול הנשי" הוכיח הן בבחירות 2009 והן בבחירות 2013, כי יש לו אפס סימפטיה מתקנת למועמדת נשית. יחימוביץ', יש אומרים וסביר להניח שיחימוביץ' תטען כך בעצמה, נענשה בגין היותה אישה בבחירות 2013 על ידי מצביעות ישראל שהעדיפו את המנחה הפלרטטן מהטלוויזיה, ו/או את "האח" בעל הכרס המבצבצת שסיפר בכל הזדמנות שאשתו אשמה במשקלו, כי היא "שפית קינוחים". לבני בתורה, בבחירות 2009, ניצחה אמנם את נתניהו במנדט אחד. עם זאת, את ניצחונה הדחוק יש להשוות לתמיכת הציבור הישראלי בשני מנהיגי "קדימה" שקדמו לה, זכרים שניהם – אריאל שרון ואהוד אולמרט.
הקול הנשי הישראלי יהפוך במרץ 2015 לאלקטורט העומד בפני עצמו כי ההתלבטויות המאפיינות אותו בשנים האחרונות מגדירות אותו בלב-לבו של המרכז הישראלי, כמעט באופן מוחלט. כלומר: לאן "הולך הכסף", האם יש להפנותו מעבר או בתוך הקו הירוק וכמה ממנו צריך להיות מושקע ברווחה ישראלית, על פני גודלה של ארץ ישראל. בסוגיות של חינוך ורווחה, בטחון וגבולות - "הקול הנשי" הוא-הוא "המרכז" הישראלי, יותר מאשר סממן של הימין המובהק או השמאל במובהק. ככזה, הוא הולך לקבוע מי ירכיב את ממשלת ישראל לאחר הבחירות הבאות.
מודאגות משחיתות
את המספרים המעידים על כל זה, כמו גם על מגמה הולכת ומתחזקת, אספו נשות האתר "סלונה" ב-2012 במסגרת סידרת סקרים ברוח הנוהג האמריקני, על פיו יש להפריד את הצבעת נשים מגברים כצעד ראשון בדרך להעצמתו (גילוי נאות: במהלך 2011 כתבתי טור שבועי ב"סלונה"). על פי הסקרים המרתקים ההם, הנשים בגוש הפוליטי "מרכז-שמאל" היוו 62 מנדטים, בעוד נשים שהגדירו עצמן כחלק מגוש הימין היוו 58 מנדטים. 62 אחוזים מהן מיקמו את הערך "חינוך" בראש סדר העדיפויות הפוליטי, לעומת 50 אחוז שמיקמו שם את "הסכסוך הישראלי-פלסטיני". מיד אחר כך, במקום השלישי בסדר העדיפויות, התמקם הצורך להשיג "דיור בר השגה".
סממן נוסף שמיקם את "הקול הנשי" בלב המרכז הפוליטי הישראלי, עוד יותר מ"הקול הגברי" שנוטה להתמקם בצורה אדוקה יותר, בימין או בשמאל, היה חוסר ביטחון באשר לשאלה ל"מי להצביע". חודש לפני בחירות 2012 הצהירו 22 אחוז מהנשים כי הן "עדיין לא החליטו" לאיזו מפלגה להצביע. לבסוף, כאילו אגב ציטוט של מסרי הבחירות של כל מפלגות המרכז לדורותיהן, (ד"ש, הדרך השלישית, מפלגת המרכז, יש עתיד, כולנו) הצהירו נשות ישראל כי נושא "השחיתות" הוא בליבן. 64 אחוז הצהירו כי "נושא השחיתות וניקיון הכפיים" מהווה "במידה רבה" שיקול האם להצביע למפלגה כזו או אחרת, לעומת 28 אחוז שהצהירו כי השחיתות הוא שיקול אלקטוראלי מהותי, רק "במידה מסוימת".
בשלוש השנים מאז, הטרנד המסומן למעלה - התמקמות "הקול הנשי" בצנטרום של הפוליטיקה הישראלית, זה המנבא ניצחון לכאן או לכאן - העמיק. לפני חודש בערך, בראיון אצל קרן נויבך, סיכמה פרופ' מיכל שמיר את ממצאי הסקר שערכה על אודות דפוסי הצבעה נשיים. לדבריה, "הקול הנשי" תומך במדיניות רווחה – אך מתנגד לפינוי התנחלויות. הוא בעד משא ומתן לשלום – אבל לא בהכרח בעד הסדר מדיני שיחייב את חלוקת הארץ. נשות ישראל הן בעד השקעה גדולה יותר בתשתית החברתית – אך הן נגד העלאת מיסים. חברו את כל קווי המתאר האמורים ותקבלו את "קדימה", את "יש עתיד", את "שינוי". זה האלקטורט שמהווה את לשון המאזניים במדינה שהימין והשמאל בה, מאז 77', כמעט שקולים. שעל כן נשות ישראל, המהוות מחצית מהאוכלוסייה הישראלית, עומדות לקבוע מי ישב על כס ראש הממשלה באפריל. בעקיפין, הן גם יקבעו האם שנתיים לאחר מכן הוא יוחלף על ידי אישה.