זה היה לאחר רצח רבין. ג' (37), כיום עובדת סוציאלית המתגוררת בחיפה, כבר הייתה בגיל שבו היא יכולה לצעוד אל הקלפי ולממש את זכותה. התחושה לקראת הבחירות שעתידות היו להתקיים במאי 1996, הייתה שפרס הוא הזוכה הוודאי. כך, לפחות, הראו הסקרים המקדימים. ג' עצמה כבר לא זוכרת למה לא הלכה להצביע לבסוף. אולי זו הייתה עצלות, או אולי בגלל שהיו דברים חשובים יותר לעשות באותו היום. היא זוכרת תחושה של אופוריה ש"האיש הטוב ינצח".
"למחרת בבוקר הרגשתי שהמציאות סטרה לי בחוזקה", היא מספרת היום. "אני זוכרת שמאוד כעסתי על עצמי על כך שלא בחרתי. אולי אני ועוד קומץ אנשים שלא בחר כמוני יכולנו להציל את המצב. מאז, גם אם מאוד קשה לי למצוא מועמד שעמדותיו הפוליטיות והחברתיות הולמות את שלי, אני מתאמצת ובוחרת, למרות שבסוף אני כמעט תמיד מתאכזבת מהתוצאות. ומכל מה שמגיע אחריהן".
מה שנתפס אצל ג' כטעות שלא תחזור עוד, הפך לנורמה בקרב ציבור רחב בישראל. בבחירות לכנסת בשנת 2013 לא הצביעו 1.8 מיליון בעלי זכות בחירה. גם במערכת הבחירות הנוכחית לא מעט מצהירים מראש שלא יטרחו לבקר בקלפי, בין אם זה בגלל הזמן הקצר שעבר מאז מערכת הבחירות הקודמת, או בעקבות אכזבה מתמשכת מנבחרי הציבור בשנים האחרונות.
לפריפריה ולערבים אין קול
על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה קיים משבר אמיתי בשיעור ההשתפות בבחירות לכנסת מאז 1999, אז עמד אחוז ההצבעה על 80. מחקרים אקדמיים שנערכו בנושא מעלים מספר גורמים לתופעה: ירידה בעניין שהאזרח מגלה בפוליטיקה, ירידה באמון הציבור במוסדות הפוליטיים ואכזבה מהפוליטיקה ואף סלידה ממנה. תחושות אלה באות לידי ביטוי גם בסקרי דעת קהל רבים הבוחנים את הנושאים הללו.
כאשר בוחנים את דפוסי ההשתתפות על פי ישובים ם מתקבלת תמונה מגוונת: רבים מהיישובים שבהם היו שיעורי ההשתתפות נמוכים מהשיעור הארצי שייכים לאזור הפריפריה, כמו אילת (43.1%), טבריה (54.1%), עפולה (57.2%) ועוד. לעומת זה, ליישובים שבהם היו שיעורי ההשתתפות הגבוהים ביותר בבחירות 2013 יש שני מאפיינים עיקריים: הם בעלי צביון דתי חרדי כמו מודיעין עילית (94%) או בית אל (94%), או שתושביהם משתייכים למעמד סוציו-אקונומי גבוה כמו לדוגמא ברשויות מקומיות שוהם (79.5%) והר אדר (79.3%).
שיעור ההצבעה במגזר הערבי נמוך בכ-10 אחוזים משיעור ההשתתפות הארצי ועמד על 57 אחוז. אבל גם ביישובים הערביים התמונה אינה אחידה ומתפלגת בין יישובים כמו כפר קאסם (80.2%) וסחנין (79.5%), לעומת טובא זנגריה (33.3%) וג'סר-א-זרקא (41%).
ייתכן שמקורו של השוני הרב בין הפריפריה למרכז הוא לעתים במרחק גיאוגרפי, אך גם בהבדלים חברתיים-כלכליים המתבטאים בפערים גדולים בהכנסות, ברמת ההשכלה ועוד. לכך יש להוסיף אוכלוסייה גדולה של עולים חדשים, פערים תרבותיים, ותחושות קיפוח וניכור הרווחים לרוב ביישובי הפריפריה. התוצאה היא הימנעות רחבה מהשתתפות בבחירות.
"ראיתי זיופים בבחירות"
שי סאסי בוארון (39), מאבני חפץ, סמנכ"ל "העמותה לקידום ההכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם"הוא אחד ממנהלי קבוצת הפייסבוק "מחרימים את הבחירות" שמצהירה על ניסיון להגיע ל-70 אחוז של לא מצביעים. "בכל שנת בחירות יש המון הבטחות אבל לאחר מכן לא רק שלא עושים דבר אלא עושים בדיוק את ההיפך הגמור. לכן החלטתי ליזום את החרם", אומר בוארון, שהיה בעברו הרחוק יו"ר מטה ש"ס בעיריית נתניה, פעיל במחאה החברתית, וגם במפלגות נוספות כמו מרצ. בעשר השנים האחרונות הוא לא מצביע לאף מפלגה.
"התאכזבתי, כשהייתי פעיל בש"ס, ברגע שהתעוררו בעיות ברשויות לא קיבלנו אף תמיכה מהמפלגה", הוא טוען. "בנוסף, בזמן הבחירות, כשהייתי בקלפיות, ראיתי במו עיניי אנשים שמזייפים קולות. אין שום פיקוח, הכול רמאות אחת גדולה".
בוארון מודה כי הוא אף שהוא מזדהה עם המצע של חלק מהמפלגות, לא יטרח להצביע עבורן. "ככל שאנשים לא יצביעו, השלטון אולי יתעורר ויראה שהעם איבד בו אמון. הם צריכים לחשוב לפני שהם מבטיחים הבטחות שווא לעם. בחירות אמורות להתקיים כל 4 שנים. יש אי יציבות שלטונית. כל שנתיים מתפרקות בישראל ממשלות. אין כבר שמאל או ימין, הכול זו הטעיית הציבור. אם לפיד ודרעי יכולים לשבת ביחד, אז איפה העקרונות? הכיסא הוא מה שחשוב".
"בעלי ההון הם המושכים בחוטים"
זיו (27), סטודנט מאזור השרון, אינו מצביע בבחירות בפעם השנייה. "בחירות הן אשליה שמוכרים לאזרחים באמצעים של כוח. זו לא דמוקרטיה אמיתית אלא דיקטטורה. זה לא באמת משנה מי ייבחר. יש משפט שאומר 'אם לבחור היה משנה משהו – זה לא היה חוקי'. הכול זה אינטרסים כלכליים, אגו, כוח. הח״כים לא שולטים על כלום - הם בובות במסכי הטלוויזיה, הצגה לעם".
לא מעט אנשים מזדהים עם התמונה שמצייר זיו. לדבריו, הוא מסרב להשתתף בשקר שמפיצה "המערכת". אשליה של דמוקרטיה, כאשר השליטים האמיתיים בפועל הם בעלי ההון. לעיתים באופן ישיר, ולעתים באמצעות לוביסטים שמפעילים מכבש לחצים על חברי הכנסת.
"מי אמר שמה ששמנו בקלפי משפיע?", מתריס זיו. "כולם יודעים שזה מושחת ולאף אחד כבר לא אכפת. הפתרון הוא לגרום לאנשים להבין ששוטפים להם את המוח ועובדים עליהם דרך התקשורת והדת, מבלי שהם שמים לב. כלום לא פועל למעננו ולמען העתיד, הכול מונע מאינטרסים על מנת לייצר כסף. אם אנחנו יכולים לייצר חשמל מאנרגיה סולארית אבל בוחרים לייצר מחברת חשמל רק כי הם מונופול ואין לך ברירה, זה בכפייה. הצבעתי בעבר למפלגת הירוקים, בתקווה שזה באמת יעשה משהו - אבל זה לא יעשה כלום אף פעם. כולם יודעים שפוליטיקה זה הדבר הכי מושחת שיש".
לא הצבעת? מישהו אחר יבחר במקומך
מצדו השני של המתרס נמצא משרד הפרסום מקאן אריקסון. רוב משרדי הפרסום הגדולים לוקחים חלק בקמפיין הבחירות, אולם במקאן אריקסון נמנעים ממעורבות בקמפיינים פוליטיים מכל צד של המפה כבר שנים רבות. "זה נובע מתוך אידיאולוגיה, אנחנו לא רוצים לערבב פוליטיקה עם עבודה ובנוסף לכל אחד מהעובדים יש את דעותיו, ולא רוצים לכפות עליו צד פוליטי". אומרת סיגל עבודי, סמנכ"לית קריאייטיב במקאן תל אביב (שמו החדש של המשרד).
למרות ההצרה הזאת, בימים האחרונים העלה משרד הפרסום קמפיין עם דמויות פוליטיות שעורר סערה: אביגדור ליברמן מודה לסלים שהצביע עבורו, וחנין זועבי מודה לבת אל. המסר קיצוני אבל ברור: לא הצבעת? מישהו אחר יבחר במקומך, ולא בהכרח את מי שהיית רוצה לבחור.
"אני מוקפת בחברים מהברנז'ה וקולגות שאני מעריכה את דעתם ותבונתם, שאינם מתכוונים להצביע. הם אומרים שאין טעם, שכולם אותו הדבר וממילא ביבי ייקח ועוד שנתיים יהיו שוב בחירות", אומרת עבודי. "זה היה הטריגר שלי ליזום את הקמפיין. אני מבינה שאנשים ממורמרים שהמדינה מוציאה כספים על קמפיינים לבחירות כל שנתיים, אבל לעשות 'דווקא' ולא להצביע כדי ללמד לקח זו לא הדרך הנכונה. מדאיג ומבאס אותי לחיות במדינה שאנשים ויתרו והתפשרו כי מי שלא מצביע הקול שלו הולך לקול אחר".
שילוט החוצות, שלא קיבל מימון מגוף חיצוני, מתנוסס באיילון ובמקומות נוספים. בקרוב גולשים ברשת ייתקלו גם בבאנרים. לא מעט אנשים האשימו את הקמפיין בהכללות גסות ובגזענות. "הקמפיין מציג את כל קשת הגוונים הפוליטיים, ואי אפשר להתעלם ממנו. פתאום נוצרה שיחה אם צריך להצביע או לא וזו הייתה מטרתו. הכוונה היא לעודד את כל האנשים להצביע", מגיבה עבודי על הטענות.
מעט פתקים לבנים
אחרי כל הטענות, מה היא באמת ההשפעה של הימנעות מהצבעה? מינה צמח, המנהלת המדעית של מכון המחקר "מדגם", מסבירה שאחת הטעויות הנפוצות היא להניח שקולו של מי שלא מצביע פשוט נעלם. "הקול שלא ניתן פשוט מגדיל את החלקים של המפלגות האחרות באופן פרופורציונאלי. המפלגה הכי גדולה מקבלת את החלק הכי גדול וכן הלאה", היא מפרטת.
הפתק הלבן, שמביע מחאה יותר מכל, מוביל לתוצאה דומה. לדבריה תוצאות הבחירות מראות שלא רבים בוחרים באמצעי הזה. היא מוסיפה ומציינת שאחוז האנשים שלא הצביעו המפורסם בנתוני הבחירות גדול מהאחוז האמיתי, כי ישנם יורדים ישראלים, בעלי זכות הצבעה שלא יכולים להגיע להצביע, ולכן יש להפחית את מספרם מאחוז המצביעים. למעשה, רק 90 אחוז מבעלי זכות הבחירה נמצאים בישראל.
"כשעושים מחקרים ובודקים מה הסיבות שבגללן לא מצביעים, אנשים אומרים 'במילא אני לא יכול להשפיע'", היא מסכמת. "הם לא מאמינים במערכת ובכוח ההשפעה שלהם, אבל הם לא שמים לב שהם מחזקים מפלגות שהם מתנגדים להן".