קודם תברר מי מוכן להכניס אותך לרשימה, אחר כך תמצא לעצמך דעות

פעם, כששאלת אדם לאיזו מפלגה הוא שייך, ידעת פחות או יותר במה הוא מאמין. כיום, אצל לא מעט פוליטיקאים, צריך קודם לברר איזו מפלגה הסכימה להכניס אותם לרשימה, ורק אחר כך לנסות להבין במה הם מאמינים.

זה אינו רק שינוי לרעה בתרבות הפוליטית, אלא פגיעה באיכות הדמוקרטיה ובעצמאות הנבחרים. כאשר מפלגות נחלשות והופכות לכלי שרת בידי מנהיגים, מועמדים אינם נבחרים מתוך מסלול רעיוני, ציבורי ומוסדי, אלא בעיקר לפי מידת נאמנותם למי שמחזיק במפתח לרשימה. התוצאה היא כנסת שבה פוליטיקאים רבים אינם חייבים את מקומם לאזרחים או לחברי מפלגתם, אלא לאדם שמינה אותם, ולכן גם חוששים ממנו יותר משהם מחויבים לציבור.

זהו אחד הסיפורים הגדולים והפחות מדוברים של התרסקות הפוליטיקה הישראלית. אנחנו מרבים לדבר על הקיטוב, על הרשתות החברתיות, על ירידת האמון ועל השיח האלים, אבל מתחת לכל אלה התרחש תהליך עמוק יותר - ריסוק המבנה המפלגתי בישראל.

המקרים הבודדים הפכו לשטף

אפשר להתגעגע למפלגות של פעם ואפשר שלא. הן בוודאי לא היו מושלמות. היו בהן עסקנות, קומבינות, מחנות, מקורבים וועדות מסדרות. אבל היה בהן דבר חשוב: הן היו מפלגות. היה להן רעיון והייתה להן דרך. היו מוסדות, סניפים, ועידות, פעילים ותנועות נוער. אנשים גדלו בתוך מערכת פוליטית, התווכחו, הפסידו, ניצחו, טיפסו בסולם, ייצגו תפיסת עולם וצברו ניסיון ציבורי לפני שקיבלו מקום בכנסת. אפילו הוועדה המסדרת, הידועה לשמצה, בחרה בדרך כלל מתוך מאגר מפלגתי. אפשר היה לכעוס על מי שנבחר ועל מי שנדחק החוצה, אבל ידעת מאין האנשים האלה באו, מה הם מייצגים ולאן הם שייכים.

ואז החל השינוי.

בהתחלה אלה היו שריונים בודדים. רמטכ"ל פה, פרופסור שם, איש כלכלה, נציג מגזר מסוים או דמות ציבורית שנועדו "לחזק" את הרשימה. אמרו שצריך "לפתוח את השורות" ולהביא "כוחות חדשים". היה בזה היגיון, ולעיתים הרבה היגיון. מפלגה בריאה אינה מועדון סגור. היא צריכה לדעת לקלוט לתוכה אנשים מצוינים שבאים מבחוץ ומביאים איתם ניסיון, מנהיגות ויכולות שנרכשו בצבא, בכלכלה, באקדמיה, בשירות הציבורי או בחברה האזרחית. הבעיה התחילה כשהחריג הפך לשיטה, והשיטה לתרבות. במקום לתקן את המפלגות, לפתוח אותן, לחזק את מוסדותיהן ולדרוש מהן להתחדש, ריסקנו את התהליך כולו. כל הפסד הפך להוכחה שהמפלגה מיותרת, כל עסקן לסמל של מערכת רקובה וכל ויכוח פנימי לחולשה. כך נסללה הדרך למנהיג הנקי, הישיר והכריזמטי, ולמפלגה שתלויה בו.

מפלגות אינן רק מנגנון בחירות, הן גם בתי ספר לפוליטיקה. בהן לומדים לבנות קואליציה, לנהל מחלוקת, לנסח פשרה, לגייס ציבור ולהפוך רעיון למדיניות. כשמוחקים את המוסדות האלה, לא מקבלים בהכרח פוליטיקה נקייה יותר, אלא פוליטיקה ריקה יותר ובעיקר כזו שמתקשה להצמיח נבחרים בעלי ניסיון, עצמאות ועמוד שדרה.

כאן חשוב להזכיר את הליכוד. במשך שנים הייתה זו מפלגה דמוקרטית מאוד, עם מרכז, מתפקדים, פריימריז, מאבקים פנימיים ותחרות אמיתית על מקומות ברשימה. המערכת לא תמיד הייתה יפה ולעיתים הייתה כוחנית ורועשת, אבל היא הייתה חיה. מנהיג לא יכול היה להתייחס למפלגה כאל רכושו הפרטי. בשנים האחרונות, ובעיקר במערכה האחרונה, הליכוד איבד את מקומו כדוגמה למפלגה דמוקרטית. למעשה, הליכוד של היום הוא מפלגה שרק מחופשת למפלגה דמוקרטית. התפאורה אומנם נשארה: יש מתפקדים, פריימריז, מוסדות והצבעות, אבל מאחורי התפאורה הולכת ונבנית מציאות אחרת.

כמות השריונים של נתניהו והשינויים שנועדו לסדר אנשים ברשימה הפכו את הליכוד לדוגמה למה שקורה כאשר אדם אחד משתמש בכלים דמוקרטיים כדי לצמצם את הדמוקרטיה ולהפוך למעין דיקטטור בתוך מסגרת שנבחרה באופן דמוקרטי. זו אינה טענה נגד הימין, אלא נגד ריכוז יתר של כוח. מנהיג יכול להיות פופולרי ומוכשר, ועדיין אסור שמפלגה שלמה תהיה תלויה ברצונו בלבד. דמוקרטיה נבחנת גם בשאלה אם אפשר להתנגד למנהיג, להחליף אותו ולגדל לצידו הנהגה אחרת.

מן הצד השני, מפלגת הדמוקרטים מספקת כיום דוגמה לאפשרות של צמיחת אנשים בתוך מערכת פוליטית. וכאן חשוב לי להיות ברור - אין בדברים האלה שום התייחסות לעמדות הפוליטיות של הדמוקרטים, לא תמיכה בהן ולא התנגדות להן. ההתייחסות כאן היא עניינית בלבד, למבנה המפלגתי ולדרך שבה אנשים צומחים בתוכו. רבים מאנשיה עברו מסלול ציבורי, מפלגתי או רעיוני, ולכן אפשר לדעת מהן עמדותיהם. אפשר להסכים או להתנגד, אבל הן אינן נולדות בכל בוקר מחדש לפי צורכי הרשימה.

על מה בעצם אנחנו מצביעים בקלפי?

אפשר אפילו להעמיד את הכנסת למבחן פשוט. קחו את 120 חברי הכנסת. תנו לכל אחד מהם שאלון אנונימי שבו אותן עשרים שאלות יסוד בנושאי מדיניות וביטחון, כלכלה וחברה, דת ומדינה, מערכת המשפט, חינוך ויחסי יהודים וערבים. בלי שם, בלי תמונה ובלי שם המפלגה. רק עשרים תשובות, ואז נסו לזהות, מתוך התשובות בלבד, לאיזו מפלגה שייך כל אחד מהם. אני חושש שאנחנו עלולים לגלות כאוס אידיאולוגי לא קטן. לא רק פערים לגיטימיים בתוך מפלגות, שהם חלק טבעי ובריא מדמוקרטיה, אלא חברי כנסת שבחלק מסוגיות היסוד כלל אינם מחוברים לעמדות המפלגה שבשמה נבחרו. במקרים מסוימים, ייתכן שלא נצליח אפילו לנחש מתוך התשובות מי שייך לאיזו מפלגה. זו שאלה שכל אזרח צריך לשאול: מה יקרה אם נוריד מהשאלון את שמו של חבר הכנסת ואת שם מפלגתו? האם נדע, מתוך עמדותיו בלבד, את מי הוא מייצג?

מפלגה איננה אמורה להיות מקהלה שבה כולם שרים בדיוק את אותו קול. ויכוח פנימי הוא לא חולשה; הוא נשמת אפה של מפלגה דמוקרטית. אבל מפלגה כן צריכה להיות בית רעיוני וצריכים להיות לה גבולות גזרה, עקרונות יסוד ותפיסת עולם שמחברת בין האנשים המבקשים את אמון הציבור בשמה. אחרת, מה בעצם אומר הפתק שאנחנו מכניסים לקלפי? אם איננו יכולים לדעת מה אדם חושב מתוך המפלגה שהוא מייצג, ואם גם המפלגה אינה יכולה לומר מה משותף לאנשים המרכיבים אותה, נוצר חלל וטשטוש אידיאולוגי עמוק. במקום שבו הרעיון מפסיק להיות הדבק שמחזיק מפלגה יחד, הנאמנות למנהיג הופכת לדבק במקומו.

מכאן הדרך קצרה למפלגות שבהן אדם אחד מקים רשימה, בוחר את אנשיה, קובע את סדרם ולעיתים גם מחליט מי מהם ימשיך לכנסת הבאה. אין כמעט מוסדות לתת להם דין וחשבון, אין חברי מפלגה לשכנע ואין בסיס רעיוני שממנו חייבים לצמוח. כך נולד האבסורד שבמקום שאדם יחפש מפלגה שמתאימה להשקפת עולמו, הוא מתאים את השקפת עולמו למפלגה שמוכנה לקבל אותו.

ברוך הבא אל חצר המלך

אל החלל הזה נכנסה גם תרבות הטאלנטים. חשוב להדגיש כאן, שאין שום פסול בכך שאנשים בעלי ניסיון ציבורי מגיעים לפוליטיקה מבחוץ. להפך. רמטכ"לים, אנשי כלכלה, אקדמיה, חברה אזרחית ואנשים שהוכיחו מנהיגות בתחומים אחרים יכולים להביא איתם ניסיון, עומק ויכולות שהמערכת הפוליטית זקוקה להם. בעבר ידעה הפוליטיקה הישראלית לקלוט לתוכה אנשים מצוינים שלא צמחו בסניף מפלגתי.

הבעיה מתחילה כשהכניסה מבחוץ מפסיקה להיות תוספת למערכת והופכת לתחליף למערכת. כאשר מפלגה אינה מצמיחה הנהגה, אינה מקיימת מוסדות חיים ואינה בונה מסלול פוליטי, היא מתחילה לחפש שמות במקום מנהיגים. מוכרות לבדה אינה יכולת פוליטית, אהדה אינה תחליף לניסיון וכריזמה אינה פוטרת מהצורך להבין מוסדות, תקציבים, חקיקה, יחסי כוחות ומשא ומתן. לכן, השאלה איננה מאין הגיע הפוליטיקאי, אלא מה קורה לו מרגע שנכנס לפוליטיקה. האם הוא הופך לנבחר בעל דרך, עמדה ועצמאות, או נשאר "שם" שמנהיג המפלגה הציב ברשימה ויכול גם להסיר ממנה?

מפלגה בריאה צריכה לדעת לעשות את שני הדברים בעת ובעונה אחת: להצמיח מנהיגות מתוכה ולפתוח את שעריה לאנשים ראויים מבחוץ. מה שאסור לה הוא לוותר על עצמה, כי זו כבר אינה רק שאלה של איכות הנבחרים וזו כבר בעיה דמוקרטית עמוקה. כאשר חבר הכנסת חייב את מקומו לאדם אחד שהכניס אותו לרשימה, גם הנאמנות שלו משנה כתובת. הוא יודע מי נתן לו את הכיסא והוא יודע מי יכול לקחת אותו ממנו. נבחר ציבור שמפחד לאבד את מקומו אינו באמת חופשי להצביע, להתנגד, להתריע או לדרוש שינוי. הוא אולי יושב בכנסת, אבל כוחו הפוליטי נמצא במקום אחר.

כך, לאט ובהתמדה, החלפנו פוליטיקה של מפלגות בפוליטיקה של חצרות. פעם מפלגה הייתה גדולה ממנהיגה. מנהיגים באו והלכו והמפלגה נשארה. היום יש מפלגות שאם תוציא מהן את שמו של האיש שעומד בראשן, לא ברור מה יישאר. וכשאין מפלגה שמסוגלת לשרוד אחרי המנהיג, אין גם מסגרת שיכולה לרסן אותו, להחליף אותו או להצמיח הנהגה חלופית. זה אולי המחיר הכבד ביותר ששילמנו.

דמוקרטיה היא המערכת שמצמיחה אנשים עם דרך, אמונה, זהות ועמוד שדרה; היא זקוקה לנבחרים שמסוגלים לייצג את הציבור גם כשהמנהיג שלהם כועס, ולמפלגות שמסוגלות לשרוד גם כשהמנהיג שלהן מתחלף. ביום שבו אינך יכול לזהות מפלגה לפי הרעיונות של אנשיה, אבל אתה יכול לזהות אותה מיד לפי האדם שכולם נשבעים לו אמונים - זו כבר לא באמת מפלגה, זו חצר. וכשאין דרך, אין מוסדות ואין בית רעיוני, נשאר למי שרוצה לשרוד כלל אחד פשוט: אל תשאל במה אתה מאמין, כדי שלא תגלה פתאום פערים עם מי שממנה אותך.