כולם רוצים את הסרוגים: ארבעת המנדטים שמטריפים את המערכת הפוליטית

אחד הקולות שממחישים אולי יותר מכול את הטלטלה שעובר ציבור שלם הוא סאני אייזנברג. בזמן השיחה איתנו נמצא אייזנברג, בן הציונות הדתית, בסבב מילואים בדרום לבנון. בין משימה למשימה, בשיחות שמתנהלות בפלוגה בין לוחמים דתיים, חילונים, אנשי ימין ואנשי מרכז, חוזרת שוב ושוב אותה שאלה: למי בכלל מצביעים בבחירות הבאות? "יש תחושה שאנשים פשוט מחכים", הוא אומר. "מחכים לראות אם תופיע עוד אופציה, אם יהיה איחוד, אם מישהו יעשה מהלך. הרבה אנשים עדיין לא יודעים למי יצביעו".

אייזנברג, איש מילואים וחבר פורום המילואימניקים הדתי-לאומי, מתאר ציבור שנמצא במצב חריג לעומת מערכות הבחירות האחרונות. לדבריו, בעבר לרוב המצביעים היה ברור למדי היכן הבית הפוליטי שלהם. הפעם, גם מי שבסופו של דבר עשוי להצביע שוב למפלגת הציונות הדתית, עושה זאת לא פעם מתוך היעדר חלופה מספקת. "אם בעבר הייתה הצבעה מתוך הזדהות וחיבור, היום זה ממקום של היעדר אופציה טובה יותר", הוא אומר.

"ארבעת המנדטים הקדושים"

התחושה הזאת מספרת אולי את הסיפור הפוליטי החשוב ביותר של הבחירות הבאות. במשך עשרות שנים ידעה הציונות הדתית להתכנס סביב מסגרות פוליטיות ברורות – מהמפד"ל דרך הבית היהודי ועד מפלגת הציונות הדתית. אלא שלראשונה לאחר שנים רבות, חלקים גדולים מהמגזר מרגישים שהמפה הפוליטית כבר אינה משקפת באופן מלא את סדר העדיפויות שלהם. התוצאה היא מאבק חסר תקדים על מה שבמערכת הפוליטית מכנים כיום "ארבעת המנדטים הקדושים" – אותם מצביעים דתיים-לאומיים שעדיין לא החליטו למי יצביעו, ושעשויים להכריע את הכף בבחירות הבאות.

לפי ניתוח מיוחד שערך מכון מדגם בראשות מנו גבע בעבור מגזין N12, המבוסס על ארבעת סקרי חדשות 12 האחרונים, מפלגת הציונות הדתית עדיין נהנית מהתמיכה הגבוהה ביותר בקרב הנשאלים שהגדירו עצמם דתיים, אך רחוקה מההגמוניה שאפיינה את המגזר במערכות בחירות קודמות.

לצידה זוכות לתמיכה משמעותית גם מפלגות אחרות בגוש הימין, בעוד שיעור דו-ספרתי של נשאלים עדיין לא החליט למי יצביעו. חשוב להדגיש כי אין מדובר במדגם של מצביעי הציונות הדתית בלבד, אלא בכלל המשיבים שהגדירו עצמם "דתיים" – ולא חרדים, מסורתיים או חילונים. למרות זאת, הנתונים מספקים הצצה מעניינת למאבק שמתחולל כיום על קולות המגזר.

הקרב על הכיפה

פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן מקפיד, עוד לפני שהוא מנתח את המגמות, לתקן את המונח עצמו. "תמיד כשאומרים לי 'הציונות הדתית', אני מיד מתקן ואומר: הציונויות הדתיות", הוא אומר. "זה לא תקין בעברית, אבל זה ציונויות דתיות. גם ההצבעה מתפצלת על מנעד רחב מאוד". ובכל זאת, לדבריו, דבר אחד משותף וברור: "85% מהציונים הדתיים, אם תשאל אותם, יגדירו את עצמם ימין. באיזשהו גוון, אבל ימין".

הנתון הזה חשוב, משום שהוא מגדיר את גבולות הגזרה של הקרב הזה. רוב המתלבטים בציונות הדתית אינם מחפשים לעבור למרכז-שמאל. הם לא הפכו למצביעי מרצ וגם לא למצביעי מרכז קלאסיים. רבים מהם עדיין רוצים ממשלת ימין, עדיין מזדהים עם תפיסות ביטחוניות ולאומיות של הימין, ועדיין מתקשים לראות עצמם מצביעים למפלגה שמזוהה באופן מובהק עם הגוש השני. הבעיה היא שהם כבר לא בטוחים שהמפלגות הקיימות בגוש הקואליציה מייצגות אותם.

גט כריתות לחרדים

כאן מתחיל המלכוד. מצד אחד, הציונות הדתית היא ציבור ימני מובהק. מצד שני, ממשלת ה"ימין מלא-מלא" תלויה כמעט לגמרי במפלגות החרדיות. ומאז 7 באוקטובר, התלות הזאת הפכה לרבים במגזר לנטל פוליטי וערכי כמעט בלתי נסבל. "אין היום בית בציונות הדתית שאין בו מגויסים, ואין מי שלא מכיר בקרבה כזו או אחרת מישהו שנהרג", אומר כהן. "אבל הם ימניים. זה מלכוד איום ונורא. ממשלת ימין אפשרית רק עם החרדים, והם רוצים ממשלת ימין. אבל מצד שני יש זעם נוראי".

אם בעבר הייתה סוגיית הגיוס בעיקר עקרונית בעיני המגזר, המלחמה הפכה אותה לאישית. במשך שנים הדיון על הפטור לחרדים התקיים בתווך הפוליטי, לעיתים כסמל, לעיתים כמנוף במשאים ומתנים קואליציוניים. אבל אחרי מאות ימי מילואים, משפחות שראו את הבנים והאבות עוזבים שוב ושוב את הבית, ומספר נופלים גבוה במיוחד בקרב בני הציונות הדתית, השאלה כבר אינה רק תיאורטית.

ד"ר אריאל פינקלשטיין, חוקר החברה הדתית במכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור שהמשבר עמוק יותר מהוויכוח על סעיף כזה או אחר בחוק הפטור מגיוס. "יש פה משהו שמעבר לשאלת הגיוס הפרקטית", הוא אומר. "אצל חלק מהציבור יש תחושה שמשהו בבסיס הערכי שהיה בבסיס המחנה הפוליטי הזה נסדק בצורה מסוימת". לדבריו, הביקורת אינה נמתחת רק על הפוליטיקאים החרדים. "להרבה מהדתיים הלאומיים היה סיפור בראש על איך נראה 'המחנה האמוני'. הרבה מהביקורת היא לא בהכרח על הפוליטיקאים. זו גם שאלה של 'למה לא באתם, למה לא התגייסתם'".

פינקלשטיין מתאר תהליך של התפכחות. במשך שנים האמינו רבים בציונות הדתית שהחברה החרדית הולכת ומשתלבת בחברה הישראלית, אבל מה שקרה אחרי 7 באוקטובר נתן להם סטירת לחי מצלצלת. "הם חשבו שהחרדים הרבה יותר ישראלים ומעורבים, ושיש תהליכים מסוימים", הוא אומר. "המלחמה בעצם חשפה שיש פה משהו אחר".

מכאן נולד גם הביטוי שחוזר בשיחות עם אנשי המגזר: "ברית המשרתים". לא עוד ברית המבוססת רק על זהות דתית או על השתייכות למחנה אמוני, אלא שותפות פוליטית עם מי שנושא בנטל. אייזנברג שומע את זה שוב ושוב בשיחות המילואים. "במילואים אתה שומע מאנשים מכל המחנות שהם רוצים לראות את נפתלי בנט, בנימין 3, בצלאל סמוטריץ', גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן יושבים יחד", הוא אומר. "לא כי כולם מסכימים על הכול, אלא כי אנשים מחפשים קצת שפיות ורוצים שמי שנושא בנטל יידע לעבוד יחד".

המספרים הפנימיים שמדאיגים את סמוטריץ'

הטלטלה הזאת מתורגמת גם למספרים. אייזנברג, שערך סקר עצמאי בקרב מצביעי מפלגת הציונות הדתית מהבחירות האחרונות, מצא כי רק 48% מהם אומרים שיצביעו לה שוב. רבע נוסף עדיין מתלבט. עוד נתון מטריד מבחינת סמוטריץ': יותר משישה מכל עשרה מצביעי הציונות הדתית הביעו רצון לראות בממשלה את ישראל ביתנו ואת מפלגתו של בנט, ואילו פחות ממחציתם הביעו רצון לראות בה את יהדות התורה או ש"ס.

לדברי אייזנברג, שורש המשבר אינו בהתיישבות, במדיניות הביטחונית או ביחס למלחמה. "ברוב הנושאים הציבור עדיין מסכים עם המפלגה", הוא אומר. "הסיפור המרכזי שמטלטל את המצביעים הוא סוגיית החרדים – חוק הפטור מגיוס והשאלה אם להמשיך באותה ברית פוליטית. אין שום נושא אחר שבו הציבור לא נמצא בהסכמה מוחלטת עם המפלגה".

גם הנתונים הרחבים יותר מלמדים כמה מפוצלת הזירה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-12% מהיהודים הבוגרים בישראל מגדירים עצמם דתיים – קבוצה המוערכת בכ-700 עד 800 אלף איש. בתוך הקבוצה הזאת נמצא גם הציבור הדתי-לאומי, שלפי הערכות שונות הוא כוח אלקטורלי של כ-12 מנדטים, אך בפועל הוא מתפצל בין כמה מפלגות.

בבחירות האחרונות הצביעו כ-516 אלף איש למפלגת הציונות הדתית. באפרת היא קיבלה כ-48% מהקולות, בגבעת שמואל כ-24%, במודיעין כ-10%, ובאיתמר נסקה התמיכה לכ-88%. לפי מחקר של פינקלשטיין, בבחירות האחרונות ריכזו שלוש מפלגות 80% מקולות המגזר: 30% לציונות הדתית, 27% לימינה ו-23% לליכוד.

התמונה העולה מכל הנתונים היא של ציבור מפוצל הרבה יותר מבעבר. אם בעבר חלק גדול מהמצביעים הדתיים התכנס סביב מפלגה אחת או שתיים, כיום הקולות מתפזרים בין הציונות הדתית, הליכוד, עוצמה יהודית, מפלגות האופוזיציה ופלח לא מבוטל של מתלבטים.

עופר ענבר, יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים פוליטיים, סבור שהבעיה של סמוטריץ' החלה עוד לפני חוק הפטור. לדבריו, יו"ר הציונות הדתית פנה לאורך הקדנציה בעיקר לבייס החרד"לי ולתושבי יהודה ושומרון. "הבייס שלו זה משהו כמו 3 מנדטים, בין 2.5 ל-3 מנדטים", הוא אומר. "הוא שם הרבה מאוד דגש על מה שהוא ינסה לקדם לטובת יהודה ושומרון, וזה עולה לו ביוקר".

לדבריו, הציונות הדתית הקלאסית – תושבי פתח תקווה, מזכרת בתיה, משפחות של אנשי הייטק ומילואימניקים – נמצאת במקום אחר. "זה אופי שלא מתנגד ללימוד תורה, אבל הוא בעד חוק אמיתי, בעד זה שהחרדים ילכו לעבוד, ישלמו מיסים ויהיו יצרניים כמו המגזר הדתי-לאומי או המגזר הכללי".

נער הפוסטר לשעבר

לפני קצת יותר מעשור היה נדמה שבנט מצא את הנוסחה. הבית היהודי בראשותו, כשלצידו איילת שקד, גרף 12 מנדטים בבחירות 2013, והציג ציונות דתית חדשה, בטוחה בעצמה, שמשלבת הייטק, ביטחון, דתיות פתוחה וקו ביטחוני ניצי. אבל מאז ידעו היחסים בין בנט למגזר כמעט כל משבר אפשרי: הימין החדש, ממשלת השינוי, ועכשיו החיבור המחודש עם יאיר לפיד.

כהן סבור שבנט לא רק הקים ממשלה שרבים במגזר התנגדו לה; הוא שבר ציר זהותי. "היה ציר אחד יחסית הומוגני, וזה הציר הפוליטי הכללי", הוא מסביר. "הרוב המכריע הגדיר את עצמו ימין. מה שבנט עשה זה מעבר לפוליטיקה. בנט שבר את הציר. הוא הלך והקים ממשלת שמאל, וזה מה שהטריף אנשים".

אייזנברג, שהצביע לבנט כמה פעמים בעבר, מתאר נתק הדדי. "הוא כבר לא נלחם על הקול של הציונות הדתית, והציונות הדתית כבר לא רואה בו את הנציג שלה", הוא אומר. לדבריו, הכעס כלפי בנט קיים, אך משמעותית ממנו התחושה שבנט עצמו בחר לפנות לקהלים אחרים. "אני בוודאות לא אצביע לו עוד פעם", הוא אומר. "זה אפילו לא ממקום של תחושת בגידה כפי שזה אצל רבים, אלא בעיקר כי הוא עצמו כבר לא מעוניין לייצג את הציונות הדתית. הפער בעמדות בינו ובין יאיר לפיד כל כך עצום, שלא ברור איך הוא מצפה שמישהו מהציונות הדתית יצטרף לזה".

ענבר מחדד את הנקודה. בעיניו, החיבור בין בנט ללפיד הוא הטעות המרכזית שהשאירה את הימין הרך והציונות הדתית ללא בית. "אילולא בנט היה עושה את החבירה הזאת, אני חושב שלאנשים בציונות הדתית לא הייתה בעיה להצביע לו", הוא אומר. "בנט לכאורה נחשב ימין רך. אבל ברגע שבחר לעשות את המהלך הזה, זה התחיל לאבד מהעניין".

"ממשלת השינוי יצרה סדק מול חלק מהציבור"

במפלגתו של בנט סבורים כי הקרב על קולות הציונות הדתית רחוק מלהיות אבוד מבחינתו. ממחקרי עומק וקבוצות מיקוד שערכו בחודשים האחרונים עולה כי לצד הכעס המתמשך בחלקים החרד"ליים בעקבות הקמת ממשלת השינוי, קיימת פתיחות מחודשת כלפיו בקרב דתיים-לאומיים עירוניים, אנשי מילואים, בעלי מקצועות חופשיים ומשפחות ממעמד הביניים הסרוג. לדבריהם, הפוטנציאל האלקטורלי של בנט בציונות הדתית עומד כיום על 3 עד 5 מנדטים.

"אין ספק שממשלת השינוי יצרה סדק עם חלק מהציבור, בעיקר החרד"לי", אומר גורם בכיר במפלגה. "אבל בריכוזים הגדולים של הציונות הדתית – גבעת שמואל, פתח תקווה, רעננה – ובקרב עורכי דין, רואי חשבון, אנשי הייטק ובעלי מקצועות חופשיים, וככל שאנשים עושים יותר מילואים, כך הנטייה היא יותר פרו-בנט".

מסקרים ומקבוצות מיקוד שערכו עלתה התחושה שמפלגת הציונות הדתית כבר אינה מייצגת את הציבור הדתי-לאומי המשרת. "הציבור בציונות הדתית טוחן מילואים בהיקפים מטורפים ולא מבין למה סמוטריץ' ואיתמר בן גביר הפכו לשפוטים של אריה דרעי ויצחק גולדקנופף", אומר הגורם הבכיר. "הם אומרים: הוא לא מייצג אותנו. אין בן אדם שנלחם על חוק ההשתמטות יותר מסמוטריץ'. כל פעם אני מופתע מחדש מעוצמת הכעס עליו סביב הסיפור הזה".

לצד זאת, במפלגה מודעים לכך שגם כיום יש לא מעט מצביעים דתיים-לאומיים שחוששים מהשותפים הפוליטיים העתידיים של בנט. "השאלות על יאיר גולן ועל הרכב הממשלה הבאה עולות כמעט בכל מפגש", מודה הגורם הבכיר. "אנחנו רואים שהם רוצים, אבל חוששים". לדבריו, התשובה שמציע בנט היא הקמת "ברית ציונית" רחבה שלא תפגע במפעל התיישבות. "הממשלה הבאה לא תפגע בהתיישבות", אותו גורם אומר. "גם בממשלה הקודמת ישבו העבודה ומרצ, ובכל זאת בנט לא פינה בית אחד, לא מסר סנטימטר אדמה ולא הקפיא בנייה. האנרגיה המרכזית תהיה להכניס את החרדים לחברה הישראלית, לטפל ביוקר המחיה ובבעיות החוק והסדר, לצד המשך פיתוח ההתיישבות".

המחזרים החדשים

לתוך המרחב הזה נכנס גם גדי איזנקוט, שהעלה הילוך במאבק על קולות הימין והציונות הדתית. הקמפיין של מפלגת "ישר! עם איזנקוט", שעלה בעלוני שבת ובאתרי המגזר הדתי-לאומי, נועד לסמן בדיוק לאן הוא מכוון. "יש אלטרנטיבה. ערכים. ציונות. ביטחון", נכתב במודעות שבהן מופיעים איזנקוט לצד מתן כהנא, אורית פרקש-הכהן ויורם כהן. במפלגה מבקשים להבליט את חיזוק האגף הדתי-לאומי ואת הניסיון להגיע לקהלים שבעבר הצביעו לליכוד או לציונות הדתית.

לפי גורמים המעורים בקמפיין, ההחלטה לפנות למגזר התקבלה בעקבות סקרי עומק פנימיים שהראו כי איזנקוט עדיין לא מיצה את הפוטנציאל שלו בקרב הציבור הדתי-לאומי. הכוונה היא בעיקר למצביעי ימין ממלכתי, אנשי מילואים ובוחרים שמזדהים אידיאולוגית עם הימין – אך מאוכזבים מנתניהו, מהברית עם החרדים ומהקו שמובילים סמוטריץ' ובן גביר.

גם אביגדור ליברמן זיהה את השבר וגייס לשורותיו שורה של דמויות המזוהות עם המגזר ועם הפריפריה, ובהן יוסי ברודני, רפי בן שטרית, שרון שרעבי, ישראל בן שטרית ובתיה כהנא-דרור. "הוא סמל החילוניות, אבל הוא גם סמל העקביות", מסביר ענבר. "הציונות הדתית הקלסית אין לה בעיה לחיות עם חילונים. היא חיה איתם בצבא, בהייטק, ויכולה לחיות איתם גם בפוליטיקה". עם זאת, הוא מעריך שהתקרה של ליברמן במגזר מוגבלת וכי יוכל למשוך ממנו לכל היותר מנדט אחד, אך לא להפוך לבית הפוליטי המרכזי שלו.

מפלגת הרפאים של הימין

אומנם חלק מהמתלבטים בציונות הדתית מעוניינים בהחלפת נתניהו, אך הם מתקשים לראות עצמם חוברים למה שהם תופסים כרל"ביזם ("רק לא ביבי") הקלסי. אצל חלקם מדובר בפערי זהות ותרבות עם מחנה המרכז-שמאל, ואצל אחרים בחשש כי הלהט להחליף את נתניהו עלול להוביל לוויתורים לחרדים, או לישיבה עם המפלגות הערביות. בתוך החלל הזה מסתובבות דמויות שמציעות או עשויות להציע כתובת פוליטית אחרת – ובהן חילי טרופר, יועז הנדל ואיילת שקד.

אותו חיפוש אחר חלופה ימנית-ממלכתית הוא שמזין בחודשים האחרונים את השיח על הקמת מסגרת פוליטית חדשה, כזו שתפנה בדיוק לאותו קהל: דתיים-לאומיים מתונים, ליכודניקים לשעבר, אנשי מילואים ובוחרי ימין שמתקשים להמשיך עם נתניהו, אך אינם מוכנים לעבור למחנה הנגדי. בשמות שמוזכרים בהקשר הזה: גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, משה כחלון, דדי שמחי ואמיר אביבי.

ארדן כבר אישר בריאיון לקרן מרציאנו כי הוא בוחן הקמת מפלגת ימין מאחדת. "אני לא איש מרכז, אני איש ימין מובהק", אמר, והסביר שיש ציבור גדול שנמאס לו משתי האפשרויות הקיימות בעיניו: ממשלת ימין שתלויה במפלגות החרדיות מצד אחד, וגוש שמאל-מרכז שתלוי בשותפויות בעייתיות מבחינתו מצד שני. ענבר מעריך שאם תקום מפלגה כזאת, היא עשויה להפוך במהירות לכתובת לחלק גדול מהמתלבטים. "המפתח הוא ארדן", הוא אומר. "אם ארדן יקים מפלגה, הוא יביא את הציונות הדתית, שעדיין מתלבטת".

ומה עם וינטר? תא"ל (במיל') עופר וינטר מוזכר שוב ושוב כמי שעשוי להצטרף לסמוטריץ' או לרוץ במסגרת עצמאית. בעיני חלקים מהימין הוא מגלם דמות לוחמנית, אמונית ובלתי ממסדית. אבל ענבר ספקן. "וינטר לא שווה הרבה מנדטים להערכתי", הוא אומר. "אם הוא שווה משהו, הוא יושב על הטיקט של בצלאל. לא עשית פה כלום ושום דבר". לדבריו, היתרון שלו בכך שאינו מוכתם בסיפור חוק הפטור מגיוס מתקזז עם סגנון שנתפס כמתלהם מדי בעיני הציונות הדתית הקלסית. "היא לא מתחברת לשפה כזאת", הוא אומר.

נתניהו, מצידו, מבין היטב את הסכנה. בניגוד למערכות בחירות קודמות, שבהן ניסה לשתות קולות ממפלגות הגוש כדי להגדיל את הליכוד, הפעם המשימה שונה. ענבר מנסח זאת כך: "הפעם אסור לו לשתות קולות, הוא צריך להשקות. לעזור לבצלאל לעבור, לא לפגוע בו, ואולי לנסות להכניס עוד מישהו שיביא קולות מתוך הציונות הדתית". הסיבה פשוטה: אם סמוטריץ' לא יעבור את אחוז החסימה, הגוש כולו עלול לשלם מחיר כבד.

השאלה שתכריע בבחירות

בסופו של דבר, הקרב על הציונות הדתית אינו רק קרב על מפלגה. זהו קרב על זהות. הציבור הזה עדיין ימני ברובו, עדיין מחובר להתיישבות, לצבא, למסורת ולרעיון הממלכתי. אבל הוא גם כועס על החרדים, מאוכזב מסמוטריץ', לא סולח לגמרי לבנט, בוחן את איזנקוט וליברמן, ומחכה לראות אם תקום מפלגת ימין חדשה שתאפשר לו לומר לעצמו שהצביע ימין – בלי להצביע שוב לאותה מערכת פוליטית שהתאכזב ממנה.

פינקלשטיין מעריך שרוב הציבור הדתי-לאומי יישאר בסופו של דבר בגוש מפלגות הקואליציה. "די ברור לי שרוב הציבור הדתי-לאומי יצביע לגוש הזה", הוא אומר. "השאלה היא כמה יצטמצם הרוב הזה". כהן אומר דברים דומים: רוב מכריע לא יעבור לגוש האופוזיציה, אבל התחושה של "אין בית" היא אמיתית, עמוקה ובוערת.

הבחירות הבאות עשויות להיות מוכרעות בדיוק שם, באזור האפור שבין נאמנות אידיאולוגית לאכזבה פוליטית. בין מי שרוצה ממשלת ימין לבין מי שכבר אינו מוכן לקבל את הברית הישנה עם החרדים כמובנת מאליה. בין מי שלא רוצה את לפיד לבין מי שלא רוצה להצביע שוב לסמוטריץ'. בין בית הכנסת, המילואים והקלפי.

"הקול האמיתי שאני שומע מהמילואימניקים", אומר אייזנברג, "הוא הרצון שמישהו יקום ויגיד שהעדיפות הראשונה שלו היא ממשלת אחדות של משרתים. הרבה אנשים פשוט מחכים שמישהו יאמר את זה בקול". עד שמישהו יאמר זאת, נראה שחלקים בציונות הדתית ימשיכו לשבת על הגדר. ובמדינה שבה בחירות מוכרעות לעיתים על חודו של מנדט, הציבור שיושב על הגדר הוא לא ציבור שולי. הוא יכול להיות הציבור שיכריע מי יישב בלשכת ראש הממשלה.