הניסוי נכשל: אחוז החסימה הגבוה פגע גם בייצוגיות וגם במשילות

1,454 קולות. זה כל מה שהפריד את "הימין החדש" מכניסה לכנסת באפריל 2019. כמעט 139 אלף קולות ירדו לטמיון (וכ-366 אלף קולות בסך הכול). גוש נתניהו נעצר על 60 מנדטים - אחד פחות מהנדרש - ומשם התגלגלנו לחמש מערכות בחירות בשלוש שנים וחצי.

• בחירות 2026: כל הפרשנויות והמשמעויות הפוליטיות

שלוש שנים לאחר מכן, בנובמבר 2022, חזר אותו הסיפור בדיוק - מהצד השני של המפה. מרצ פספסה את הרף ב-4,062 קולות, בל"ד נפלה גם היא אל מתחת לאחוז החסימה, וכ-290 אלף קולות מהמחנה שמנגד ירדו לטמיון. גוש נתניהו קיבל 64 מנדטים במקום 61.

רף הכניסה לכנסת ("אחוז החסימה") היה קיים תמיד, אבל לאורך השנים היה נמוך, וכשהועלה - הועלה במתינות. אולם, ב-2014 הועלה הרף מ-2% ל-3.25%. נימוק מרכזי היה העלאת המשילות: פחות מפלגות קטנות, יותר יציבות. במאמר חדש בחנתי מה קרה בעשור שחלף מאז, על בסיס 11 מערכות בחירות בין 1999 ל-2022.

למה אחוז החסימה הגבוה מרסק את היכולת להקים ממשלה?

הממצא הראשון מפתיע: אובדן הקולות הממוצע לא גדל, אלא אפילו קטן. לפני התיקון אבדו בממוצע 5.23% מהקולות הכשרים; אחריו - 4.48%.

מה שהשתנה הוא לא הממוצע אלא הפיזור. לפני 2014 נע אובדן הקולות בבחירות בין 3% ל-7%. אחרי 2014, בין 0.8% ל-8.7%. הרף הפך את אובדן הקולות ל"שוק" חד ופתאומי, ובמקום להתפרס על פני הספקטרום הפוליטי או לפגוע בעיקר במפלגות קטנות מאוד, האובדן התרכז במערכת בחירות מסוימת, ובמפלגה אחת או שתיים בעלת בסיס מצביעים רחב.

מכיוון שבמקביל - עם או בלי קשר להעלאת הרף - הפוליטיקה הישראלית התגבשה לשני גושים מנוגדים שממעטים לשתף פעולה, המשמעות של נפילה של מפלגה אחת מתחת לרף החריפה: מבעיה של ייצוגיות חסר היא הפכה לאתגר לעצם היכולת להרכיב ממשלה. במקום יציבות ומשילות, המרווח הממוצע בין מערכות בחירות ירד מ-3.3 שנים לפני התיקון ל-1.6 שנים אחריו.

כלי שנועד לייצב, שהשפעתו נקבעת לפי השאלה המקרית באיזה מחנה פגעה הגזרה, אינו מנגנון ייצוב. הוא מקור סיכון.

יתר על כן, הרף הנמוך לא הוביל למספר סיעות קטן יותר בכנסת. אומנם, מספר הסיעות שנבחרו לכנסת ירד, אבל מספר הסיעות בכנסת עצמה עלה - מממוצע של 4.4 סיעות למערכת בחמש הכנסות שקדמו לו לממוצע של 5.3 בשש הכנסות שלאחריו. גם כאן, הממוצע אינו בהכרח העיקר. המקרה החד ביותר הוא הכנסת ה-23: היא נבחרה במרץ 2020 עם שמונה רשימות בלבד - המספר הנמוך בתולדות המדינה - ועם אובדן קולות של 0.8%, הנמוך בסדרת הבחירות כולה. אולם, בתוך תשעה חודשים התפצלה אותה כנסת ל-17 סיעות, כולן התפצלויות של רשימות משותפות למרכיביהן. הכנסת המרוכזת ביותר שנבחרה אי-פעם הפכה למפוצלת ביותר בתוך פחות משנה, וכיהנה כשנה בלבד.

לבסוף, המפלגות והבוחרים אינם מצטיינים בהפנמת סיכון אובדן הקולות לאורך זמן. אומנם, לאחר השוק של 2019, היה רצף של שלוש מערכות בחירות עם אובדן קולות מינימלי. אולם ב-2022 חזינו שוב באובדן קולות היסטורי - הגבוה ביותר בתולדות מדינת ישראל - ובימים אלה שוב לא ברור אם המפלגות והבוחרים ייקחו את הסיכון או יתאחדו.

הצעד שימנע את בזבוז הקולות הבא

איך היו נראים הדברים במציאות שבה הכנסת הייתה מחוקקת הסדר אחר, למשל בהסכמי עודפים רב-מפלגתיים, או כאלה המאפשרים הצלת קולות הנופלים מתחת לרף? כדי לבדוק את החלופות לעומק בניתי סימולציה של שבעה הסדרים חלופיים, עם רף נמוך יותר (1.5% ו-2%) והסכמי עודפים מסוגים שונים, והרצתי אותה על נתוני האמת של שש מערכות הבחירות שמאז 2014. כמובן שסימולציה "מכאנית" כזו מוגבלת, מכיוון שכל הסדר חלופי היה משנה גם את מערך הציפיות והפעולות של הצדדים - מפלגות ובוחרים - מראש. עם זאת, היא נותנת לנו מושג על התוצאות האפשריות של חלופות שונות ובכך מאפשרת לנו להעריך טוב יותר טענות כלפי העבר ולחשוב בצורה סדורה יותר על העתיד.

הממצא המרכזי: ברוב המקרים, הסכמי עודפים ברמת המחנה המאפשרים הצלה של קולות אבודים (מפלגות בהסכם שנפלו מתחת לרף) משיגים תוצאה דומה להורדת רף הכניסה מבחינת המאזן הגושי; עם זאת, הורדת רף הכניסה ל-2% (או פחות) היא המנגנון היחיד שהיה מאפשר הקמת ממשלה הן באפריל 2019 (נתניהו), הן ב-2021 (ממשלת בנט-לפיד), הן בנובמבר 2022 (נתניהו), ללא השפעה על מערכות הבחירות שבתווך בהן אף גוש לא הצליח להקים ממשלה (ב-2020 הוקמה ממשלת אחדות קצרת ימים). ככל שהקמת ממשלה היא מדד (אחד מיני כמה) ליציבות ממשלית, אזי הבחינה מעלה כי מנגנון פשוט זה, שהוחלף ב-2014, מוביל על כל מתחריו.

כדאי לשים לב גם לפתרון המשלב את הורדת רף הכניסה עם הסכמי עודפים רב-מפלגתיים עם הצלת קולות. זהו מנגנון מסובך יותר, אבל הייצוגיות שלו משופרת. במערכות בחירות צמודות ומקוטבות כל כך, כמו אלה שמתקיימות בישראל בשנים האחרונות, יש יתרון לפתרון שאינו מבזבז אף קול ותוצאותיו משקפות כמעט במדויק את הצבעת האמת.

>>> נטע ברק-קורן היא פרופ' בפקולטה למשפטים ובמרכז פדרמן לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים. מומחית למשפט חוקתי