אלו הבחירות הראשונות שלהם בארץ - והם יכולים להכריע אותן

"מי אלה כל האנשים הללו?", שואלת כותרת האירוע בבית ציוני אמריקה בתל אביב. התשובה, מתברר די מהר, מורכבת אפילו בשביל האנשים שהגיעו לכאן כדי לענות עליה. האירוע נועד לעולים חדשים צעירים דוברי רוסית. המארגנים אפילו הטילו עליו מגבלת גיל של 40 ומטה, גם אם פה ושם נראות בקהל פדחות מאפירות שמסגירות חריגה מהרף. מעל הבמה משקיף על כל הצעירים דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי, ש"פרויקט זאב" הקרוי על שמו ארגן את האירוע. ז'בו עצמו היה מרגיש כאן בבית: הוא הרי נולד באודסה לפני כמעט 150 שנה בשם ולדימיר, אלא שכאן הוא עבר התאמה לקהל היעד ומופיע כהיפסטר ממושקף.

נציגי מפלגות התייצבו שם לעימות. הליכוד, ישראל ביתנו, זהות של משה פייגלין ועוצמה יהודית שלחו נציגים; "ביחד" היא הקוטב השמאלי של הערב. לדברי המארגנים, גם הדמוקרטים הוזמנו, אך לא מצאו נציג דובר רוסית. דווקא "ישר!" של גדי איזנקוט, שברשימתה נמצאת אלכס ריף, אחת הפעילות הבולטות בשנים האחרונות בקרב העולים החדשים, אינה מיוצגת.

מי שמרכז את "פרויקט זאב" הוא אהרון ברובינדר, בן 28. עד גיל 20 עוד היה איגור. רק שנתיים קודם לכן, הוא מספר, התעמק ביהדותו; עם השם החדש הגיעה גם ברית מילה. "עליתי לפני ארבע שנים, מסיביר", הוא מספר בעברית קולחת. "הייתי רוצה להגיד שאני ציוני והיום אני יותר כזה, אבל למען האמת, עבדתי שם כמהנדס של תחנת כוח גרעינית, ואשתי רופאה. בגלל שאנחנו לא מסכימים עם חוסר הצדק שבמלחמה (עם אוקראינה), עלינו. פה בארץ אנשים נלחמים על משהו שהם יכולים להסביר לעצמם. זה לא מה שקורה ברוסיה".

זו הצהרה שנשמעת כמעט שמאלנית - לפחות במונחים רוסיים, בוודאי כשהיא באה מפיו של עובד ארגון בית"ר. אלא שברובינדר, שעשה בישראל הסבה לחינוך, מסביר: "מטרת הפרויקט שלנו היא קודם כול חינוך בלתי פורמלי לעולים חדשים בשפה הרוסית. אנחנו מדברים בו על ציונות, על זהות יהודית, וזה תמיד לוקח אותנו טיפה ימינה. ככה זה. אני לא רוצה להיות קיצוני ביותר, ואני אישית משהו בין לבין".

אז למי יצביע מי שהרים ערב שלם כדי ללמד עולים צעירים על הפוליטיקה הישראלית? "שאלה טובה", הוא מחייך. "למען האמת, למרות שניהלתי את כל האירוע הזה, אפילו לא פתחתי את רשימת המפלגות לראות כמה יש. אז יש לי עוד שיעורי בית".

המחקר שמצא: העולים החדשים באמת - פחות ימנים

ולא רק הוא עדיין לא סגור על עצמו: מחקר חדש שמתפרסם החודש מראה שכשליש מהעולים החדשים (מ-2014 ואילך) עדיין לא יודעים למי יצביעו. זהו נתח משמעותי שיכול, תיאורטית, להכריע בחירות: מאז 2014 הגיעו לישראל יותר מ-255 אלף עולים מהגוש הסובייטי לשעבר - הרבה יותר ממספר הקולות הדרוש כדי לעבור את אחוז החסימה.

לפי נתוני המחקר, יותר מ-130 אלף בוחרים חדשים - יוצאי ברית המועצות לשעבר בני ובנות יותר מ-18 - הגיעו מאז 2022. מדובר ביותר מרבע מהיקף הבוגרים בעלייה הגדולה של שנות ה-90, ובמספר דומה לבני ובנות הדור השני של העולים.

כלל העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר הם כחמישית מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת, היקף דומה לזה של החרדים והערבים - אך הדפוסים הפוליטיים שונים לחלוטין והרבה פחות מאורגנים ומאוחדים. ומה שמסבך עוד יותר את התמונה זה שמתברר שהעולים החדשים פחות נוטים לימין מקודמיהם: לפי המחקר של מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה, 31% מהעולים שהגיעו מאז 2022 תומכים בימין - לעומת 59% מהעולים הוותיקים ו-66% מהדור השני.

"זה לא שהם יותר שמאלנים, אלא שהם פחות ימנים", אומרת החוקרת אינה אורלי ספוז'ניקוב. רובם לא חושבים בכלל שיש בפוליטיקה מי שדואג לאינטרסים של דוברי הרוסית (רק 25% חושבים שכן), אבל 2% מכל הקול הרוסי כבר יודע ומודיע מראש שהוא לא מתכוון להצביע. כשליש מהעולים החדשים עדיין לא החליטו למי יצביעו - פי 2 מהעולים הוותיקים ומהדור השני.

"הגיעו במצב חירום - ומרגישים פה בבית"

בדרך לאותו אירוע אנחנו נתקלים בבוריס פייבסקי, בן 42, איש הייטק ממוסקווה שהגיע לישראל במרץ 2022, אחרי שהחברה האמריקנית שבה עבד נסגרה בעקבות המלחמה. היום הוא סטארטאפיסט מקריית אונו. ברוסיה, מספר פייבסקי, הוא היה ליברל ותיק, פעיל פוליטי ותומך של אלכסיי נבלני. כשפרצה המלחמה הבין שאין לו מה לחפש עוד במדינה. אחרי רקורד כזה, נדמה שקל לנחש באיזה צד של המפה הישראלית נמצא פייבסקי. אלא שהוא ממהר לקלקל גם את ההנחה הזאת. "אני נוטה לימין בעצמי", הוא אומר. ובכל זאת, גם הוא עדיין לומד מפלגות ושמות ומנסה להבין איפה הוא נמצא בתוך המפה הישראלית.

כשהדיבייט מתקרב אל סופו, מוקדש פאנל מיוחד לסוגיות הקלאסיות שנוגעות לעולים, כאילו רק כדי לצאת ידי חובה. אבל רובו המכריע של האירוע עוסק בכלל בדברים שמעסיקים את כל הישראלים: ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר, מדיניות הביטחון, קואליציה עם המפלגות הערביות.

נציגת ישראל ביתנו מספרת בפאנל בגאווה איך התפרנסה מניקיון כשהייתה עולה חדשה לפני יותר משלושים שנה; נציג הליכוד נזכר בשנותיו כעובד ייצור במפעל. שניהם מדברים בגאווה גם על השירות הצבאי - היא על בניה הקרביים, הוא על עצמו. בקהל הצעיר, עושה רושם, הסיפור הזה כבר מעורר פחות התפעלות.

אולי משום שאלה פשוט לא אותם "רוסים". בארבע השנים האחרונות הגיעה לכאן עלייה אחרת - צעירה יותר, עירונית יותר ומשכילה מאוד. רבים מאנשיה הגיעו אחרי שכבר בנו לעצמם חיים נוחים ועם מטען פוליטי כבד, אבל בלי מפה שתסביר להם איך לתרגם אותו לעברית. ועכשיו, רגע לפני הבחירות הראשונות שבהן חלק גדול מהם יוכל להשתתף, הם מנסים להבין לא רק למי להצביע - אלא מה זה בכלל אומר בישראל להיות ימין, שמאל או משהו באמצע.

המחקר החדש מגלה כי שיעור העולים שהגיעו מ-2022 ואילך והעידו כי הם מרגישים חלק ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית זינק מ־32% בספטמבר 2023 ל־58% במאי 2026. "הרבה מהם באמת מרגישים בבית כאן, למרות שלא ציפו לזה והגיעו כי פשוט היו במצב חירום", אומרת החוקרת ספוז'ניקוב, "אבל עם הזמן תחושת השייכות התפתחה". לדבריה, גם היא הופתעה לגלות שכאשר נשאלו העולים באיזה תפקיד היו רוצים לראות את ילדיהם בצבא, שיעור אלה שאמרו שאינם רוצים שילדיהם לשרת "לא שונה בהרבה מכלל האוכלוסייה".

הביטוי שהתחיל כעלבון - והפך לסמל לעלייה שלמה

אחת המילים שחוזרות אולי הכי הרבה פעמים בשיחות עם אנשי העלייה הזו היא "דלעת". ליתר דיוק, לאטה דלעת. הכינוי "עליית הפאמפקין לאטה" מסביר משהו על הפער שבין העולים האלה לבין גל העלייה הגדול שקדם להם. באוקטובר 2022 שאלה בתמימות בפייסבוק טטיאנה שרמט, עולה חדשה שעברה לחיפה: "חבר'ה, יכול להיות שאין סטארבקס בישראל? אני כל כך רגילה לשתות פאמפקין לאטה בסנקט פטרבורג, וגוגל אומר שהסטארבקס הקרוב ביותר נמצא בדמשק".

האינטרנט הרוסי בישראל התפוצץ. "זה חילק את האינטרנט דובר הרוסית לשני חלקים", מספרת טטיאנה גלזר, שעלתה לישראל באותה שנה. "החלק הראשון הבין למה היא מתכוונת: 'כן, אנחנו רוצים פאמפקין לאטה גם בישראל, רוצים את תחושת הנורמליות הזאת. כן, איבדנו הכול, עזבנו הכול, אבל אנחנו רק רוצים כמה דברים יום-יומיים שיעזרו לנו להרגיש טוב'. והחלק האחר, בעיקר עולים משנות ה-90, זעמו, הם חשבו שזו בדיחה - 'המדינה שלך מפציצה את אוקראינה ואת רוצה פאמפקין לאטה? מה, באת לישראל, ישראל נתנה לך אזרחות ואת כפוית טובה?'".

"פאמפקין לאטה", הביטוי שהתחיל כעלבון, אומץ במהירות ככינויה של העלייה. גלזר הקימה בעקבות הסערה קבוצת פייסבוק באותו השם, שבה עולים חדשים יוכלו לשאול בלי להתנצל איפה מוצאים את הדברים שהשאירו מאחור. "הבנתי שהקהילה דוברת הרוסית צריכה מקום בטוח, רק כדי לשאול על דברים. בהתחלה היו בה אלף חברים, ועכשיו יש 127 אלף חברים בקבוצה, זה הפך לתופעה".

אלא שכבר מהרגע הראשון היה בספל הקפה הזה משהו פוליטי. פחות מחודש אחרי הפוסט ההוא, אלכסיי נבלני, לא פחות ולא יותר, כבר כתב עליו בעצמו מן הכלא. מי שהיה הסמל הבולט ביותר של האופוזיציה לפוטין קשר בין אותו לאטה דלעת לבין המאבק על עתידה של רוסיה. מאחורי הבדיחה על המשקה ההיפסטרי הסתתר דור של אנשים שהתרגל לחיים מסוימים - ואז גילה שהמדינה שבה בנה אותם הופכת למקום שהוא כבר אינו מוכן לחיות בו.

כאן בארץ אפשר לקרוא לזה, בזהירות, חילופי דורות בין "עליית הנקניק" - אחד הכינויים שנדבקו לעלייה המסיבית של שנות ה-90 - ל"עליית הלאטה דלעת". ויש כאן סימטריה כמעט מושלמת: הראשונה נקראה על שם מזון שהיה חסר שם, בברית המועצות המתפוררת; השנייה על שם משקה שהעולים החדשים גילו שחסר דווקא פה, בישראל.

"אכלנו את כל הכסף"

מאחורי הבדיחה מסתתר הבדל עמוק יותר. העלייה של שנות ה-90 התרחשה בין היתר על רקע מחסור ומשבר כלכלי עמוק; בגל הנוכחי יש רבים שהגיעו מערים גדולות ברוסיה, אחרי שכבר בנו קריירות והתרגלו לחיים עירוניים גלובליים ולרמת צריכה מערבית. גם הפעם היה אילוץ - אלא שאצל רבים הוא היה קודם כול פוליטי ולא כלכלי.

דאשה איליאשנקו מכירה היטב את ההבדל הזה. היא עלתה לישראל ב-2019, אחרי לימודי עיתונאות ועבודה בתקשורת ובהייטק, וכיום היא אוצרת עצמאית ומייסדת "קגדילארט", פלטפורמה שנועדה לשלב אומנים עולים בסצנת האומנות המקומית. אך היא מסבירה שלא כולם הגיעו עם כסף, ומי שהגיע עם חסכונות לא בהכרח נשאר איתם. "כשבאתי בגיל 27 היה לי כסף לשנה, ככה שלא הייתי צריכה לעבוד".

גם התמונה הזאת, היא מדגישה, כבר השתנתה: "הרבה אנשים שהגיעו לפה, למשל עם ילדים, הכסף שלהם כבר נגמר". איליאשנקו מתארת דור שעבורו "ברית המועצות" זה מושג היסטורי כמו בשבילנו "המנדט הבריטי", פרט שלקוח משיעורי ההיסטוריה או מהסיפורים של סבא וסבתא.

כבודה של הדלעת במקומו מונח, אבל השינוי המעניין יותר אינו מה הם שותים, אלא עם מי הם רוצים לשתות אותו. "האנשים שאני פוגשת היום, מהעלייה החדשה, לאו דווקא רוצים לגור בין רוסים. הם לא רוצים להיות בבועה", אומרת איליאשנקו. "גל העלייה הזה הוא מאוד פוליטי", היא מוסיפה. "לא עזבנו את רוסיה מסיבה כלכלית. עזבתי שבועיים אחרי שהמלחמה עם אוקראינה התחילה, פשוט לא רציתי להיות חלק מכל זה".

הבריחה מרוסיה - והדילמה הפוליטית בישראל

אלא שכדי להיות "עולה פוליטי" מרוסיה של השנים האחרונות, לא היה צריך להיות מזוהה עם נבלני. נועה טומין, שעלתה גם היא ממוסקווה, מתארת מסלול הרבה פחות הרואי והרבה יותר יום-יומי. "פה נקודת המבט הישראלית ונקודת המבט הרוסית מאוד שונות. מה זה להיות נגד השלטון ברוסיה? יצאת פעם להפגנה נגד השלטון, שמו אותך עם הראש ברצפה בכלא. עכשיו זה הולך ונהיה רק יותר גרוע".

בספטמבר 2022 פוטין הכריז על גיוס חלקי של מאות אלפי חיילי מילואים. עבור משפחות שכבר חשבו על יציאה, מספרת טומין, זו הייתה נקודת שבירה שבה התקבלה אצל רבים ההחלטה שצריך לצאת עכשיו.

גם הבחירה בישראל, מבחינתה של טומין, אינה בהכרח סיפור ציוני קלאסי. "דמיין שאתה יושב בבית שלך שאתה אוהב, יש לך הורים, סבים וסבתות. ואז בא משהו שאומר לך שאתה חייב לברוח לאנשהו. מה אתה עושה? אם אתה בן אדם עשיר, אז לא אכפת לך. אתה תקנה לעצמך כל אזרחות שתרצה. אם אתה בן אדם רגיל, אתה מסתכל על האופציות הקיימות".

וישראל הייתה אחת האופציות האלה - "מדינה שאתה יכול לעלות אליה, לאיזשהו משהו מטורף, לראות אם זה מתאים לך, ואז לראות מה עושים. רוב האנשים שברחו אמרו: 'בואו נראה מה קורה'". וכך נוצר כאן מצב מעט משונה: ציבור שחלק ממנו הגיע לישראל כמעט במקרה, אבל הגיע אליה אחרי שכבר נאלץ לקבל החלטה פוליטית דרמטית מאוד בחייו. הוא לא בהכרח הכיר את המפלגות הישראליות, את השמות, את המחנות או אפילו את משמעות המילים "ימין" ו"שמאל" במקומן החדש - אבל הוא בהחלט ידע איך נראית פוליטיקה כשהיא מפסיקה להיות עניין תיאורטי. ועכשיו האנשים האלה נדרשים לעשות דבר שעבור חלקם חדש כמעט באותה מידה כמו החיים בישראל: לבחור.

"הם לא יישארו שמאלנים עוד הרבה זמן"

בבניין משרדים תל-אביבי נפגשים פעם בחודש - כבר חצי שנה - עשרות עולים. הפורמט של הפגישה פשוט, סוג של מועדון הרצאות: כל מי שרוצה מקבל עשר דקות לדבר על נושא שקרוב ללבו. רוב הנוכחים הגיעו לישראל מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, וגם ההרכב האנושי מספר משהו על העלייה הזאת: אנשי הייטק, פסיכולוגים, גרפיקאים ואומנים. המארחת, מריה אולינייבה, בעצמה בישראל רק מאז ראשית המלחמה. ברוסיה עסקה בעיתונות; כאן הקימה חברה שמסייעת להייטקיסטים דוברי רוסית.

מצד אחד יושבת טליה בלייבה. היא כבר העבירה בישראל מחצית מחייה: עלתה מאוקראינה ב-2010, כשהייתה בת 16, התגייסה ושירתה כלוחמת בגדוד החילוץ וההצלה, וכיום היא עורכת דין שמתגוררת ביפו. אחרי כל השנים האלה בישראל היא משוכנעת שהיא כבר יודעת משהו שהעולים הטריים עדיין לא הבינו.

"הם לא יישארו שמאלנים עוד הרבה זמן", היא אומרת. "הם אנשים מתלבטים וחושבים, אנשים שבאים עם השכלה גבוהה, שחושבים שאפשר לשבת ולדבר ולהגיע להסכמות. הם לא מבינים שמה שקרה ב-7 באוקטובר זה שהאנשים שקיבלו את המכה החזקה ביותר היו לרוב שמאלנים. העתיד של שמאלנים הוא להתפכח".

"ברגע שאתה בא מתרבות גבוהה, אתה חושב שכולם כמוך. אבל פה המציאות קצת שונה. הם רק צריכים קצת ניסיון, לחיות פה, ואתה תראה שהם ישתנו. עם הזמן אתה מבין שמי שמקבל פה זכויות זה מי שיותר חוצפן, מי שפחות מתורבת, מי שיודע לקום ולצעוק, וללכת מכות אם צריך", היא מוסיפה.

ובאופן כמעט סמלי, ליד בלייבה מתיישבת מרגריטה פוטיקוב, שנמצאת בדיוק בקצה השני של המסלול. היא בת 35, אם לשניים ורק שנה בישראל. בסנקט פטרבורג הייתה מפתחת קוד; היום היא גרה בבת ים ועובדת כמורה לריקוד. אם בלייבה כבר הספיקה לגבש מסקנות אחרי 16 שנה בישראל, פוטיקוב עדיין מנסה להבין את כללי המשחק.

"כל חיי התרחקתי מפוליטיקה אבל עכשיו, בפעם הראשונה בחיי אני נתקלת בבחירות אמיתיות. לא בכאילו, כמו שם. אני רוצה לעשות את זה נכון, להשתמש בשכל שלי. כי כולנו הכרנו רק ממשלה אחת כל החיים שלנו. ולכן, אנחנו רוצים לשנות משהו כאן".

בלייבה, מצדה, כבר יודעת איפה היא עומדת. "עדיין יש פה הרבה ישראלים שהם שמאלנים. הלוואי שגם אני אוכל להיות שמאלנית", היא אומרת. "אני פשוט לא רוצה שיפגעו בי ובמשפחה שלי. אין לי ברירה. כמו שאומרים ברוסית: 'רוצה שלום? היכון למלחמה'". פוטיקוב מתקנת אותה: "זה עניין של להיות מוכן. לא על חשבון מישהו", ובלייבה משיבה: "כן-כן. רק להיות מוכנים, לא לתקוף חס וחלילה אף אחד".

"פוליטיקה ישראלית היא שוק"

השיחה הקטנה הזאת מחוץ למשרד מקפלת בתוכה חלק גדול מהסיפור. עולה ותיקה יחסית כבר מדברת במונחים של ימין ושמאל ישראליים ומנסה להסביר לעולה טרייה לאן המציאות המקומית עוד תיקח אותה; הטרייה צריכה עדיין להבין מה הם - ולראשונה בחייה גם להתרגל לרעיון שהבחירה שלה ביניהם אמיתית.

בשביל להבין עד כמה מוזר המפגש הזה צריך לרגע להפוך את נקודת המבט. טומין, שעלתה מרוסיה ב-2020 והתגייסה בגיל 27 לדובר צה"ל, מעבירה לעולים חדשים קורסים והרצאות שעוזרים להם להכיר את החברה הישראלית ואת המערכת הפוליטית - כך שאת הבלבול שלהם היא פוגשת שוב ושוב. לדבריה, אדם שמגיע מרוסיה אינו נתקל כאן רק במפלגות ובשמות שהוא לא מכיר, אלא בתרבות פוליטית שנראית כמעט חסרת היגיון.

"רוסיה היא מדינה ענקית אבל הסצנה הפוליטית בה היא מאוד-קטנה. ופה אתה מגיע למדינה קטנטונת ופוליטיקה ענקית, עם עשרות מפלגות שכל אחד במפלגה הזאת רוצה להיות ראש ממשלה, וכל אחד מרים את הקול, ואת אף אחד לא הורגים, תודה לאל, אז הכול נראה בלגן". לבלגן הזה, היא מספרת, כבר נולד אצל העולים דימוי משלו. "האסוציאציה שאני שומעת לא מעט היא 'שוק הכרמל'. פוליטיקה ישראלית היא שוק, כל אחד צועק ובסוף אתה לא מבין שום דבר".

לקראת הבחירות, מספרת טומין, הסקרנות רק הולכת וגוברת. מי שעוד לא מסוגל לצרוך חדשות ופוליטיקה בעברית, עושה זאת דרך יקום תקשורתי מקביל, ובראשו ערוצי הטלגרם ברוסית. המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא ש-74% מהעולים החדשים צורכים חדשות מערוצי טלגרם ברוסית, לעומת 33% שצורכים תקשורת הישראלית בשפה הרוסית. ועכשיו הטלגרם הזה מתמלא בפוליטיקה.

"מנסים ללמד אנשים מה זה פאקינג בחירות בישראל", אומרת טומין, "איך המדינה בנויה, ואיך המערכת הפרלמנטרית בנויה. השאלה שאני מקבלת הרבה מהאנשים, גם רוסים של היום וגם רוסים של פעם, זה 'נו, מה, למי אני צריך להצביע?'. ואני תמיד מנסה להימנע מזה, אני תמיד אומרת, 'תחשבו, תחשבו מה טוב לכם'".

"כאן כל אחד שווה, לא כמו ברוסיה"

אבל מתחת לבלבול בין המפלגות מסתתרת בעיה עמוקה יותר: קודם צריך לשכנע חלק מהעולים שבחירות הן בכלל דבר ששווה להשתתף בו. טומין מסבירה שהעולים מרגישים שנציגי המפלגות לא מדברים איתם מספיק. "עכשיו אני רואה שכבר מתחילים לעשות את זה", היא מסייגת, "אבל אני מקווה שזה לא יהיה מעט מדי, מאוחר מדי. למה? כי אחרי הטראומה שאתה מגיע איתה ממדינה שהיא מאוד מדכאת, מה אתה חושב על בחירות ועל הצבעה? שזה לא משנה כלום, כי ברוסיה הבחירות זה פיקציה. וכששואלים אותי 'את באמת חושבת שזה ישנה משהו?', אני תמיד אומרת שכן. כי במדינה הזאת יש רק 10 מיליון איש, כל אחד שווה. לא כמו ברוסיה, שזה אחד מ-140 מיליון".

בנוסף, "הם עדיין עושים את התרגום משם לפה, שהשורה התחתונה שלו היא 'פוטין שווה ביבי'", מוסיפה טומין. אלא שהמשוואה הזאת מתחילה להסתבך ככל שחיים כאן יותר. "אני תמיד מנסה להימנע מהסלוגנים אנחנו לא שם, לא באותו בור של רוסיה, אבל יש סימנים שדומים לסימנים שהיו שם, סימנים של אוטוקרטיה, של פוליטיקאי שמעדיף להישאר על הכיסא במקום לעזור לאוכלוסייה. זה מאוד דומה, זה מאוד מזכיר, ובגלל זה אני מבינה שהאנשים האלה ממקמים את עצמם בנקודה של אופוזיציה".

אבל אופוזיציה לנתניהו אינה בהכרח שמאל. "האם הם יותר שמאל? מה זאת אומרת יותר שמאל?", ממשיכה טומין, "האם הם יותר 'מרצ'? אני לא חושבת. האם הם יותר מרכז? לגמרי כן. הם יותר ליברלים מאשר שמאלנים".

"הקולות שלנו יתפזרו בין כל המפלגות"

טטיאנה גלזר מצידה נזהרת מאוד מהפכת חברי קבוצת "פאמפקין לאטה" למדגם פוליטי. "לא עשיתי סקרים בעצמי, למרות שאני סוציולוגית", היא אומרת. "קבוצת הפייסבוק לא מייצגת את כל העולים שהגיעו לישראל מרוסיה, וזה באמת מגוון. אבל כן, אני חושבת שאנחנו באמת ליברלים, אנחנו לא רוצים להיות חלק מהשחיתות".

בוריס פייבסקי, שפגשנו באירוע של "פרויקט זאב", לוקח את הטענה הזאת עוד צעד קדימה. הוא עצמו, כזכור, היה פעיל באופוזיציה הרוסית, תמך בנבלני, ארגן הפגנות ואירועים ואף היה מעורב במפלגתו - ובישראל דווקא מגדיר את עצמו כנוטה לימין. מבחינתו, זו לא סתירה: "אני מסכים לחלוטין שהנטייה של רובנו היא פשוט לתרגם את הפוליטיקה הרוסית לישראל. כלומר פוטין=נתניהו. זה נובע גם מאיזה מבט שטחי לגבי הפוליטיקה הרוסית. אבל גם פה בארץ, מפלגות הימין לא יודעות איך לדבר עם דוברי רוסית. הן לא עושות את זה ואקטיביזם שווה שמאל. כך שאנשים שברוח שלהם יותר אקטיביסטים הולכים יותר לשם".

"אני נוטה לימין בעצמי. לא אהבתי את המחאות בקפלן, שם לא ראיתי את עצמי מיוצג", הוא ממשיך. "אני בעד חוקה למשל. אבל הם לא היו בעד חוקה, הם רק הביאו מחאה נגד רפורמה משפטית ספציפית, שאפשר היה לפתור אחרת. כשהמלחמה (בעזה) התחילה, הגישה הייתה פשוט בואו נעצור את המלחמה. לא משנה מה. ואני דווקא מרוצה מאיך שהתנהלה המלחמה".

כשאני שואל את פייבסקי אם הוא מחשיב את נתניהו לראש ממשלה טוב, הוא משיב: "מבין האפשרויות שיש לנו, כנראה, למרבה הצער, אולי כן. הוא הטוב מבין כל האפשרויות הכי גרועות. כן, אבל אני עדיין רוצה למצוא שמות חדשים למשל, עד לפני חודשיים לא ידעתי מי זה משה פייגלין. וכשגיליתי אותו, אמרתי 'וואו, יש לנו גם ליברלים בימין'. אפילו שהוא ימני קיצוני".

אלא שלדבריו, כשמגיעים להצבעה עצמה, התמונה כבר הרבה פחות מסודרת. "הקולות שלנו יתפזרו בין כל המפלגות", הוא קובע. "אני גם קורא את ההערכות האלו שיש נטייה יותר שמאלה. אבל אני מדבר עם אנשים, ורבים מאיתנו, ואני אחד מהם, נוטים למרכז או גם לימין. העניין הוא שהם לא רואים מפלגה מרכזית בימין שמייצגת אותם. אני מניח שהם יותר בסגנון איזנקוט או בנט, כלומר אנשי מרכז, וכמה מהם פונים יותר ימינה".

הניסיונות לחזר אחרי "הקול הרוסי"

מאה ושלושים אלף בעלי זכות בחירה אינם מאה ושלושים אלף מצביעים; וגם אלה שיגיעו לקלפי, כפי שכבר אפשר להבין, לא צפויים להצביע כמקשה אחת. ובכל זאת, קשה להתעלם מהמספר. מערכת בחירות ישראלית מוכרעת שוב ושוב על חודם של כמה מנדטים, וכאן נכנס בפעם הראשונה באופן משמעותי למשחק ציבור של יותר ממאה ושלושים אלף בעלי זכות בחירה, שרבים מאנשיו עדיין לומדים מי נגד מי.

זו גם הסיבה שהשאלה "למי הם יצביעו?" אולי מקדימה מעט את זמנה. כרגע מתנהל מאבק מוקדם יותר: מי בכלל יצליח לדבר איתם, באיזו שפה - ולא רק במובן המילולי - ומי ישכנע אותם שהוא מבין מי הם. רק עכשיו, נדמה, מתחיל ליפול למערכת הפוליטית האסימון.

הניסיונות לחזר אחרי "הקול הרוסי" הם כבר מסורת ותיקה, אך מה שהמפלגות מתחילות לגלות באיחור הוא שהרוסית לבדה כבר אינה מגדירה את הקהל. "עכשיו הרבה מפלגות עושות קמפיינים ברוסית", אומרת גלזר. "אני מדברת על 'יש עתיד', 'המחנה הממלכתי', אפילו בן גביר, הם מצאו מישהו שיעבוד עם דוברי הרוסית". אבל, מבהירה גלזר, תרגום המסר לרוסית לא מספיק: "אנחנו קבוצה מגוונת מאוד ואנחנו לא טיפשים, אנחנו יודעים מה ההבדל בין קמפיין לבין כוונה אמיתית".

וגם כאן חוזר הפער בין העליות. מבחינת גלזר, שפה משותפת אינה בהכרח חוויה משותפת. "גם אם אנחנו מאותו מוצא, אנחנו לא מבינים זה את זה. וגם חבריי דוברי הרוסית, שהם דור או דור וחצי בארץ - אנחנו מדברים באותה שפה, אבל לפעמים נדמה שאנחנו מדברים שפות שונות".

כששואלים את גלזר אם חשוב לה שהפוליטיקאי שייצג אותה יהיה בעצמו דובר רוסית, היא מסתייגת. "זה לא יתרון מבחינתי אם אדם הוא רוסי או דובר רוסית. אני חושבת שזו בחירה שטחית מאוד. חשוב שיכירו אותנו, אבל לא צריך להיות דובר רוסית בשביל זה, צריך להיות אדם מיוחד ומנהיג אמיתי".

"7 באוקטובר מאוד השפיע על זה"

וזו אולי המלכודת שמחכה למפלגות: לדבר רוסית זה לא בהכרח לדבר אל העלייה הרוסית החדשה. מי שינסה לשחזר את הקמפיינים שנבנו עבור העולים של שנות ה-90 עלול לגלות שהגיע עם תשובות לקהל שכבר שואל שאלות אחרות. יש סימנים לכך שהמסר מתחיל להיקלט. לקראת הבחירות הקימו גם נפתלי בנט וגם גדי איזנקוט מטות דוברי רוסית - אינדיקציה לכך שלפחות בחלק מהמערכת הפוליטית כבר מזהים את הגל החדש כקהל מובחן שכדאי להשקיע בפנייה אליו. טומין, שמלווה עולים בניסיון להבין את המערכת, כבר מרגישה את השינוי. "עכשיו אני רואה שכבר מתחילים לעשות את זה", היא אמרה קודם על הפנייה ברוסית, ומיד הוסיפה את ההסתייגות: "אני מקווה שזה לא יהיה מעט מדי, מאוחר מדי".

"הרבה אנשים פשוט התאהבו בישראל", היא מספרת. "אנשים באו ממדינה קרה שבה זכויות אדם לא קיימות, ופה הם רואים משהו אחר. גם 7 באוקטובר מאוד השפיע על זה - פשוט היו בהלם מכך שאנשים יכולים להיות כולם ביחד ולעזור אחד לשני, ובאמת התלהבו".

ויש גם שיקול פשוט יותר. "הרבה מהם עדיין רואים את העתיד שלהם פה, וגם של הילדים שלהם", מסבירה טומין, "כי הם אמרו: 'ההגירה הזאת הייתה כל כך קשה, אנחנו לא רוצים לעשות את זה שוב'. אז אם אנחנו כבר פה, אנחנו נהיה פה, נהיה מקומיים, נעבוד עם מקומיים ונעשה דברים ביחד".

גם מחוץ למפלגות נעשית בשנים האחרונות פעילות פוליטית ואזרחית בקרב העולים החדשים. בין הגופים שפועלים בזירה נמצאים "ישראל שלנו" ו"המרכזים לצדק חברתי", ארגונים המזוהים עם המחנה הליברלי והשמאל. בחודשים האחרונים הם יצרו חוגי בית ואירועים לקהל העולים הטריים והצעירים, כדי לשאוב את הקהל המודע ממילא הזה פנימה, לתוך המציאות הישראלית המשונה. שני הארגונים הללו סירבו להשתתף בכתבה. גורמים ששוחחנו איתם הסבירו כי לפחות חלק מהרתיעה מחשיפה נובע מחשש שהפעילות בקרב העולים תוצג מימין כניסיון מאורגן "להפוך את הרוסים לשמאלנים".

החשש הזה בפני עצמו מספר משהו על הקרב שכבר מתחיל להתנהל סביב הציבור הזה: מערכת פוליטית שמתחילה להבין שיש כאן משהו ששווה להיאבק עליו - אבל עדיין לא בטוחה אפילו איך לקרוא לו. כי אם יש דבר אחד שהעולים שפגשנו מתעקשים עליו, הוא שהם לא הגיעו לכאן כדי להישאר "רוסים בישראל". האנשים האלה לא בהכרח חלמו כל חייהם להגיע לכאן. חלקם התגלגלו לישראל כמעט במקרה, אחרי שהמלחמה סגרה בפניהם את החיים שהכירו. ובכל זאת, אחרי כמה שנים כאן, אצל רבים הזמניות הזאת מתחילה להפוך למשהו אחר.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv