לרגע אחד השבוע בכנסת – הבושה אחזה בהם

ובכל זאת, היה רגע אחד השבוע בכנסת שהייתה בו אלומת אור. רגע אנושי שבו לכמה שניות פינתה הפוליטיקה מקום לאנושיות. דמעות שלא ביקשו כותרת אלא זעקו שמישהו יקשיב. זה קרה כשחברת הכנסת נעמה לזימי עמדה על דוכן הכנסת וקראה את המכתב של לילי, אימא לילדה הסובלת משיתוק מוחין, שסיפרה שהתאכזבה עמוקות מסיכול חוק שנועד להיטיב עם דיירי הדיור הציבורי. לזימי לא הצליחה לעצור את הדמעות: הכאב האמיתי של האנשים שזקוקים באמת לעזרה הצליח לחדור אפילו לאולם המליאה, והיה נדמה שמישהו שם עוד זוכר בשביל מי הכנסת אמורה לעבוד.

בדרך כלל, כשחברת אופוזיציה מביעה את זעמה על התנהלות הקואליציה, ברקע נשמעות קריאות התנגדות. הפעם דממה השתררה, ואפילו סגן יו"ר הכנסת חה"כ מישל בוסקילה, איש הקואליציה שמחזיק בעמדות פוליטיות שונות לחלוטין מאלה של לזימי, ניגב את הדמעות.

הבושה אחזה בהם. כמו הלומי הקרב שניצבו מולם וזעקו את כאבם מהלב, כך גם לילי הציבה לפני חברי הכנסת מהקואליציה מראה. אבל בסופו של דבר זה היה רק רגע אחד, והכנסת אינה נמדדת במפלס הדמעות של נבחרי הציבור שלה אלא בשאלה על מי ולמען מי נלחמו חבריה ואת מי השאירו מאחור, על אילו חוקים התעקשו, ואילו חוקים בחרו להשאיר על רצפת המליאה. והצעת החוק הזאת, שגרמה לחברי הכנסת להזיל דמעה, אפילו לא הובאה להצבעה לקריאה שנייה ושלישית במליאה. היא סוכלה. חברי הכנסת מהקואליציה מיהרו למחות את הדמעות ולקדם את מה שחשוב באמת. לחרדים. רגע לפני שהכנסת מתפזרת.

אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו – האיש שעומד מאחורי הדיל עם החרדים, זה שלחץ לתת להם לאשר את חוק יסוד: לימוד תורה, את החוק לביטול רפורמת הכשרות ואת החוק למניעת מעצרי משתמטים חרדים – לא היה יכול להיות שם במליאה ולהרים את היד בעד חוק שמעודד סרבנות חרדית, בזמן שכוחותינו נלחמים בלבנון, בשעה שהוא עצמו שלח אלפי מילואימניקים לסבב שביעי ושמיני. ונתניהו יודע: הם עוזבים שוב את הבית ואת המשפחה, כי המדינה, לפחות אצלם, היא לפני הכול.

לא סתם ברח נתניהו רגע לפני ההצבעה. ראש הממשלה, אשף פוליטי, הבין שיש הבדל בין להוביל מהלך פוליטי מאחורי הקלעים ובין לעמוד מול הציבור ולהיות הפנים של החוק הזה. אז הוא פשוט נמלט החוצה. הדבר האחרון שהוא רוצה הוא שהתמונה הזאת תרדוף אותו במסע הבחירות, כמו הרגע שבו הרים את היד בעד ההתנתקות.

אז למה בכל זאת הלך ראש הממשלה רחוק כל כך עם החרדים, אף שהוא יודע שיש לזה מחיר שאפילו הוא לא מצליח להכיל? מאותה סיבה שהוא משלים בימים אלה ונגד כל הסיכויים כהונה מלאה בראשות הממשלה, גם אחרי שבמשמרת שלו התרחש האסון הגדול ביותר מקום המדינה. ובניגוד ליריביו הפוליטיים, הוא חושב קודם כול פוליטיקה. בזמן שלהם היה לא נעים להתעסק בפוליטיקה באמצע מלחמה ולנסות לגייס עריקים מהקואליציה שיצטרפו אליהם ויפילו את הממשלה, הוא פירק אותם ולקח את גדעון סער – שלא פעם הציל אותו מאז הצטרף לקואליציה.

ועכשיו, בזמן שהם רבים מי יעמוד בראש הגוש ב"יום שאחרי", נתניהו סימן את יום הבחירות ומתעסק רק בדבר אחד: לשמור על הגוש. בלעדיו אין לו סיכוי להקים ממשלה. ולילי והדיור הציבורי שלה? היא לא מעניינת כרגע, שתחכה לקדנציה הבאה.

בין ניהול המשבר עם החרדים לשיחות עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ היה נתניהו עסוק בעוד דבר אחד: השריונים לפריימריז. ועדת החוקה של הליכוד אישרה לו כמעט את כל מה שרצה: שלושה מהשריונים יהיו בעשירייה ראשונה, שלושה בעשירייה השנייה, ושריון אחד בשלישית. בפועל יקבל שבעה שריונים בשלוש העשיריות הראשונות. ובזמן שעסקו כולם בשאלה את מי יצניח לעשירייה הראשונה כדי להרחיק משם את טלי גוטליב ואחרים, אותי תפסה דווקא העשירייה השלישית. אי-שם, בסופה, במקומות שלפחות על פי הסקרים אינם רלוונטיים, נדחקו נציג הנגב ונציג הגליל. אלה שאמורים להיות הקול של העוטף ושל קו העימות ביום שאחרי המלחמה.

המלחמה לא נגמרה. בעזה הפיצוצים נשמעים ביום ובלילה, כוחותינו פועלים שם גם ברגעים אלה והתוכניות לחזרה ללחימה מלאה כבר מוכנות. ובלבנון זה כנראה רק עניין של זמן. בעוטף ובקו העימות רק מתחילים עכשיו את השיקום – ובמקום לקדם את נציגיהם ברשימה ולהעביר מסר שאחרי מה שעברו שם הליכוד מציב את הנציגים שלהם במקומות חשובים ובעיקר ריאליים, דוחקים אותם למקום שספק גדול אם יאפשר להם להשמיע את קולם. וכן, מחוז ירושלים ומחוז תל אביב כמובן מוקמו במקומות ריאליים יותר, לפני מחוז הנגב (שנדחק למקום ה-29) ומחוז הגליל (למקום ה-30). נתניהו הגיע השבוע לדימונה ואמר: "אני רוצה לחסל את מושג הפריפריה במדינת ישראל" – אגב, אמירה שהוא חוזר עליה שוב ושוב מ-2011. כשמסתכלים ברשימה של הליכוד רואים היטב את סדרי העדיפויות. ככה לא מחסלים את המושג "פריפריה", כך מחסלים את האפשרות להביא את הפריפריה למרכז.

בימים אלה, יותר מתמיד, העיניים, הראש והלב צריכים להיות מופנים לקו הגבול, ליישובים שבחזית, לתושבים שבחרו למרות הכול לחזור הביתה ולחיות תחת אש. הנציגים שלהם חייבים להיות במקומות ריאליים, להשמיע את קולם, להילחם למענם. לזעוק, ולפעמים גם להביע רגש ולהזיל דמעה.

הדמעות של הלומי הקרב בכנסת, שהובילו בסופו של דבר לשיתוף פעולה נדיר בין הקואליציה לאופוזיציה ולאישור החוק ולהכרה רשמית בהלומי הקרב, והדמעות של לזימי מהאופוזיציה ובוסקילה מהקואליציה השבוע מעל במת הכנסת – כל אלה הזכירו שוב כמה חשוב שיהיו שם נציגים שישמיעו את קולם של מי שאינם יכולים לעשות זאת. זה תפקידם, ובשביל זה הם נבחרו. דמעות של תקווה. אפשר גם אפשר אחרת.