מהחזון של הרצל לנסיגה של 2026: לאן נעלמו הנשים?

בנימין זאב הרצל זכור בהיסטוריה הציונית כאיש שראה את הנולד. המנהיג שהציג חזון שאפתני להקמת מדינה ליהודים היה הרבה יותר מתיאורטיקן פוליטי; הוא היה רפורמטור חברתי. דוד בן-גוריון בחר להחמיא לו על היבט נוסף, שבו הרצל הקדים רבים אחרים: הוא היה הראשון בתנועה הציונית שדיבר על שוויון זכויות מלא לנשים. "הייתה בזה הכרה מוסרית גדולה", אמר עליו בן-גוריון לימים. ובאמת, נשים ציוניות היו פורצות דרך בהשוואה עולמית, עם הזכות לבחור ולהיבחר בתקופה שבה הדבר ממש לא היה מובן מאליו.

אולם היום, בשנת 2026, כמעט 130 שנה אחרי אותו חזון, המציאות הישראלית נראית אחרת לגמרי. הייצוג הנשי במוקדי הכוח דל, והחשש הוא שבכנסת הבאה המצב יהיה גרוע אף יותר. כדי להבין איך הגענו ממעמד של חלוצות עולמיות לנקודה הנוכחית, שוחחנו בהסכת "אחד ביום" עם עורכת הדין ענת טהון אשכנזי, מנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה.

תמונת המצב ב-2026: ישראל משתרכת מאחור

אם נתבונן בזירה הפוליטית הנוכחית, ערב הבחירות של אוקטובר 2026, נגלה תמונה שאינה מעוררת גאווה. "אנחנו נמצאות כרגע בנקודה נמוכה ובעייתית ביחס להיבט של ייצוג נשים בכל הזירות", מסבירה טהון אשכנזי. בכנסת קיימת סוג של יציבות, אך היא אינה יציבות מעודדת: כ-29 חברות כנסת בלבד מתוך 120.

בממשלה ה-37 המצב היה חמור עוד יותר. מתוך עשרות שרים, כיהנו חמש שרות בלבד - כ-16 אחוזים בלבד מכלל הממשלה. כאשר משווים את ישראל למדינות המפותחות ב-OECD, ישראל ניצבת במקום ה-31 מתוך 38 בייצוג נשים בפרלמנט. "זהו מקום שאי אפשר להתגאות בו", אומרת טהון אשכנזי, ומציינת כי מתוך למעלה מ-30 משרדי ממשלה, מכהנת כיום רק מנכ"לית אחת במינוי קבוע. הפער בין המקום שבו התחלנו לבין המקום שבו אנחנו נמצאים היום זועק לשמיים.

המהפכה של הרצל: 1898 בבאזל

ההיסטוריה של הנשים בציונות התחילה בתקדימים עולמיים מרשימים. הפריצה הראשונה התרחשה בקונגרס הציוני השני ב-1898. הרצל, כנשיא הקונגרס, הודיע כי לנשים יש זכות מלאה לבחור ולהיבחר כצירות. באותה עת, רק מדינה אחת בעולם - ניו זילנד - העניקה זכות בחירה לנשים (ב-1893).

עבור הרצל והתנועה הציונית הצעירה, המהלך נתפס כטבעי, למרות שבמציאות של סוף המאה ה-19 נשים כמעט ולא השתתפו ספירה הציבורית. "הם לא ראו סיבה מספיק חזקה למה לא לעשות את זה", מסבירה טהון אשכנזי. המנהיגים הציונים של אותה עת, שחלקם לא ראו את אימותיהם או בנות זוגם יוצאות מהמרחב הביתי, הבינו כי המשימה הציונית דורשת את כולם. אולם, כאשר החזון התאורטי מהקונגרסים באירופה הגיע ליישום בשטח בארץ ישראל, הקלפים נטרפו מחדש.

המאבק על המחרשה: מחנה מייזל ועד חוות כנרת

ביישוב העברי של תחילת המאה ה-20, הנשים היו חלק בלתי נפרד מהחלוציות, מהעבודה הפיזית ומההגנה. למרות זאת, הניסיון לדחוק אותן לתפקידים מסורתיים של מטבח וטיפול בילדים היה עז. המאבק הראשון לא היה רק על הקלפי, אלא על חלוקת התפקידים בשטח. "התפקיד הנוצץ והנחשב ביותר באותם ימים היה עבודה בחקלאות", אומרת טהון אשכנזי.

כאן נכנסה לתמונה חנה מייזל. ב-1911 היא הקימה את "חוות העלמות" בכנרת כדי להכשיר נשים כחקלאיות ולהוכיח שהן ראויות לכל תפקיד. הדיון על האיזון בין עבודה לאימהות, שנתפס היום כנושא מודרני, היה חי וער כבר אז. הנשים דרשו לא להיתפס רק כאימהות, אלא כחלק מתפיסה סוציאליסטית שוויונית - הן רצו להיות גם בשדה וגם בבית.

אולם, במישור הפוליטי, המוסדות הציוניים בארץ ישראל נסוגו מהחלטת הקונגרס בבאזל. בכינוס בזיכרון יעקב ב-1903, שנועד לאחד את מוסדות היישוב, נשללה מנשים זכות הבחירה. כך קרה גם בפתח תקווה בנובמבר 1917. הנשים לא ויתרו. הן החלו ב"עבודת רגליים" מדלת לדלת, משכנעות לא רק את הגברים אלא גם נשים אחרות ששוויון הוא חלק בלתי נפרד מהחברה שהן רוצות לבנות.

הניצחון המריר בראשון לציון

ההישג המשמעותי הראשון הגיע דווקא בשלטון המקומי. ב-1919 נרשמה פריצת דרך בראשון לציון, שם נבחרה נחמה פוחצ'בסקי. זה היה רגע היסטורי - אישה נבחרת למוסד ציבורי בבחירות דמוקרטיות. אך הניצחון היה מהול בלחץ חברתי כבד.

"ברגע שהיא נבחרה, היא החליטה לוותר על המקום", מספרת טהון אשכנזי. "היא הרגישה שיש לחץ גדול מדי וניסו לשכנע אותה שיש גבול למה שהציבור יוכל להכיל". פוחצ'בסקי הבינה שהחברה של 1919 עדיין לא בשלה למנהיגות נשית גלויה, וקיבלה על עצמה את התפיסה שהשינוי יהיה תהליך ארוך יותר.

במקביל, הוקמה "התאחדות נשים עבריות בארץ ישראל" ב-1919. נשים שהגיעו מכל העולם התאחדו כדי להציב קריטריון אחד ברור: זכות בחירה לבחור ולהיבחר כתנאי להקמת המוסדות הציוניים. הן הבינו שזהו השלב הקריטי שבו אסור להתפשר.

סלע המחלוקת עם הציבור החרדי: ה"קול הכפול"

המאבק הגיע לשיאו לקראת הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה ב-1920. בעוד שהנהגת היישוב הבינה את הצורך בשוויון, הקבוצות החרדיות הטילו וטו נחרץ. "החרדים איימו לעזוב את ההתארגנות הלאומית", מספרת טהון אשכנזי. הניסיון לגשר בין התפיסות החברתיות המנוגדות הוביל להצעות פשרה יצירתיות ואף מוזרות במונחי היום.

אחת ההצעות הייתה מתן זכות לגבר להצביע פעמיים - פעם אחת עבורו ופעם שנייה עבור בת זוגו, כדי שקולו של הבית החרדי יישמע מבלי שהאישה תצא לקלפי. בסופו של דבר, בבחירות 1920 נשים השתתפו, אך החרדים קיימו הצבעה נפרדת לגברים בלבד. מתוך 314 נבחרים, היו רק 14 נשים.

המאבק נמשך עד דצמבר 1925, אז נערכו הבחירות לאספת הנבחרים השנייה בהשתתפות נשים מלאה. החרדים נעדרו מההחלטה, אך הנשים ניצחו. מתוך 221 נבחרים, היו 25 נשים - כ-12 אחוזים. חודש לאחר מכן הוכרז רשמית על שוויון זכויות לנשים בכל ענפי החיים האזרחיים והמדיניים. אך כפי שמלמדת ההיסטוריה, שוויון פורמלי אינו שוויון בפועל. בפתח תקווה, למשל, הוכרה זכות הבחירה לנשים רק ב-1940.

ממגילת העצמאות ועד עידן גולדה

עם הקמת המדינה ב-1948, עקרון השוויון עוגן במגילת העצמאות. אולם, מתוך 37 חותמי המגילה, היו רק שתי נשים: רחל כהן-כגן וגולדה מאיר. המאבק לא תם; לצד העיגון הסמלי, הוקמו בתי הדין הדתיים שבהם הוחרג עקרון השוויון בנושאי נישואים וגירושים. סתירה זו מלווה את המערכת המשפטית הישראלית עד היום: מצד אחד שוויון בחובות (כמו גיוס חובה לנשים) ומצד שני החרגות בזכויות אישיות.

בשנת 1969 רשמה ישראל שיא עולמי נוסף כאשר גולדה מאיר נבחרה לראשת הממשלה - האישה השלישית בלבד בעולם בתפקיד זה. "הבחירה שלה לא הייתה מובנת מאליה במציאות הישראלית", אומרת טהון אשכנזי. למרות ההישג הדרמטי, מאיר לא הגדירה את עצמה כפמיניסטית. "היא לא ראתה את עצמה כמרימת הדגל לקידום זכויות נשים. היא פעלה בתוך הריאל פוליטיק של התקופה". כתוצאה מכך, שנות ה-70 לא התאפיינו בפריצה נשית נוספת, והייצוג נותר נמוך מאוד.

שנות ה-90: הפריימריז ותקרת הבטון

השינוי המשמעותי הבא הגיע בשנות ה-90, כאשר נשים בתוך המפלגות הגדולות הבינו שהמנגנונים הקיימים חוסמים אותן. הכנסת שיטת הפריימריז שינתה את חוקי המשחק. נשים כמו לימור לבנת בליכוד הבינו שצריך לאחד כוחות. "עשינו בלגן בישיבות המרכז, הרמנו שלטים, אמרנו שחייבים נשים ברשימה", סיפרה לבנת לימים.

מפלגת העבודה הייתה הראשונה לאמץ שריון פורמלי לנשים ב-1992, דרישה ל-25% ייצוג, ובעקבותיה הלכו גם הליכוד ומרצ. "השריון היה בהתחלה קרש קפיצה, אך עם השנים הוא הפך לתקרת בטון", מנתחת טהון אשכנזי. במקום שהשריון יהיה מינימום שממנו צומחים, הוא הפך למשבצת שעליה נשים מתחרות בינן לבין עצמן. אם פעם חשבנו ש-15% שריון הוא הישג, היום ברור שזהו גג שקשה לפרוץ אותו ללא "גלגלי עזר" נוספים.

בין השנים 1999 ל-2013 חלה עלייה מתונה בייצוג, שהגיעה לשיא של כ-30 נשים בכנסת. בתקופה זו ראינו גם את ציפי לבני עומדת בראש אחת המפלגות הגדולות, קוראת לצעירים ומתלבטים לצאת ולהצביע. אולם, לצד ההתקדמות, נותרו איים של אפליה פורמלית: המפלגות החרדיות.

הקרב המשפטי על הייצוג החרדי

בתקנונים של אגודת ישראל וש"ס נכתב במפורש כי נשים אינן יכולות להיבחר. ב-2015 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי ארגוני נשים, שטענו כי לא ייתכן שמפלגות בישראל יחזיקו בתקנון מפלה "שחור על גבי לבן". בג"ץ איים להתערב, ואגודת ישראל מחקה את הסעיף המפלה.

אולם, כפי שמסבירה טהון אשכנזי, זה היה מהלך מתוחכם אך חסר משמעות מעשית. "הם כתבו בתשובה שהתקנון אינו מפלה, אך בו זמנית ציינו שההחלטה תלויה במועצת גדולי התורה. המציאות מלמדת שאין נשים חרדיות במפלגות אלו עד היום". העדר הייצוג הזה דרמטי במיוחד לאור כוחן הגובר של המפלגות החרדיות בקואליציה.

העתיד ב-2026: בין הדמוקרטים לליכוד

המחקר של ד"ר אסף שפירא ועו"ד ענת טהון אשכנזי לקראת הבחירות הקרובות מציג תחזית מדאיגה. מספר הנשים בכנסת הבאה צפוי לעמוד על 30 עד 31 - דריכה במקום שנמשכת כבר עשור. יתרה מכך, לראשונה מאז שנים, אין אף מפלגה גדולה שבראשה עומדת אישה.

הפערים בין הגושים הפוליטיים זועקים:

• מפלגת הדמוקרטים: צפויה להציג ייצוג של כמעט 50% נשים.
• הליכוד: צפויה לרדת לייצוג של כ-13% נשים בלבד במקומות הריאליים.
• הציונות הדתית ורע"ם: נתונים דומים ונמוכים.
• המפלגות החרדיות: 0% ייצוג (למעט מפלגת "הציבור החרדי" עם מועמדת במקום השני, שאינה צפויה לעבור את אחוז החסימה).

"אנחנו צריכות להעמיד את מדינת ישראל בסטנדרט המינימלי של שוויון", מסכמת טהון אשכנזי. "זה אומר קודם כול לקדם את העיגון החוקתי של הזכות לשוויון. לא מספיקה מגילת העצמאות, צריך חוק יסוד שיגן על הזכות הזו".

מעבר לחקיקה, קיים ההיבט החינוכי הקריטי. "את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות", היא מצטטת את הסיסמה הידועה. ככל שהייצוג הנשי נשחק, כך נשחקת היכולת של הדור הבא לחלום על הנהגה. המאבק שהתחיל הרצל ב-1898, ועבר דרך השדות של כנרת והפגנות המרכז של הליכוד, רחוק מלהסתיים. עכשיו, המשימה היא לפחות לא ללכת לאחור.