השאלה האחת שתוכרע בבחירות ותגדיר את החברה הישראלית

אחד מכללי היסוד בבחירות קובע: תצביעו הכי הרבה למי שמבטיח הכי פחות. אם תנהגו כך - ייבחרו נבחרים אמינים יותר ואתם הבוחרים תהיו מאוכזבים פחות.

הבחירות הקרובות הן מבחן קריטי בחשיבה אזרחית, לאינסטינקט אזרחי, לא מפלגתי מקובע. בבחירות הללו תוכרע שאלה אחת: האם החברה הישראלית היא עצמאית או אוסף של שפוטים? המטריצה ימין/ שמאל נשחקה. הועם זוהרה של הנוסחה השגורה "כן ביבי לא ביבי". נניח לרגע בצד את השרים הכושלים, נשכח מהאמירה "מושחתים נמאסתם", נתעלם ממימונו של ציבור בדלני ובטלני, מיוקר המחיה, משגשוג הפשיעה. ממשלת שבעה באוקטובר, המעזה לבקש את אמון הציבור, מזלזלת באינטליגנציה שלו. תזכורת - כה אמר השר בצלאל סמוטריץ' למוחרת הטבח: בתוך 48 שעות ידרשו שכולנו נלך והם צודקים.

כמה פעמים אפשר לחזור ולומר שנוריד לטמיון את הגרעין האיראני שכבר הורדנו לטמיון? שנסיר את איום הטילים הבליסטיים שכבר הסרנו? ה"ניצחון לדורות" כה "מוחלט" שהוא נוסע כמה דורות קדימה. עד מתי אפשר יהיה לסחרר את הציבור בין שואה לתקומה. בין אסון לבין "נס" כדברי שרים. נתניהו מספר שישראל חזקה מאי-פעם. השר ישראל כ"ץ, הפותח פעמיים בחודש את שערי הגיהינום, מאיים על המרחב כולו, מאיראן עד ארדואן. באותה שעה מתנופפים עשרה דגלים אדומים של הרמטכ"ל, המתריע שהצבא קורס אל תוך עצמו.

נדמה לי שמעולם לא היה מעמדה של ישראל בארה"ב כה ירוד. אוהדים מסורתיים מדברים על הממשלה הנוכחית כסכנה קיומית. באירופה תריסר מדינות מובילות שוקלות סנקציות וחרמות בגין השתוללות טרור יהודי בשטחים, ביניהן פורטוגל. למי שלא זוכר, פורטוגל אפשרה במלחמת יום כיפור לרכבת האווירית מאמריקה, שהצילה אותנו פשוטו כמשמעו, לתדלק בשטחה. אפשר לבקר את מדינות אירופה על התרפסות בפני אזרחיהן המוסלמים, אך לא לפני הרבה שנים, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", התייצבו המנהיגים המובילים באירופה בביתו של ראש הממשלה, אז אהוד אולמרט, להזדהות ולתמוך.

נתניהו הוא היום פרסונה נון גראטה, אישיות בלתי רצויה, במרבית מדינות העולם, במזרח ובמערב. היה לנו שגריר בדרום אפריקה שהיה אישיות בלתי רצויה, שגריר בוונצואלה, שגריר בבוליביה ואנשי עסקים סוחרי-נשק. אבל ראש ממשלה?

ראשי גוש השינוי מתכנסים במוצ"ש למפגן אחדות. נדמה לי שהיה זה אקזוטי יותר לו התכנסו בנוקדים ולא ברמת אביב, אצל אביגדור ליברמן ולא אצל יאיר לפיד. נפתלי בנט היה ראש ממשלה לא רע. הוא היה גם שר ביטחון, שר חינוך ושר כלכלה. ליברמן הוא הפוליטיקאי הוותיק מכולם. כרטיס העבודה שלו מלא: סגן ראש ממשלה, שר ביטחון, שר חוץ ושר אוצר. הרזומה שלו, כמו של בנט, מכשיר אותו לראשות ממשלה. אלא שהסקרים והמחקרים מלמדים שהציבור רוצה את גדי איזנקוט, המועמד היחיד המועדף על פני נתניהו לאורך זמן. אין לו ניסיון פוליטי רב, גם לא מיניסטריאלי, אבל במיאוס הכללי מפוליטיקאים, זה כנראה יתרון. מה גם שהוא היפוכו המוחלט של המכהן: בית הגידול, היושר, הדוגמה האישית, צניעות מול ראוותנות, אותנטיות מול תיאטרליות, אהבת מולדת לעומת אהבה עצמית.

היציאה לבחירות מחייבת מה שנקרא בשפת הכדורגל: עמידה נכונה על המגרש. כולנו זוכרים מה קרה ב"משחק הגמר" הקודם כשהעבודה ומרצ לא התאחדו. הן הביאו כ-47 אלף קולות יותר מיהדות התורה ושלושה מנדטים פחות. כעת גוש האופוזיציה מתייצב מאוחד, ארבע מפלגות עם הסכמי עודפים ביניהן. בפעם הקודמת עלתה ישראל ביתנו למגרש ללא הסכם עודפים.

כה חבל ששיטת הבחירות שלנו לא מענישה את המגלומנים או המוקיונים המציבים דחלילי מפלגות, תעשייה של שיגעון גדלות או בדחנות. הפעם ירוצו 38 מפלגות, רוב רובן ישליכו לטמיון כמה מנדטים טובים. ההערכה היא שהן תנגוסנה ביסים קטנים בקואליציה יותר מאשר בגוש השינוי. זה לא אמור לנחם את מי שמתעלה מעל הפוליטיקה ורואה בבחירות מנגנון לייצוב שלטוני.

הקטטות בין הליכוד לאיתמר בן גביר הן אחיזת עיניים, תזמורת בצורת. הליכוד הולך לחטוף מכה והוא בונה גם עליו וגם על השידוך התימהוני של בצלאל סמוטריץ' ומשה פייגלין. עופר וינטר, שהצטרף לפוליטיקה בגין שבעה באוקטובר, נעול לחבור רק לממשלת שבעה באוקטובר. לכן מגדירים אותו "ביצת הפתעה", לכן מתקשים לנסח נגדו הוראות פתיחה באש. בזיווג יועז הנדל וירון זליכה רואים שני הגושים שפגאט מסוכן. הנדל שייך לגוש השינוי, זליכה לגוש המרבה במחיר. בצמד הזה אף צד לא נוגע. מעריכים, בצדק או לא, שהם לא יעברו וכל גוש סבור שהם לוקחים מהגוש השני.

תיק המשפטים יהיה תיק מפתח בממשלה הבאה אם הקואליציה הנוכחית תנצח. ישנם שם שלושה הנושאים אליו עיניים. תנשמו עמוק: יריב לוין, טלי גוטליב ושמחה רוטמן. אחת מעשרות המפלגות הזעירות המתמודדות נקראת "משפט צדק" בראשות לריסה טרימבובלר, אשתו של יגאל עמיר, וסגניתה היא גאולה אימו. תארו לעצמכם שמפלגת "אמת וצדק" חוצה את אחוז החסימה ותובעת את תיק המשפטים. האם נתניהו, באטרף הישרדות אישית, היה נותן לה או לא? קל. נותן.

בנאום הבחירות, צח ומצוחצח כתמיד, שנשא אמש נתניהו על בימת האו"ם, היו כמה צרימות קטנות. דוגמיות אחדות: ההתנהגות העסקנית של מזכירו הצבאי החנף, גיא מרקיזנו, המזדקר ומוחא כפיים כאילו הוא צחי ברוורמן. האם הרמטכ"ל ירשום לו הערה פיקודית? הצ'יזבט על כל חטופי אנטבה ששוחררו, כשארבעה מהם נהרגו. השמצת קטאר בלי לזכור לה חסד נעורים על שנענתה לתחינתו לממן את חמאס במשך שנים. גם לא את העובדה שאנשי לשכתו הקרובים, שותפי סודו, מומנו על ידה. והדיבור על אחיו, יוני ז"ל, שהקריב את חייו כדי לחלץ חטופים באוגנדה, בעוד שהוא עצמו הפקיר חטופים בעזה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן