חילי טרופר מבהיר שלא יצטרפו לאיזנקוט אם יישען על מפלגות ערביות: "בעד ממשלה ציונית בלבד"

ימים ספורים חלפו מאז שחילי טרופר ויועז הנדל הכריזו שירוצו ביחד בבחירות הקרובות. הסקרים הראשונים כבר החלו, והם לא בהכרח מעודדים. ברובם הם לא עוברים את אחוז החסימה, אבל טרופר בטוח בדרך המשותפת.

"פחות עסקנו בסקרים. יצאנו לדרך לפני שלושה ימים, מוקדם להגיד על זה משהו", אומר טרופר בריאיון ב"פגוש את עיתונות" לבן כספית ועמית סגל. "אני כן אומר לך שיש הרבה מאוד תגובות טובות. אולי ההודעה שקיבלתי הכי הרבה פעמים היא 'סוף-סוף יש למי להצביע'. אני מכוון למשימה, מאמין מאוד בדבר הזה, ועכשיו עובדים קשה".

"אנשים מחפשים בית פוליטי חדש"

מה בעצם ההבדל בינך לבין המפלגה שאתה מקים עכשיו עם יועז הנדל לבין בני גנץ? יש פער אידאולוגי כלשהו?

"אני מקפיד לא לדבר על אחרים, אני יודע מה הדרך שלנו", מסביר טרופר. "בכל המחקרים יש 300 אלף ישראלים שאומרים שאין להם בית פוליטי. אלו אותם אנשים שב-7 באוקטובר הזיזו את כל השנאה והרעל הצידה ואמרו 'עכשיו ביחד'. אנחנו נשארנו במקום הזה, אחרים הם אלו שזזו".

לדבריו, אותם ישראלים מחפשים בית פוליטי ציוני שידאג לשירות לכולם ויתעסק בשאלות הפנים, במקום לשקוע בשיח הבלתי נגמר של "כן ביבי, לא ביבי". "הם שואלים את עצמם אם בבוקר הילד יפגוש מורה בכיתה או שאין מורה כי חסרים מורים. כשהם מחכים לתור בבית החולים, הם תוהים אם יקבלו אותו או שישלחו אותם עוד שינה קדימה. יש כל כך הרבה כאבים בחברה הישראלית".

טרופר מדגיש שהמפלגה היא "סיפור של קבוצה", ומציג את שותפיו לדרך: שירה שפירא, לשעבר סמנכ"לית משרד ממשלתי ואימו של ענר שפירא ז"ל שנפל במלחמת "חרבות ברזל", ואליסף פרץ, איש חינוך ואחיהם השכול של סגן אוריאל פרץ ז"ל ורס"ן אלירז פרץ ז"ל. "זה לא סיפור של יחיד, אלא תמהיל מדויק עם ניסיון. הסיפור הזה מדויק לאותם 300 אלף ישראלים שמחפשים תקווה".

"אנחנו לא פרוקסי של אף אחד"

נוריד את זה מהשולחן. לא היה שום תיאום, שום דבר, שום "נרוץ עכשיו, ואחר כך נחבור לאיזנקוט או לבנט"?

"בשבוע האחרון שמעתי שהייתי פרוקסי של גדי, ושמעתי שהייתי פרוקסי של נתניהו. לפעמים יש אמת פשוטה ובהירה: אנחנו לא פרוקסי של אף אחד, אנחנו שליחים של הרבה מאוד ישראלים. אתמול הייתי בביקור פצועים בשיבא, אף פצוע שם לא שאל אותי מה הקונסטרוקציה או מה הסיכום. הם פתאום הרגישו שזה מה שהם חיכו לו".

הוא מספר על שיחה מרגשת שקיבל מאב שכול: "הוא אמר לי, 'מאז שאיבדתי את הבן שלי, אני גם איש הרבה יותר עצוב וגם איש שמחפש תקווה. כשהודעתם על הקמת המפלגה הרגשתי שמצאתי תקווה'. זה שם לך גוש בגרון".

כשנשאל לאיזה גוש פוליטי הוא מתכוון להוסיף את המנדטים שלו, טרופר מסרב להיגרר למספרים ולחישובים קואליציוניים. "המטרה היא להביא ממשלה ציונית, וכמה שיותר רחבה, כי אלו האתגרים שמדינת ישראל עומדת בפניהם. מי שיביא הכי הרבה מנדטים ציוניים וממליצים ציוניים ויוכל להקים ממשלה - אנחנו נלך איתו".

הקו האדום: נתניהו והמפלגות הערביות

למרות הניסיון לשמור על עמימות בנוגע ל"קונסטרוקציות", טרופר מציב סימני שאלה כבדים מעל המשך כהונתו של נתניהו. "יש לי אמירה עקרונית ערכית: כל מי שהיה בעמדת הנהגה ב-7 באוקטובר צריך לסיים את תפקידו", הוא מצהיר. "כך נהג הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואחרים, וכך צריך לנהוג גם ראש הממשלה".

מעבר לשאלת האחריות על המחדל, טרופר מותח ביקורת חריפה על סדרי העדיפויות של הקואליציה הנוכחית. "תסתכל על הדיונים של הכנסת השבוע - אין-סוף חוקים לא ציוניים. זו קואליציה שבוחרת שוב ושוב להתיישר עם הקולות הלא ציוניים. בטח ראית את התמונה השבוע של חבר הכנסת יצחק גולדקנופף ומולו פצועי צה"ל והלומי קרב שזועקים מדם ליבם. אני בצד של פצועי צה"ל והלומי הקרב, נתניהו בחר להתייצב בצד של גולדקנופף".

הוא מבהיר בצורה חד-משמעית כי לא ישלים לנתניהו רוב של 61 מנדטים אם זה יהיה תלוי בו: "חד משמעית לא". מנגד, הוא מציב קו אדום גם מול הגוש השני - הישענות על המפלגות הערביות. כאן נחשף גם הפער בינו לבין שותפו לשעבר, גדי איזנקוט.

"אני לא מדבר על גדי, אני מאוד אוהב ומעריך אותו ואנחנו בקשר טוב", הוא מקדים, "אבל אני בעד ממשלה ציונית בלבד. אין לי סימן שאלה סביב הציונות של גדי, אבל אני מדבר על עמדתי. המפלגות החרדיות והערביות בחרו לא להיות חלק מהסיפור הציוני. זה הכי רחוק משנאה שיש, אבל ישראל צריכה היום ממשלה ציונית".

כשהוא נשאל על העובדה שישב בעבר בממשלות שנשענו על הציבורים הללו, הוא מודה בטעות: "ישבתי בשורה של ממשלות, זה היה כמעט תמיד בתוך אילוצים. היום אני יודע להגיד שהממשלה ההיא לא הייתה נכונה, בטח אל מול המשימות שלנו היום".

"בחרתי בדרך הקשה"

היו לך אפשרויות להיות במקום גבוה אצל בנט או אצל איזנקוט, או במפלגות אחרות שדחית?

"היו לי הרבה הצעות ודיבורים במפלגות אחרות", הוא חושף. "אם היה מדובר בעניין של סידור אישי, היה לי הרבה יותר קל ופשוט, היו לי אלף אפשרויות אחרות. בחרתי בדרך הקשה כי היא הדרך הנכונה. אני סופר מאמין בה".

הוא שואב השראה מהאנשים שהצטרפו אליו, ובעיקר מהסיפורים האישיים הכואבים שהפכו למניע לעשייה. "כששירה שפירא אומרת שהמילים האחרונות של בנה ענר ז"ל, כשהוא זורק 11 רימונים החוצה מהמיגונית, היו 'אם אין אותי - תמשיכו אחריי', והיא באה להמשיך אחריו - זה לא ציווי אישי רק שלה. זה ציווי אישי של כולנו. ככה אני רוצה את המנהיגים שלנו".

לסיום, הוא מתייחס גם לשותפו להנהגה, יועז הנדל, ולביקורת על כך שמדובר במפלגה השביעית שבה הוא חבר. "אני לא ספרתי לו מפלגות, אני מעדיף לספור לו ימי מילואים", אומר טרופר. "ב-7 באוקטובר, בשבע וחצי בבוקר, הבן אדם כותב הודעה בקבוצה של המושב: 'למי שיש נשק יורדים לדרום'. הוא לא חיכה לאף אחד, יירד לדרום, אסף גופות של חטופים ומאז כמעט לא חזר הביתה. לאדם שעשה 500-600 ימי מילואים, אני רוצה שהוא יהיה יחד איתי".