החטופות חושפות מה קרה בדירה בעזה: "כל הזמן על סף מוות"

החיבוק הזה, המבט בעיניים, הוא משהו שרק שלושתן - אגם ברגר, עמית סוסנה ואביבה סיגל - יכולות להבין: קשר שנולד במקום הכי נורא שאפשר לדמיין וחיבר אותן לנצח. "גם בעזה היא הייתה לוקחת אותי ככה ונותנת לי נשיקה", נזכרת אביבה כשהיא נפגשת עם עמית. כשאגם מצטרפת, השתיים מכנות אותה "הבייבי שלנו".

כמה זמן לא נפגשתן שלושתכן?
"מהחתונה", הן עונות, ומדברות על שיר, בתה של אביבה, שנישאה באוגוסט 2025. "שם דיברנו על החתונה ובכיתן איתי שאני לא אהיה בחתונה של שיר", נזכרת אביבה, "ואז אנחנו ביחד בחתונה של שיר". "ניצחנו וכולנו חזרנו", עמית מסבירה. "עברה קצת יותר משנה מאז שאני חזרתי ולא באמת יצא לנו לשבת כמו שצריך, ויש דברים שאני גם אשמע כנראה בפעם הראשונה עכשיו", מספרת אגם.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

למפגש אביבה מביאה חפיסת קלפים ומתעקשת: "אנחנו חייבות לשחק פעם אחת בארץ צ'יט, אל תגידי לי לא". עמית בהתחלה מתנגדת, ואחר כך מתרצה: "אני לא מאמינה, רק אביבה יכולה לגרום לי לשחק קלפים. זה מה ששיחקנו שם, זה ו'מלחמה'. כשפגשתי אותן בפעם הראשונה, זה מה שהן עשו - שיחקו 'מלחמה'".

"אגם הייתה שותפה שלי לפחד בהתחלה, היינו תופסות את הידיים אחת של השנייה", נזכרת אביבה. "היינו ישנות שתינו ביחד באותו מזרן ותארו לעצמכם - אני לא מצליחה לישון, אני סנטימטר ליד הפרצוף שלך, כל הלילה מסתכלת עלייך ואני חייבת לך המון המון".

ואגם משיבה: "אני חושבת שזה ממש הדדי, כולנו הרמנו אחת את השנייה". ועמית מוסיפה: "לישון ביחד כולנו, 'הביחדנס' הזה - אז ישנתי, ישנתי ונחרתי כי האף שלי היה שבור", ואגם נזכרת: "היה עדכון בבוקר - מה קרה בלילה, כמה הפצצות היו שאביבה שמעה, מי הסתובב מתי, מי נחר, מי לא".

"היינו בהלם מזה שהיית לבד בשבי"

עכשיו הן מחייכות אבל המפגש הראשון שלהן היה טראומטי, בדירה מעופשת בעזה, מוקפת מחבלים. אביבה סיגל הגיעה לשם יחד עם בעלה קית' מכפר עזה. בצילומי השלל מעזה, שנחשפו הערב (שישי) לראשונה ב"אולפן שישי", בני הזוג תועדו על ידי המחבלים בימים הראשונים לחטיפה.

גם ברגר ולירי אלבג, התצפיתניות שנחטפו ממוצב נחל עוז, הוחזקו תחילה במקום אחר אבל מהר מאוד הועברו לדירה שבה היו אביבה וקית'. עמית סוסנה נחטפה מכפר עזה והוחזקה לבדה במשך שלושה שבועות עד שהועברה לאותה הדירה.

אגם: "ברגע שאת (עמית) באת אלינו הבנו שמישהי יכולה להיות לבד, שיש חטופים שהם גם לבד ועוד אישה - (אמרנו) מזל שהיא איתנו, היינו בהלם מזה שהיית לבד".

אביבה: "אני זוכרת שפגשנו את לירי ואת אגם ואגם סיפרה שהיא לא הייתה צריכה להיות שם, ואני במשך 24 שעות לא הפסקתי להגיד בראש 'וואו, איזו מסכנה'".

מה זאת אומרת? למה לא היית צריכה להיות שם?
אגם: "אני הייתי אמורה להיות מוצבת בכרם שלום ושינו לי את זה ממש שבוע לפני כן". על הימים בשבי עם אביבה ועמית היא מספרת: "לא הבנו את גודל האירוע בשלב הזה כשאנחנו היינו ביחד, כי גם זה היה לפני (העסקה) ביום ה-50 וגם יחסית בהתחלה".

את היית עם לירי אבל ידעת להגיד לפחות כמה תצפיתניות נפגעו ונחטפו סביבך, או שהתמונה לא הייתה ברורה?
אגם: "רק בפברואר 2024 התחלנו להבין מה קרה באמת בבסיס. הייתה באותו חודש טלוויזיה בבית שהיינו בו, ראינו שיש כתבה על המוצב, הצלחנו לראות ממש קטע קטן שהראו את כל התמונות של הבנות שנפלו".

"הכי חשוב היה שאת תינצלי"

עכשיו, כמעט שלוש שנים אחרי, אביבה, עמית ואגם גם משחזרות את הרגע הכי קשה בשבי - כשהמחבלים התעללו בעמית כי היו בטוחים שהיא קצינה בצה"ל. "אני חושבת שזה ממש יהיה קשה לפתוח את זה", אומרת עמית ומספרת לאגם: "אני לא אשכח אף פעם את המבט שלך, זה הרג אותי".

"כולם בסלון, אני בלחץ, מה הולך לקרות? טיטו, מול עינינו הרואות, תופס לה בשיער וזורק אותה בכוח לרצפה. היא נופלת, הוא מכוון את האקדח לפרצוף שלה, הוא מסנן באנגלית 'עוד מילה אחת, אני הורג אותך'. אנחנו מסתכלים אחד על השני וכולנו מרגישים את הפחד שסוחט לנו את הנשמה. אני שומעת אותם מדברים עם לירי, אגם וקית', שומעת את לירי מדברת עם עמית"

מתוך הספר של אביבה סיגל

עמית: "יותר כאב לי מהמכות עצמם זה (התחושה) שהבאתי את הדבר הזה עליהם, הרגשתי ככה כי אני באתי ואז הדבר הזה נפל עליהם. הייתי שם יום אחד או יום וחצי, בכלל לא הכירו אותי".

אגם: "אני חושבת שזה מן הסתם יום שאף אחד מאיתנו לא ישכח, ופשוט הדבר הכי חשוב היה שאת תינצלי, רק שהיום הזה יעבור".

אביבה: "אבל היית גיבורה ברמות שאי אפשר בכלל לתאר".

את הסיפורים הללו אביבה תיעדה לעצמה במחברת מהרגע שחזרה מהשבי - סיפורים שיצאו עכשיו לאור בספר שכתבה, "העיקר לקום לבוקר חדש".

יש דברים שאנחנו לא יודעים על הסיפור שלך?
אביבה: "כן, יש, דברים שהיו לי קשים, מביכים. היה שם אחד שקראנו לו הרס"פ כי הוא היה אחראי על כולם, בן אדם אכזר ברמות שאי אפשר לתאר. הוא לקח אותנו לשבת על הספות והיינו צריכים לפעמים לשבת מתשע בבוקר עד חמש, בלי לזוז, בלי לדבר, פשוט לשבת כשהוא מסתכל עלינו ומחייך. הוא מסתכל עליי ועל קית' והוא אומר לנו 'לכו לחדר' ואני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. ואני אומרת לעצמי איך בן אדם צעיר ממני בכמה עשורים שולח אותי לחדר בשביל שאני אוכל להיות עם קית'? קודם כל לא הסכמתי, אבל זה לקח אותי למין מקום כזה של 'מה זה הדבר הזה', מאוד קשה. יש עוד קטעים קשים שאני לא יכולה לדבר עליהם".

"הייתה לי תחושה שאת עשית את הצמות"

כשעסקת החטופים הראשונה יצאה לדרך אביבה, עמית ואגם הופרדו. אביבה שוחררה ראשונה אחרי 51 יום. עמית נשארה עם קית' והשתחררה ארבעה ימים אחריה. אגם ולירי הועברו לדירה אחרת, ואז העסקה התפוצצה.

עמית: "אני וקית ראינו את אביבה יוצאת בטלוויזיה, ראינו את הכול ואז ראיתי את חן ואת אגם (גולדשטיין-אלמוג) עם צמות ואמרתי את זה לקית' בחצי צחוק, אבל הייתה לי תחושה שאת עשית את הצמות - היא עשתה ללירי כל הזמן, שלוש פעמים ביום, היא הייתה עושה מדהים, אני לא רציתי".

אגם: "כן, כל הזמן תכננו איך ייראה השיער כשנצא. הייתה שם בקשה אישית של כל אחת, אבל זה גם היה פשוט להפיג את השעמום, לצאת רגע מהסיטואציה אז צריך לעשות משהו - לפעמים הייתי עושה לה צמות, מפרקות, ועושות משהו חדש".

עמית: "ואנחנו היינו מסתכלות, זה היה מרגיע".

אגם: "זה היה מופע לשתינו".

עמית: "אני כל הזמן חשבתי על הרגע שהתפוצצה העסקה ושמעתן עוד פעם את הפיצוצים, איך הרגשתן, זה הרג אותי".

אגם: "האמת שהיינו במנהרה ושמענו את ההפצצות מהמנהרה. אמילי (דמארי) ורומי (גונן) קמו לפנינו ואמרנו כשהתעוררנו 'אין עסקה'".

"להיות כל הזמן על סף מוות"

את שמעת בטח על המאבק שאביבה ניהלה בזמן שהיית שם. שמעת אותה אולי ברדיו, בטלוויזיה?
אגם: "פעם אחת קיבלנו עיתון, הפעם היחידה, והיה ציטוט של אביבה שלקחו. ידענו, ידענו שהיא תדבר בכל מקום וגם עמית, לא היה לי ספק ששתיהן יעשו כל כך הרבה. אביבה אמרה 'אני אלך לכל מקום, אני אדבר בכל מקום, כולם ישמעו'".

עמית: "'אני אשבות רעב'".

אגם: "אמרתי 'מה, יש סיכוי שאנחנו בטעות, חס ושלום, נהיה פה 100 ימים? ברגע שזה עלה לי לראש, מחקתי, אמרתי 'אימאל'ה, אל תחשבי על זה אפילו, מה זה 100 ימים?', בסוף הגענו לכפול חמש מזה".

יש כל כך מעט אנשים שיכולים להבין מה עברתם. זה נראה לי קשר דם.
אביבה: "ממש, ואז זאתי (עמית) החביבה והשובבה מאוד לא עונה לי ואז אני צריכה להתקשר לאימא שלה ולהגיד לה 'עמית לא עונה לי'".

עמית: "אוטומטית איך שהיא שולחת לי הודעה, ישר לאימא וממנה אליי - 'אביבה מחפשת אותך'. כן, אנחנו החטופים קצת קשה לנו עם טלפונים, עסוקים".

איפה כל אחת מכן היום בחיים, ביחס לשבי? איך אתן מרגישות עם זה?
עמית: "זאת השאלה הכי קשה".

אגם: "שאלתי את עצמי בראש, אולי לפני יומיים, 'אגם, את בטוחה שאין חטופים בעזה?'. יש רגעים כזה שזה עדיין לא...".

עמית: "מותר לך לשמוח באמת".

אגם: "את יכולה להתחיל לחשוב מה לעשות".

אביבה: "אני עד עכשיו שואלת את קית' אם הוא מאמין שאני והוא היינו חטופים. אני לא יודעת, זה לוקח הרבה זמן להבין".

אגם: "אי אפשר לחזור מדבר כזה אותו בן אדם, גם במובנים טובים וגם במובנים פחות טובים".

עמית: "ראינו איך החיים יכולים להיראות בצורה שלא דמיינו אף פעם ולהיות כל הזמן בחוויית כמעט-מוות, אני לא זוכרת איך הייתי לפני זה. שואלים אותי הרבה אם עכשיו יש לי פחות אמון באנשים ואני חושבת שזה דווקא ההפך, שיש לי יותר אמון - האנשים האלה שלא הכרתי לפני כן פשוט הפכו להיות משפחה שלי".

"לא אמרו סליחה על מה שעברנו"

השבוע החטופים קיבלו עוד תזכורת כואבת לניתוק של הפוליטיקאים ולניסיונות שלהם לשכתב את ההיסטוריה. כשהיא נשאלת על דברי סמוטריץ' שלפיהם החטופים חזרו בזכותו, אביבה עונה: "אני באופן אישי לא נפגשתי איתו, אבל אני כן יודעת שלמילים יש משמעות והן יכולות להכאיב. אני חושבת על רייצ'ל וג'ון (ההורים של הירש גולדברג-פולין) שלא קיבלו את הבן שלהם בחזרה, כמה שזה כואב, ועל כל המשפחות שלא קיבלו את החטופים שלהם בחזרה כי הם נרצחו שם והם לא חזרו בזמן. ואני רק אגיד שאני לא עוסקת בפוליטיקה - למילים יש כוח ואני מבקשת להיות יותר עדינים איתנו. אף אחד עדיין עוד לא אמר סליחה על מה שעברנו ואני מרגישה שזה מה שאני רוצה, סליחה".

עמית: "אנחנו ברות מזל שיצאנו, יש כאלה שלא".

אגם: "את שאלת אותנו אם אנחנו חזרנו לחיים שלנו, אבל כאילו איך אפשר לחזור כשמרגישים שאחרי שרני (גואילי ז"ל) חזר, חלק עשו סוויץ' כזה של 'אוקיי, סיימנו' וממשיכים הלאה ואנחנו לא... אנחנו מגששים מה לעשות עכשיו".

אביבה: "ואני רוצה להגיד לכן סליחה שעברתן את זה".

אגם: "לא יודעת, כדאי לבקש ממני סליחה, אני חושבת שהאשמה ממש ברורה".

"עדיין מנסים לאסוף את עצמנו"

לצד קית', אביבה אומרת: "אנחנו עדיין לא באמת מרגישים פה בבית. גם המלחמה עם איראן לקחה אותנו למקום אחר, זו הייתה תקופה נוראית בשבילי ממש. אנחנו עדיין מנסים לאסוף את עצמנו אבל אני עדיין לא מסתובבת פה בקיבוץ ואומרת 'וואי, כאן זה הבית, כאן אני רוצה לגור'".

מה את לא עושה היום שהיית עושה פעם?
אביבה עונה בבכי: "הייתי רוצה בבוקר לקום וללכת לעבוד, מאוד. אני כל כך אהבתי את העבודה שלי, עבדתי עם ילדים 40 שנה. אז אילני (הבת) אומרת לי 'מה אימא, נראה לך שירצו שתחזרי לנהל גן? היית חטופה. אנשים לא יוכלו להתייחס אלייך כבן אדם רגיל', וזה הכה בי ואמרתי לעצמי 'מתי כן אני יכולה להיות אני?'"

קית', קראת את הספר?
קית': "התחלתי, אני חושב שזה סיפור שחייב שיהיה מתועד, שזה יישמר לדורות. אנחנו שניים מקומץ לא גדול מאוד של אנשים שחוו את החטיפה ואת השבי שיכולים להעיד על מה קרה ומה עשו לנו, וזה מאוד חשוב בעיניי גם ברמה האישית. אני רק לאחרונה התחלתי להרגיש צורך באמת לשמור על הזיכרונות, לשמור על מה שקרה לי שם".

שמעתם קצת מה סבא וסבתא עברו?
"היו הרבה סיפורים בבית", מספרת הנכדה יהלי טיב, "כשסבתא חזרה היא סיפרה כל מיני צחוקים שהיו אצלם - היא סיפרה כל מיני דברים שסבא עשה, נגיד שהיה מחבל שרצה להרוג זבוב ואז הוא אמר לו לא להרוג אותו בגלל שהוא לא רצה שהוא יהרוג יצור חי".

זה עניין אותך לדעת מה הם עברו? רצית כזה לשאול שאלות?
הנכד הדר טיב: "כן".
אביבה: "רועיקי, זוכר שאימא שלך אמרה לך ללכת לחדר כדי לא לשמוע את הסיפורים? כשהיא עשתה את זה בפעם הראשונה, החלטתי שחייבים לכתוב את הספר הזה בשבילך. הבנתי עד כמה זה חשוב לכתוב את זה בשבילכם".

אתם מרגישים שהמשפחה חזרה לסוג של נורמליות?
הנכד רועי טיב: "לא".

הבת אילן: "השאלה היא אם אי פעם היינו נורמליים".

והנכדה יהלי מוסיפה: "מרגיש שזה לא יהיה כמו שהיה פעם , אבל עדיין עושים כל מיני דברים בשביל שיזכרו".

"אומרת תודה שככה נגמר הסיפור שלנו"

אילן: "אנחנו עוד לא קראנו את הספר, אנחנו עוד באמת עדיין בתוך זה. וכשהם יהיו קצת יותר גדולים וכשהם ירצו לקרוא את הספר..."

רועי: "באיזה גיל?"

אילן: "באיזה גיל אתה תרצה לקרוא?"

רועי: "באיזה גיל שאני יכול".

אילן: "אם עכשיו אתה יכול אתה קורא עכשיו?"

רועי: "כן".

אילן: "אז אני צריכה לחשוב על הגיל שבו הם יוכלו לקרוא את הספר".

הבת שיר מוסיפה: "הסיפורים מהשבי עולים כל הזמן אבל בסך הכול אני מרגישה שאנחנו בכיוון טוב, אני מרגישה שיש איזו הקלה ושחרור אמיתי והתמסרות לכיף, לשמחות. חשוב לי ממש להגיד שאנחנו זכינו אבל יש מלא משפחות שלא, וחלקן משפחות שהן השכנים שלנו וחברים שלנו, ובאמת אני אומרת תודה כל יום על זה שככה נגמר הסיפור שלנו, ואני חושבת כל הזמן על מי שלא זכה ולא יזכה לעולם לשבת ככה עם עוגה ולהרגיש שהמשפחה שלמה".

לסיום המפגש אביבה מביאה לכל אחת מהן ספר עם הקדשה, ומקריאה:

"לאגם המתוקה, וואי, כמה שאני אוהבת אותך, כמה הרווחתי שהיית איתי. החיוכים שלך נתנו לי שם כוח להתמודד עם הרוע. היית שותפה מלאה (עד שהפסקת לפחד). בפחד אימה ששרר אצלנו לילות שלמים הייתי רק מביטה בך, ביופי המדהים שלך. כשחזרתי בלעדייך הלב שלי נגמר, כמה קשה היה לי, נלחמתי בשביל להחזיר אותך בכל הכוח שהיה לי".

ולעמית היא כתבה:

"לעמית המתוקה, וואי וואי כמה עברנו. לא אשכח שכשנכנסת אלינו לקחתי אותך על הברכיים וחיבקתי חזק. מאותו הרגע נכנסת לי עמוק בתוך הלב. היה לי מדהים לראות אותך מתחברת לקית' כל כך ואתכם מקשקשים כל הזמן. הלב שלי נשבר כשבכית ורצית את אימא המדהימה שלך, ובשביל לעזור לך להירגע הייתי חייבת להגיד לך 'עמית, די'. מתנצלת, היה לי קשה מדי כשלך היה קשה".

לצד הספר היא גם הביאה לשתיים שמיכות: "שלא יהיה לך בחיים קר ומאחלת לכן שתשנו טוב בלילה ושום פיצוץ ושם בן אדם לא יעיר אתכן", היא אומרת בחיוך ונפרדת מהן בחיבוק.

תחקיר: נוי ברכה