לא רק בשיחות סגורות: הלחשושים על עתיד נתניהו מתגברים

בשבוע הבא, אם לא תהיה התפתחות יוצאת דופן בעלילה, תצביע הכנסת בקריאה טרומית על פיזורה. אז יחל התהליך שבסופו תצא מדינת ישראל לבחירות. על פי ההערכות, אלו צפויות להיערך באחד משלושת התאריכים האלה: 1 בספטמבר (ההורים מתנגדים), 15 בספטמבר (החרדים מעדיפים) או 27 באוקטובר (שמזכיר תאריך שנתניהו היה רוצה לשכוח ושהוא עושה הכול כדי שנשכח גם אנחנו).

ללא קשר לתאריך שייקבע, במערכת הפוליטית כבר יש סוגיה אחרת שנידונה לא רק בשיחות סגורות, אלא מחלחלת גם לקמפיינים הנסתרים של יריביו ואפילו אל תוך שורות הליכוד: האם ייתכן שבנימין נתניהו, האיש שהפך את עצם ההישרדות הפוליטית לאומנות, יחליט בסופו של דבר שלא להתמודד בבחירות הקרובות? עד לא מזמן זו הייתה כמעט כפירה בעיקר, משאת נפש של יריבו, כמעט חלומות באספמיה. הרי נתניהו לא מרים ידיים מיוזמתו, וכמעט תמיד – יש שיגידו תמיד – הוא מוצא את הדרך להפוך חולשה לנרטיב של רדיפה ונחישות. זה בדיוק מה שעשה כשנזרק לספסלי האופוזיציה כשנפתלי בנט ויאיר לפיד השביעו ממשלה. בזמן שכולם מסביב הספידו אותו, הוא כבר בנה תוכנית איך לחזור – ואכן חזר. ועדיין, חודשים לפני בחירות 2026, המשוואה הפעם שונה לגמרי.

זו כבר לא רק החזית המשפטית, שמלווה אותו שנים וגובה ממנו המון זמן, אנרגיה, תשומת לב ציבורית ותעלולים של קיצור, ביטול והתחמקות. השבוע הסתיימה החקירה הנגדית בתיק 4000 והחלה זו שבתיק 2000. לא נשאר עוד הרבה זמן לסיום החלק הדרמטי הזה במשפט. אבל כאמור המשפט הזה אינו חי בוואקום: נתניהו, יעידו אוהביו ושונאיו גם יחד, נמצא בעומס בלתי נתפס – מלחמה מתמשכת, לחץ בין-לאומי, קיטוב פנימי (שהוא האחראי הראשון לו, מן הסתם, ובכל זאת), משפט פלילי פעיל ואתגר פוליטי שכמותו לא חווה שנים.

המספרים אינם מתיישרים לטובתו. הסקרים כבר הוכיחו בעבר שאסור להספיד את נתניהו, בוודאי לא מוקדם מדי, אבל לאורך זמן מצטיירת מגמה עקבית: קושי ממשי להרכיב קואליציה, שחיקה באמון הציבור ובעיקר תחושה שהאלקטורט הישראלי – גם בקרב תומכיו – עייף מהמצב המתמשך, שמשדר קיפאון לצד שיגעון. אין מדובר רק בירידה מנדטורית: זו שחיקה עמוקה יותר, כמעט פסיכולוגית, של הציבור ושל המערכת כולה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

על זה כמובן צריך להוסיף את חזיתות הלחימה – אף אחת מהן לא באמת נסגרה. עזה רחוקה מהכרעה ברורה, וחמאס משתקם צבאית, ארגונית וחברתית. הצפון ממשיך לבעבע, וחזית לבנון רחוקה גם היא מסגירה. וכמובן, לא שכחנו: איראן. כל הדיבורים על כתישה, ריסוק, מיגור, השמדה – היום כבר ברור שהיו רק סיסמאות חלולות.

כדי שלא להסתבך בענייני צנזורה מיותרים, נסתמך על דוח מודיעין שפורסם השבוע ולפיו המרחק של איראן מפצצה גרעינית לא השתנה באופן ניכר למרות המבצעים הצבאיים, וטהראן מסוגלת לפתח נשק גרעיני בתוך תשעה חודשים עד שנה. הערכות מודיעין אלה קבעו גם שהרפובליקה האיסלאמית מסוגלת לשרוד מצור ימי וכלכלי, וברשותה עדיין לפחות 75% ממשגרי הטילים שלה. במילים אחרות, התקווה של נתניהו ל"ניצחון מוחלט" שיחל באיראן, ישפיע על חיזבאללה ומשם יהיה "מזרח תיכון חדש" שיסלול את הדרך לנורמליזציה עם ערב הסעודית – לא התממשה, נכון לעכשיו.

גם הגיל, המצב הבריאותי והחיוניות, נושא שבעבר כמעט שלא נדון ברצינות סביב נתניהו, הופכים פתאום לגורם פוליטי של ממש. ראש הממשלה, שבמשך שנים הקרין חיוניות בלתי נגמרת וניהל לוחות זמנים כמעט אכזריים, נראה בתקופה האחרונה חיוור יותר, עייף יותר, ולעיתים גם מותש מהעומס המצטבר. הגיל המתקדם, בצירוף ההתמודדות הרפואית המורכבת והסרטן שנחשף, יוצר מציאות חדשה שלא ניתן עוד לטשטש באמצעות מסרים של "מר ביטחון" ו"מנהיג בלתי מנוצח". אגב, האירוניה הפוליטית זועקת לשמיים: נתניהו ואנשיו לא חסכו בעבר עקיצות מג'ו ביידן סביב שאלות של גיל, חדות וכשירות – והינה כעת עלולים אותם קווי התקפה לשוב אליו כבומרנג.

בסביבתו מבינים היטב שבמערכת בחירות אגרסיבית לא יהססו יריביו לעסוק גם במצבו הפיזי, באנרגיה שהוא מסוגל להקרין ובשאלה אם הציבור הישראלי השסוע והעייף מוכן לעוד שנים של הנהגה תחת עומס אישי, רפואי ומשפטי חסר תקדים, וזה לפני שהזכרנו את העובדה שהממשלה הזו – יעידו אוהדיה ומתנגדיה גם יחד – מקימה המון רעש, עם או בלי קשר לעובדה שהקול של טלי גוטליב חוזר לנתניהו עצמו בסיוטים. אגב, אין צורך לעסוק בזה "ישירות" (כמו שנתניהו היה עושה בלי להתבלבל בכלל): מספיק לבצע הנגדה, להצטלם בריצות, בכנסים מלאים ולחרוש את הארץ (ולתעד), בזמן שנתניהו ממשיך עם הסרטונים מהלשכה, שכבר איבדו מקסמם.

אחרי כל אלה, כאמור, עלינו להיזהר מאוד ממסקנות נחרצות. נתניהו כבר הוכיח בעבר שככל שמכריזים על סופו הפוליטי, כך גוברת המוטיבציה שלו להילחם. יתרה מכך, אדם שחושב על פרישה לא "מתאבד" כך על מינוי ראש המוסד, וכנראה היה גם נענה ליוזמה להיכנס תחת האכסניה של בית הנשיא כדי להגיע לאיזשהו הסדר טיעון. לכן גם מי שמדברים היום על האפשרות שיפרוש עושים זאת בחצי קול. בכל הנוגע לנתניהו, ההיגיון הפוליטי הרגיל מעולם לא היה כלי ניתוח מדויק.

כך או כך, מעניין עד מאוד לראות לאן הולכים היריבים של נתניהו בימים אלה. נעסוק בכל אחד מהם בטורים הבאים, אבל בינתיים – מבט מרתק מספק למשל ראש הממשלה לשעבר בנט. אחרי שאמר, כפי שנחשף אצלנו, שלפיד הוא "רעיל" ושלא יצליח להביא ולו קול אחד מימין, בנט מנסה להביא את הקול הימני בעצמו. הוא יודע שזו משימה לא פשוטה, לנוכח העובדה שזה בדיוק הקול שהתאכזב ממנו אחרי שדרש מנתניהו שיחתום על מסמכים שלא יישב עם לפיד ומנסור עבאס – רק כדי לעשות זאת בעצמו, במעשה שהיו שחשבו שלא ייתן לו תקומה פוליטית. ואם זה לא קשה מספיק, בנט הולך אל המקומות הכי קשים – אל הליכודניקים. יש בזה גם חשש שמא גדי איזנקוט יצליח להשפיע עליהם, כפי שהוא מנסה ללא לאות, לתת לו הזדמנות נקייה. יותר ויותר אנשים שנחשפים אליו תופסים אותו כ"לוח חלק", מה שנותן לו לכאורה יתרון.

בנט מצידו סימן את מצביעי הליכוד הקלסיים, החילונים והמסורתיים, כמטרה. בסביבתו אומרים: "הוא באובסס על זה". ויש גם טיעון מדוע: "יש כאלה שלא משנה מה, יהיו עם נתניהו. אבל יש פלח – גדול ושקט – שמחפש שינוי. הם נגעלים מהריקבון ורוצים תיקון, ניקיון, נורמליות. בנט חושב שזה הגיים צ'יינג'ר של הבחירות", הם מסבירים. זה ידרוש כמובן בחינה בפועל, אבל המטרה של בנט תהיה לגרום להם לבצע מה שמכונה permission structure – כלומר לתת להם לגיטימציה לשנות עמדה, לבצע מהלך שבעבר היה נחשב טאבו, בלי שירגישו שהם "בוגדים במחנה שלהם", בלי שירגישו שהם משנים זהות. הוא הולך חזק אל תוך מצביעי הליכוד, ובסביבת נתניהו – זה ברור למדי – נכנסו מזה להיסטריה.

בנט רוצה להתחרות עם נתניהו בדיוק על הקהל הזה: מצביעי הליכוד מראשון לציון או מודיעין (כשם קוד), צופים ב"ארץ נהדרת", גאים בטקס המשואות, ימין ממלכתי. נשארו הרבה כאלה, הרבה יותר ממה שינון מגל היה רוצה שתכירו. בנט אותת השבוע שהוא הולך גם למעוזי הליכוד, בדימונה ובשדרות – מנסה להביא משם את המאוכזבים. במובנים מסוימים, על זה יהיו הבחירות: נתניהו יגיד שבנט מעל באמונם פעם אחת ויעשה את זה שוב. הוא יצמיד לו את עבאס בכל שורה או מסר. בנט ינסה ליצור משוואה אחרת: קיצוניות מול ציונות, כאוס מול תיקון. בעוד כמה חודשים נדע מי מהם הצליח.