מי שהופך את עצמו לשטיח שלא יתפלא כשדורכים עליו

דרשו חכמינו שאסורה שמחה לאיד. אבל בואו נודה שאין באמת כמו שמחה לאיד. מה שמתרחש בימים אלה בליכוד, ערב הפריימריז והרכבת הרשימה לכנסת, עושה חשק גדול להביט בחלק מחברי הכנסת והשרים של המפלגה ולומר להם שתי מילים פשוטות - מגיע לכם. כן, מגיע לכם.

הטחו עיניכם מראות? באמת לא הבנתם לאן כל זה הולך? איך הפכתם את עצמכם, נבחרי ציבור, שרים וחברי כנסת, לאסקופות נדרסות? איך אנשים שקיבלו מנדט מהציבור לשרת מדינה הפכו את עצמם למי שתפקידם העיקרי הוא לרצות איש אחד, ולא פעם גם את בני משפחתו? וזה אולי הדבר העצוב ביותר שקרה לליכוד בשנים האחרונות. כי לא מדובר רק בנאמנות פוליטית לראש מפלגה, נאמנות כזו היא חלק מהפוליטיקה. מדובר במשהו אחר, בהתרפסות מוחלטת.

ראינו נבחרי ציבור מנוסים, אנשים עם תארים מפוצצים, לשכות, נהגים, מאבטחים ותקציבים, מתכווצים פעם אחר פעם מול משפחת נתניהו. מתחרים מי יגן עליה ביתר התלהבות, מי יתקוף חזק יותר את מבקריה, מי יוכיח שהוא נאמן יותר ומי ימהר להתייצב כאשר נשמעת ביקורת על מי מבני הבית. שרים וחברי כנסת שכחו שהם אינם עובדי משפחת נתניהו, הם שליחי ציבור.

אבל לאט-לאט היטשטש הגבול. כל ביקורת על נתניהו הפכה אצלם לבגידה וכל ביקורת על בני משפחתו הפכה ללא פחות מכפירה. והם, במקום לומר עד כאן! אנחנו חברי כנסת, לא אנשי חצר, הורידו עוד קצת את הראש ועוד קצת ועוד קצת, עד שבסוף כבר כמעט לא נשאר בשביל מה להרים אותו.

אני מכיר את הליכוד עשרות שנים, בעיקר כיריב פוליטי, אבל גם על יריב צריך לדעת לומר אמת. במשך שנים היה הליכוד אחת המפלגות הדמוקרטיות ביותר בפוליטיקה הישראלית. היו שם מאבקים אדירים, מחנות, יריבויות, דילים וסכינים, אבל היו כללי משחק והיו גם אנשים בעלי שיעור קומה. היו אנשים שידעו לעמוד מול מנהיג המפלגה ולהגיד לו "לא". אפילו נתניהו ידע פעם שהוא מנהיג מפלגה ולא בעליה.

אלא שהשינוי שעבר הליכוד עמוק הרבה יותר מהיחסים שבין נתניהו לבין חברי סיעתו. מפלגה שהייתה במשך עשרות שנים בית אידאולוגי, עם תפיסת עולם, מסורת פוליטית, ויכוחים פנימיים ומנהיגים שייצגו גוונים שונים של הימין הישראלי, הפכה בהדרגה למפלגה שהדבק המרכזי המחבר בין אנשיה הוא נאמנות לאדם אחד. לא לרעיון, לא לדרך, לא למוסדות המפלגה ואפילו לא תמיד לעקרונות שעליהם היא עצמה גדלה, אלא למנהיג. השאלה כבר איננה במה אתה מאמין, אלא במי אתה תומך ועד כמה רחוק אתה מוכן ללכת כדי להוכיח את נאמנותך.

וזה כבר איננו עניין פנימי של הליכוד ואפילו לא עוד פרק במאבק בין ימין לשמאל. זה מבהיל, מטריד ומדאיג. את הלקח הבסיסי אסור לטשטש: המקומות שבהם האיש נעשה גדול מן הרעיון, המנהיג גדול מן המפלגה והנאמנות אליו חשובה מן הנאמנות למוסדות ולכללי המשחק, היו שוב ושוב המקומות שבהם החלו להיסדק הבלמים שאמורים להגן על חברה דמוקרטית.

וזו אולי השאלה הקשה ביותר שצריכים אנשי הליכוד לשאול את עצמם: מה יישאר מן המפלגה ביום שאחרי נתניהו? איזו תפיסת עולם, איזה רעיון מארגן, איזה מצפן, איזו הנהגה עצמאית? כי מפלגה שבמשך שנים מלמדת את אנשיה שהמבחן העליון איננו מה אתה חושב אלא למי אתה נאמן, מגלה בסופו של דבר שהיא אולי הצליחה להמליך אדם, אבל בדרך ויתרה על עצמה.

במשך השנים הטרמיטים אכלו את הבית מלמטה. מבחוץ הכול נשאר כשהיה - מצודת זאב, מרכז, ועידה, מתפקדים ופריימריז, אך בפנים נעלמה בהדרגה העצמאות הפוליטית. עכשיו מגיע החשבון.

עשרות שרים וחברי כנסת מכהנים נשלחים להילחם על קומץ מקומות ריאליים. רבים מהם הם בדיוק אותם אנשים שבקדנציה האחרונה עשו הכול כדי להוכיח את נאמנותם לנתניהו ולמשפחתו, והינה מתברר להם שיעור בסיסי בחיים - מי שהופך את עצמו לשטיח שלא יתפלא כשדורכים עליו. לא קפלן עושה להם את זה, לא השמאל, לא התקשורת, לא בג"ץ ולא היועמ”שית, אלא בנימין נתניהו עושה להם את זה.

האיש שלמענו הם התכופפו, זחלו, שתקו, הצביעו, הסבירו והגנו; האיש שלמען משפחתו היו מי מהם מוכנים להיכנס כמעט לכל קטטה ציבורית, הוא האיש ששולח אותם עכשיו להיאבק זה בזה על שאריות הרשימה, וזו האירוניה הנפלאה. אחרי שנים שבהן חלקם התנהגו כאילו הכרטיס הבטוח ביותר לכנסת הוא נאמנות מוחלטת למשפחה, הם מגלים שהמשפחה לא הנפיקה להם פוליסת ביטוח והם היו לא יותר מכלי שמשתמשים בו וזורקים אותו מיד לאחר מכן, זה הכול.

בזמן שהם יתרוצצו בין סניפים, יתחננו למתפקדים, יוציאו כסף וינהלו מלחמת הישרדות על כל קול, נתניהו מחזיק בידיו את השריונים. זו בדיוק המטרה: אתם תתמודדו ואני אשריין; אתם תילחמו ואני אבחר; אתם תעברו אצל המתפקדים ומי שאני רוצה יעבור דרכי. כך משתלטים על מפלגה בלי לבטל את הפריימריז. משאירים את הקלפיות, את הפתקים ואת המתפקדים, אבל מבהירים לכולם היכן נמצא מוקד הכוח האמיתי. השריונים הם גם כתב אי-אמון מהדהד בסיעה הקיימת. אחרי שנים שבהן נאמניו עשו כל שביכולתם להיות "יותר נתניהו מנתניהו", הוא מביט בהם ואומר - "למעשה זה לא מספיק, אני צריך אחרים". האם יש השפלה גדולה מזו?

ואז מגיעה שאלת יאיר נתניהו. אינני יודע אם יאיר אכן ישוריין, וצריך להיזהר מלהציג אפשרות כעובדה. אבל אם זה יקרה, זו תהיה תמונת הסיום של התהליך כולו. דמיינו את האירוניה - חברי כנסת ושרים שבמשך שנים הגנו על המשפחה, ספגו למענה, תקפו למענה והקפידו שלא להרגיז איש מיושביה, ייאבקו בשיניים על מקום ברשימה, ובנו של ראש המפלגה עשוי לעקוף אותם באמצעות שריון. אם זה יקרה, קשה יהיה למצוא משל פוליטי מושלם יותר.

מפלגתם של מנחם בגין ויצחק שמיר, מפלגה שבה צמחו מנהיגים, מחנות ורעיונות, תהפוך סופית ממפלגה בעלת משפחה פוליטית למפלגה של משפחה. לחברי הכנסת והשרים שמתרוצצים עכשיו בין הסניפים ומשכנעים את עצמם "לי זה לא יקרה", יש לי רק עצה אחת - תצטלמו בכנסת, תצלמו הרבה תמונות שלה, כי רבים מכם עלולים לראות אותה אחרי הבחירות בעיקר בתמונות. כשזה יקרה, אל תאשימו את השמאל, את קפלן, את התקשורת או את מערכת המשפט, אלא הביטו במראה - גם אם זה קשה.

אתם ויתרתם על עצמאותכם, על חירותכם הפוליטית ועל האני שלכם; אתם החלפתם ממלכה במלך ומפלגה בחצר; אתם לימדתם את נתניהו שאין מחיר שהוא יכול לדרוש מכם ושלא תשלמו, ועכשיו הגיע תורו להחליט מי מכם עדיין נחוץ לו. ככה זה כשממליכים את האטד למלך.