האם באמת כדאי לבנט, איזנקוט ולפיד להתאחד?

בואו נניח שגדי איזנקוט, יאיר לפיד ונפתלי בנט הם שלושה גברים שקל להם להסתדר. בואו נניח שאם רק ירצו, הם כבר יצליחו לכתוב איזה הסכם שיאפשר להם לרוץ ביחד. ונניח - זה בטח יהיה קצת יותר קשה - שהם מסכימים מי ראשון, מי שני ומי שלישי. ונניח - הסקרים לא בהכרח תומכים בטענה הזאת - שנראה להם נכון לרוץ יחד, כדי ליצור איזה סוג של מפץ פוליטי, ולהעמיד מפלגה גדולה של מחנה השינוי. נניח את כל אלה ונשאל: הגיוני בכלל להעמיד מפלגה אחת שתפנה לתומכים של שלושתם?

מה זאת מפלגה? לכאורה, זאת פלטפורמה של אנשים ונשים שמסכימים על נושאים מרכזיים, וכדי לקדם את הנושאים הללו הם מתאחדים כגוף פוליטי. ונכון, מפלגות עברו תהליך של פרסונליזציה. היום הן קצת פחות סביב רעיונות כמו "מי בעד שלום או שטחים", וקצת יותר סביב אישים כמו "ציפי או ביבי". ובכל זאת, לרעיונות יש תפקיד. לעמדות יש תפקיד. למדיניות יש תפקיד. אם איתמר בן גביר יודיע פתאום שהוא תומך ב"שתי מדינות לשני עמים", רוב התומכים שלו כנראה לא ילכו אחריו. אם אביגדור ליברמן יודיע פתאום שהצטרף לחסידות גור וכבר אינו תומך בגיוס בחורי ישיבות, גם הבוחרים שלו לא ילכו אחריו.

לכן נשאל שוב: האם התומכים של גדי, יאיר ונפתלי מסכימים במספיק נושאים כדי לתמוך במפלגה אחת?

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

ננסה נושא לדוגמה: מי היית רוצה שישלוט בעזה בשנים הבאות. זה נושא חשוב, שעומד במרכז סדר היום, ובלי ספק יעמוד במרכזו גם לקראת הבחירות - בין שיהיו ביוני ובין שיהיו באוקטובר, בין שיתברר שאנשי חמאס ממשיכים לשאת נשק ברחובות ולאתגר את הבטחות "הניצחון המוחלט" ובין שיתברר שצה"ל מתמרן שוב בעומק הרצועה.

מה אומרים על "היום שאחרי" בעזה התומכים הפוטנציאליים של המפלגה המאוחדת "לאב" (לפיד, איזנקוט, בנט)? קודם כול, רובם הגדול מסכימים שישראל לא צריכה לשלוט בעזה. זה מבדיל אותם מתומכי הקואליציה, שרוב גדול מהם רוצה שישראל כן תשלוט ברצועה. אבל אם לא ישראל, אז מי כן ישלוט בעזה? הינה, כאן מסתתרת אי-הסכמה. רוב התומכים של לפיד אומרים: "הרשות הפלסטינית". בזה הם דומים יותר לתומכים של "הדמוקרטים" ויאיר גולן, ודומים פחות לתומכים של איזנקוט ובנט. הללו נוטים, אם כי לא ברוב מוחץ, לתמוך דווקא בכוח שלטוני של מדינות ערב.

מה נעשה עם הנתון הזה? נקרא לו "הסכמה חלקית". ונאמר כבר עכשיו, אין הרבה הסכמות חלקיות. ברוב הנושאים יש הסכמות מלאות. מה שלמעשה הופך את השאלה שלנו מהשאלה "האם השלישייה הזאת יכולה להתאחד?" לשאלה אחרת לגמרי: "למה מלכתחילה השלישייה הזאת מפוצלת?" למה בנט, איזנקוט ולפיד לא הבינו מראש שלתומכיהם יש עמדות דומות מספיק כדי שיוכלו להסכים או להתפשר כמעט על כל דבר?

כדי להוכיח לכם שזאת השאלה הנכונה, נציג עוד כמה דוגמאות. נניח: מה דעתם של תומכי שלישיית "לאב" על פרשת קטארגייט. זה נושא קל: רובם הגדול של תומכי לפיד, איזנקוט ובנט מסכימים שקטארגייט היא פרשה "חמורה מאוד, אולי אפילו יותר ממה שאנחנו יודעים".

והינה עוד נושא שיש עליו הסכמה רחבה של תומכי "לאב": בטח לא תופתעו ללמוד שהתומכים של שלושתם מסכימים על גיוס חרדים. רובם הגדול מתנגדים להצעות הפטור של חבר הכנסת בועז ביסמוט. בזה, אגב, שותפים להם גם כמה וכמה מתומכי הקואליציה (מה דעתכם, יתגייסו השנה יותר חרדים? לחצו כאן כדי להשתתף במשחק תחזית האירועים של המדד).

ועוד נושא קל. רוב התומכים בשלישיית "לאב" מוכנים לסיים את משפט נתניהו בחנינה, ובלבד שיתמלא תנאי אחד: ראש הממשלה יפרוש מהחיים הפוליטיים. בזה, שוב, הם נבדלים מתומכי מפלגות הקואליציה. אבל שימו לב: בזה הם אינם נבדלים מתומכי מפלגות אופוזיציה אחרות. כלומר, אם החנינה לבנימין נתניהו, או גיוס חרדים, או הדאגה מפני הקרע החברתי - אם אלה נושאי המפתח, אפשר להעלות תהייה על תהייה. שאלנו למה שלישיית "לאב" מתמודדת בנפרד. נשאל: ומה עם כל השאר? לדוגמה, למה מצרפים לשלישיית "לאב" רק את יאיר א' (לפיד) ולא מצרפים גם את יאיר ב' (גולן), שהתומכים שלו חושבים בדיוק אותו הדבר בנושאים האלה? ולמה לא את ליברמן, שגם התומכים שלו מסכימים בערך באותו שיעור בנושאים האלה? אפשר לצרף את כולם, ואפשר להפוך את המפלגה מ"לאב" ל"לאבלי" (לפיד, איזנקוט, בנט, ליברמן והיאיר השני).

כשבוחנים את הנושאים המרכזיים שעל סדר היום, מוצאים בעיקר הסכמות. אבל צריך לסייג: אלה לא הסכמות מלאות. יש מדרג והוא בסך הכול מתאים למה שנדמה לנו שאנחנו יודעים. על הסקאלה הקצת משונה של ימין ושמאל, שהרלוונטיות שלה הולכת ומאבדת משמעות, התומכים של בנט הם יותר "ימין", של איזנקוט יותר "באמצע" ושל לפיד יותר "בשמאל".

לכן אפשר לדמיין איחוד של בנט ואיזנקוט בלבד, ולנמק למה זה האיחוד הנכון. כי יש נושאים שבהם תומכי בנט ותומכי איזנקוט קרובים יותר, כמו שאלת השליטה בעזה. במקרה כזה המסר יהיה: התומכים של לפיד קרובים יותר לתומכים של גולן בנושא הפלסטיני, ולכן מתאים שיישארו במסגרת נפרדת. מצד שני, יש גם שאלות שבהן דווקא התומכים של לפיד ואיזנקוט קרובים יותר, מה שמאפשר לנמק איחוד דווקא שלהם בלי בנט.

דוגמה לדמיון כזה היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. מחצית מהתומכים של לפיד ואיזנקוט רוצים שנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית הוא שימנה את הוועדה שתחקור את המלחמה. הם רוצים את זה אפילו כשמציעים להם את האפשרות הפשרנית יותר, שהוועדה תמונה בידי שני שופטים ביחד, עמית ("הליברלי") ונעם סולברג ("השמרן"), כמו שהציע הנשיא יצחק הרצוג. בעניין ועדת החקירה, דווקא הבוחרים של בנט הם היותר יוצאי דופן. פחות מרבע מהם בוחרים באפשרות של מינוי בידי עמית. אם רוצים לדקדק בדמיון בין מפלגות, העמדה שלהם בעניין ועדת החקירה דומה יותר לעמדה של תומכי ליברמן. לכן, אידיאולוגית, גם איחוד נפרד של בנט וליברמן ואיחוד נפרד של לפיד ואיזנקוט זו בהחלט אפשרות שאפשר לנמק ולגבות בנתונים.

כמובן, הכי קל לזהות את מה שמאחד את שלישיית "לאב" ותומכיה כשמציגים שאלות על הממשלה ועל העומד בראשה, נתניהו. הינה המדרג הקבוע: 0% מתומכי לפיד סומכים על הממשלה ("מאוד" או "קצת"). 3% מתומכי איזנקוט סומכים עליה ("קצת"). 8% מתומכי בנט סומכים עליה ("קצת"). תומכי לפיד - עם ה-0% - הם כמו תומכי "הדמוקרטים". תומכי איזנקוט - עם ה-3% - הם אלה שבאמצע. תומכי בנט עם ה-8% - הם כמו תומכי ליברמן (7%). ומכאן שוב צריך לחזור לשאלה הגדולה: לא למה איחוד, אלא למה דווקא של שלושה, ולמה דווקא של שלושת אלה. למה "לאב" ולא "לאבלי", למה לא "לב" (ליברמן+בנט), או "גל" (גולן+לפיד), או עוד "גל" (גדי+ליברמן), או אפילו עוד "גל" (גדי+לפיד).

אידיאולוגיה היא לא התשובה לשאלה הזאת. טקטיקה ותדמית הן התשובה. ואולי גם טמפרמנט. מי מסתדר עם מי, למי נוח עם מי. בנט ולפיד - זה כבר נבחן - מסתדרים היטב. גולן ובנט - כך נראה - קצת פחות. ליברמן רגיל כבר הרבה שנים להיות זמר ששר סולו. לפיד כבר רגיל לזוז מדרגה למטה כדי לאפשר הסדרים שנראים לו נכונים. לגבי איזנקוט ובנט, היכולת שלהם להסתדר היא בעצם החידה העיקרית.

את הנדסת גוש האופוזיציה מתחילים בכמה הנחות יסוד. ההנחה הראשונה: צריך מגוון כלשהו. לא טוב להציע רק מפלגה אחת, כי הבוחרים הישראלים מפונקים. הם אוהבים את הבוטיק שהכי קרוב לעמדות שלהם, ולא מפלגות גדולות שמכילות מגוון דעות (זו, בין השאר, התוצאה העגומה של שינוי שיטת הבחירות ב-1996). ההנחה השנייה: צריך מגוון, אבל לא מוגזם. הבוחרים לא רוצים מפלגות שייפלו מתחת לאחוז החסימה. אישים כמו יונתן שמריז, שהכריז לאחרונה שהוא מצטרף למערכת הפוליטית, צריכים להביא בחשבון שבכל סקר של תומכי אופוזיציה יש רוב גדול שאומר על המצטרפים החדשים שמוטב שיחברו למפלגות קיימות, ולא יקימו עוד רסיסי מפלגות בוטיק. ההנחה השלישית: מישהו - בנט או ליברמן - צריך להיות האלטרנטיבה העיקרית לבוחרי ימין מובהקים שרוצים לזוז לגוש השינוי. מישהו - זה מוכרח להיות גולן - צריך להיות כליא הברק של האנרגיה המתפרצת של פליטי המחאה.

האחרים יכולים להתאחד. הם יכולים להקים מפלגה גדולה, שתעמוד מול הליכוד בלי לגמגם כשהיא תובעת את זכות הבכורה. ואם הבוחרים של המפלגה המאוחדת הזאת לא לגמרי מסכימים על שאלת "היום שאחרי" בעזה, או על הדרך הנכונה ביותר להקמת ועדת חקירה ממלכתית - זאת לא באמת מחלוקת. זאת רק אי-הבנה קטנה.

כמה מנדטים יקבל הליכוד? מוזמנים להשתתף בתחזית הבחירות של המדד

כל הנתונים שבטור – מתוך סקרים שערך צוות "המדד". עורך הסקרים: שמואל רוזנר | תכנות וניתוח: נח סלפקוב | תחקיר: יעל לוינובסקי | פיקוח סטטיסטי: פרופ' דוד שטיינברג | המדד הוא גוף מחקר עצמאי, ללא מחויבות למפלגה או תנועה רעיונית כלשהי