הלילה שבו הלכנו לישון עם פרס וקמנו עם נתניהו: 30 שנה לבחירות שעיצבו את השבטיות הישראלית

על דבר אחד כולם מסכימים: אלו הבחירות הגורליות בתולדות המדינה. כל אחד והגורל שהוא מקווה לו. ועדיין, נדמה שהגושים כאן מבוצרים, מעט מאוד זזים מצד לצד, אולי כי אנחנו באים עם הדעה מהבית, מההתנחלות או מהקיבוץ, מהאמונה, מהכסף, מהפחדים, ובעיקר - מהשבט.

רגע לפני ששוב נלך לקלפי, חזרנו 30 שנה אחורה, לבחירות הראשונות שסוקרו כאן בערוץ 2 הצעיר, אלו גם היו הבחירות הראשונות שבהן פרץ לחיינו בנימין נתניהו. מאז ועד עכשיו ניסינו לראות מתי בכל זאת שינינו את האופן שבו הצבענו. האם הישראלים פעם זזו בקלות רבה יותר בין המחנות? מה בכלל נשאר מהוויכוח ההוא בין שמאל לימין? ואיך התעצבו הגושים שנדמה שהיו כאן מאז ומעולם, אבל בעבר התבססו על בריתות פוליטיות אחרות. כאלה שהלכו ואולי תכף ישובו.

מרכז העצבים הווירטואלי

הנתונים החלו לזרום. היה אז מחשב אינטראקטיבי, שיא הטכנולוגיה של שנות ה-90 שבו היה אפשר לבנות קואליציה דמיונית. "נעבור למשחק שלנו, אותו משחק שאנחנו קוראים לו 'מרכיבים קואליציה', ובואו נשלוף את העט, גם אתה גבי וגם את מיקי", נאמר אז בשידור. תראו כמה השתנה כאן בשלושה עשורים. בתחומים אחרים נדמה שכמעט הכול נשאר אותו דבר, מאז אותו לילה שבו הלכנו לישון עם פרס וקמנו עם נתניהו.

בנימין נתניהו, אז כוח חדש וצעיר, הגיע לחגוג ביום הבחירות, או כפי שאמר אחד מעוזריו, "להתבייש בצד". שמעון פרס היה שם כבר מחמש וחצי אחר הצוהריים, אחרי מנוחת צוהריים של שעתיים בביתו בתל אביב. מאז אחר הצוהריים הוא היה משוכנע כמעט לחלוטין שהניצחון בשעה עשר בכיסו. אבל בחירות הרי מתחילות הרבה לפני יום הבוחר. במקרה הזה, אקדח ירה במערכה הראשונה.

"קרה הערב משהו נורא", הכריז נתניהו אז ראש האופוזיציה, רגע אחרי רצח רבין. רצח רבין הותיר את הזירה הפוליטית בישראל המומה לזמן קצר מאוד. "אני חושב שעלינו להוקיע ולהקיא מתוך החברה הישראלית את כל מי שמפר את הכלל הבסיסי של החברה האנושית: אל תרצח", אמר אז נתניהו. אבל אל שלולית הדם של הרצח הפוליטי, שביקש לגדוע את הסכמי אוסלו, נשפכו דמים של עשרות ישראלים שנרצחו בגל הפיגועים המזעזע שאחרי ההסכם. 22 הרוגים בפיגוע אחד, 11 באחר. האוטובוסים החלו להתפוצץ בירושלים ובכל הארץ, והמציאות הביטחונית החלה להכתיב את הקצב הפוליטי.

השינוי הגדול בסקרים

תוצאות סקר הבחירות הראו תמונה ברורה בתחילה: נתניהו עם 30 אחוזים, בעוד פרס מנצח כבר בסיבוב הראשון עם 51 אחוזים. השאלה באוויר הייתה: האם זו לא הדקה התשעים של הליכוד, שבה צריך להחליף את קפטן הקבוצה, נתניהו? אבל עם האוטובוסים המתפוצצים, תמונת המנדטים בסקרים החלה להשתנות. הסקר הראה כי נתניהו הצליח לצמצם את הפער. פתאום רק שישה אחוזים הפרידו בין השניים.

לצד הפער בין המציאות המדממת לבין שירי השלום והבלונים במדשאות הבית הלבן, השינוי הזה היה גם תוצאה של קמפיין אגרסיבי ומתוחכם. "מי יכול להילחם בטרור אבל לא רוצה? ומי מנותק מהמציאות וסומך עליו?", שאלו התשדירים. "הליכוד פתח במסע בחירות שבמרכזו ירושלים. כרזת הבחירות מעוררת המחלוקת, 'נתניהו זה טוב ליהודים'", אמרו שדרי החדשות.

הקמפיין של נתניהו היה מבוסס על החלוקה שערך היועץ האמריקני ארתור פינקלשטיין בין אלו שמגדירים את עצמם קודם כול יהודים, לבין אלו שמגדירים את עצמם קודם כול ישראלים, ובהתאם מתחלקים בין הימין לשמאל. הימים היו ימי הבחירה הישירה - שתי מעטפות, צהובה וכחולה. פתק אחד למפלגה, פתק אחר לראשות הממשלה. "לא ימין ולא השמאל, רק גדולי תורה לשאול", שרו בש"ס.

הסודות של רחוב הקבלן

ש"ס של אז, למרות קמפיין "היהודים מול הישראלים", הייתה על הגדר. המועמדים ניסו את מזלם אצל הרב עובדיה יוסף. "תהיה ממשלה טובה וחזקה ואמיצה והיא תביא את השלום עד הסוף, בעזרת השם", אמר הרב עובדיה. חומר גלם שאיתרנו מרחוב הקבלן בערב הבחירות מציג את נתניהו מנסה להתחמק מתשובות ישירות. "לא, אני לא ביקשתי את תמיכתו של הרב", אמר אז נתניהו, "זו הייתה שיחה שהתנהלה בעיקרה על ערכי מורשת ישראל". הוא התחמק כי לא קיבל אז את מבוקשו.

הרב עובדיה הקפיד על ניטרליות פומבית. מקורביו מספרים שמאחורי הפרגוד הוא בכלל תמך בפרס. "הכרזתי שפיקוח נפש דוחה את הסיסמה של 'אף שעל'", אמר הרב עובדיה בקולו. העמדה היונית הזאת הייתה המשך ישיר לעמדתו עוד מימי הנסיגה מסיני. "אם אנחנו נדחה את היוזמה של השלום, וחס ושלום צפויים למלחמה, ומלחמה זה שפיכות דמים, לכן אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש". והוא הבהיר שהדבר נכון גם לגבי יהודה ושומרון.

ש"ס ישבה בממשלת רבין הראשונה, ממשלת אוסלו. בחומר הגלם אפשר לראות את המבוכה, אבל גם את החיבה בין הרב עובדיה לרבין, כשראש הממשלה בא לסלון של מרן להציג לו את מפות ההסכם. "צריכים להיות אותנטיים", אמר רבין למצלמות בזמן שהרב לא מבין למה כל פעם מבקשים לצלם אותם יחד. "ממה הם יתפרנסו אם אין להם כל פעם צילום?", הוסיף רבין. בסופו של דבר, ש"ס נמנעה ואפשרה את חתימת הסכמי אוסלו, לקול מחאת הימין שצעק "למה ש"ס בעד חמאס?".

נאום השפנים והברית עם הליכוד

באותם ימים החרדים לא תמיד היו בגוש אחד. האשכנזים שנשארו מחוץ לממשלת רבין העדיפו את הימין, לא בגלל הקו המדיני אלא בגלל הסנטימנט המסורתי. מי שניסח את הברית הזאת כמה שנים קודם לכן היה הרב שך ב"נאום השפנים": "אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת, לא יודעים מה זה מקווה, מגדלים שפנים וחזירים".

ראשית השותפות עם הליכוד הייתה עוד בממשלת המהפך של מנחם בגין. כשבגין נשאל באיזה סגנון הוא מתכוון להיות ראש ממשלה, הוא ענה: "סגנון יהודי טוב". אז השתנו הכללים לטובת החרדים - הפטור מגיוס ניתן לכל דורש ושמירת השבת הורחבה. בהתאם לכך, גם ב-96' הוראת ההצבעה הייתה מפורשת לנתניהו. "ביבי הכי טוב", צעקו ברחוב החרדי. אפילו פרשת הקלטת ההיא לא העיבה על שיקול דעתם של הרבנים.

בניגוד למרן, גם זקן המקובלים, הרב כדורי, המליץ על נתניהו בדקה התשעים. "שלא ישמע פרס, אם יבוא" אמר הרב, יום לפני הבחירות ההן, שם קיבל נתניהו את הברכה. הברכה הזו הייתה חשובה מאוד למועמד יום לפני הבחירות והוא יודע כמה היא משמעותית ועתידה להשפיע.

"אני לא הייתי מציע למפלגות הדתיות והחרדיות לחיות באופוריה בגלל התוצאה ולדרוש דברים שאין הציבור יכול לעמוד בהם"

אריה דרעי

הלילה שבו הכול נפתח מחדש

מול כל זה, העמדה הניטרלית של ש"ס ב-96' מהדהדת היום הרבה יותר. "בוחרי ש"ס יצביעו לש"ס ויצביעו לראשות הממשלה כאוות נפשם", אמר אז אריה דרעי. החרדים של אז היו קודם כול חרדים. פרופסור נסים ליאון, מאוניברסיטת בר-אילן: "ב-96' מגולם המתח שבין הנהגה לבין מצביעים. המצביעים היו ניציים וימנים, אך ההנהגה הייתה יונית ופרגמטית. 'אנחנו נהפוך את הכנסת לבית כנסת', אמר הרב ראובן אלבז בליל הבחירות. 'אם השמאל יכול לתת לנו את המשאבים לכך, אנחנו נלך עם השמאל. אם הימין יכול לחתום על הצ'ק, אנחנו נלך עם הימין'".

"המפלגות החרדיות מאז ומעולם ניסו לשבת עם המנצח. זו הייתה פוליסת ביטוח של חברת הלומדים", הוסיף פרופ' ליאון. ד"ר אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הוסיף: "בשנות ה-90 החלה להתבסס הברית היותר טבעית שלהם עם הימין. היום, ענייני דת ומדינה מקשים באופן הולך וגובר על הליכה עם המרכז-שמאל".

ביום הבחירות ב-96', שמעון פרס הצביע ברמת אביב. סוניה אשתו חמקה מהצלמים. נתניהו ושרה שתו קפה עם העיתונאים. "יכול להיות שאני מדבר עכשיו עם ראש ממשלה ואני עוד לא יודע את זה?", שאל הכתב. "בערב אתה תדע", ענה נתניהו. בערב הגיע המדגם. "בשלב זה, על פי המדגם, אי אפשר לקבוע מיהו ראש הממשלה הבא", הכריז יעקב איילון.

שימו לב איך הוצגה אז מפת הגושים. המפד"ל נספרה על הכובע הדתי ולא הימני, באותו גוש עם החרדים. במרכז היו מפלגת העולים והדרך השלישית, שלא תפסו צד. והערבים? הם נספרו בתוך השמאל, לא בעמודה משלהם. ברגע אחד הוכרז שוויון, והמטות החלו להתעורר. אחרי שאולם הליכוד התרוקן, במהלך הלילה הגיעו תוצאות אמת שהראו מהפך - המנדטים של הליכוד עלו בצורה משמעותית. אנשי הליכוד החלו לחזור לאולם ולחגוג. פרס החל להבין שהעסק חומק לו מהידיים. "פרס הביתה!", צעקו בחוץ. העם החליט.

רגע אחרי הבחירות אמר אז אריה דרעי: "למרצ אין יותר את הכוח שהיה לה מקודם. ולמפלגות הערביות, על כל מה שמשתמע מכך, ואני בעד שהמפלגות הערביות יהיו בקואליציה, אבל הן לא יותר הבלוק החוסם".

"אני לא הייתי מציע למפלגות הדתיות והחרדיות לחיות באופוריה בגלל התוצאה ולדרוש דברים שאין הציבור יכול לעמוד בהם", הוסיף דרעי.

"ב-92' השמאל מנצח, ב-96' הימין מנצח, ב-99' השמאל מנצח, ב-2003 הימין מנצח. יש תזזתיות מאוד חדה. זה תנודות אדירות בדפוסי ההצבעה שאנחנו לא רואים כיום", מסביר ד"ר אסף שפירא. "זה נובע בין היתר מכך שהפוליטיקה הישראלית אז הייתה פחות שבטית ופחות מקוטבת, היא תמיד הייתה שבטית ומקוטבת אבל אם מודדים אמפירית רמת הקיטוב הרגשית הייתה הרבה יותר קטנה מהיום, השנאה הייתה פחותה מהיום כמו גם חוסר האמון".

"הם מפחדים" והאליטות החדשות

נתניהו ניצח, והקדנציה הראשונה שלו הייתה סוערת במיוחד. האיש שביסס את הקמפיין שלו על תעמולה נגד ערפאת עמד לידו והבטיח לקדם את השלום. "אני הבהרתי שאנחנו מחויבים להסכמים", אמר נתניהו כשנשאל על לחיצת היד עם ערפאת. הוא פינה את חברון וחתם על הסכם וואי, מה שעורר זעם בימין. "ביבי הוליך את המחנה הלאומי שולל", טענו המבקרים.

באותה תקופה אירע גם החיסול הכושל של ח'אלד משעל ברבת עמון. נתניהו קיבל אחריות: "כראש ממשלה אני נושא באחריות הכוללת, כשיש הצלחות וגם כשיש אי-הצלחות". הקו הזה נמשך גם בפרשת "בר-און חברון". "לא ביצעתי עבירה אך אני רוצה לומר שנעשו טעויות על ידי, ואני מקבל את האחריות", אמר אז.

שורשי יחסיו של נתניהו עם התקשורת נבטו כבר אז. "למה הם מתגייסים כל כך הרבה? מסיבה אחת: הם מפחדים!", קרא בנאום המפורסם. הוא שכלל את פוליטיקת הזהויות: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים... האליטות האלה שונאות את העם, שונאות את הספרדים, שונאות את הרוסים". במקביל, אריה דרעי הורשע בשוחד. דרעי הפך את המשפט לקמפיין פוליטי אגרסיבי. נתניהו הגיב באיפוק: "יום קשה לאריה דרעי ומשפחתו, ליבי איתם. מדינת ישראל היא מדינת חוק וכולנו צריכים לכבד את הכרעת המשפט, בלי זה אין לנו חיים בארץ הזאת".

שחר של יום חדש: עליית אהוד ברק

ב-1999 התייצב מול נתניהו אהוד ברק, מפקדו מסיירת מטכ"ל. ברק ניסה להיפרד מהמטען של מפלגת העבודה ההיסטורית, צירף את דוד לוי, שהיה איש ליכוד, וביקש סליחה מעדות המזרח בנאום בנתיבות. הוא גייס את עולי ברית המועצות, שהיו אז כוח פוליטי משמעותי שמעודד מהפכים. "בגלל קשיי הקליטה, הם נוטים להעניש את מי שבשלטון, הם כוח פוליטי משמעותי", הסבירו הפרשנים את המעבר של העולים מרבין לנתניהו ואז לברק.

בחומרים מהארכיון אפשר לראות את נתניהו מנסה לשמר את הברית עם ש"ס. הוא הגיע עם משפחתו לרגל חג הפורים אצל הרב עובדיה יוסף. "לבוא לחג עם הרב עובדיה יוסף ומשפחתו, זה סימן לברכות, סימן לדברים מתוקים", אמר נתניהו. רק ימים ספורים לפני הבחירות, ש"ס חברה רשמית לנתניהו.

אבל הפעם, המדגם היה חד-משמעי. "ישראל רצתה שינוי", הכריזה המגישה. אהוד ברק ניצח בפער גדול. נתניהו הודיע על פרישה מהנהגת הליכוד: "הגיע הזמן לקחת פסק זמן, אני מודיע על כוונתי לפרוש מהנהגת הליכוד". בקריית שמונה ובמטה של ברק חגגו בעוד במטה נתניהו היה שקט תוגה ותדהמה. ברק הכריז באותו הערב על "שחר של יום חדש", מסע לאחדות ושלום.

הזינוק של ש"ס ואובדן הגמישות

באותו לילה ש"ס זינקה ל-17 מנדטים. התחושה הייתה של מהפכה דתית קרבה. למרות המחאה, ש"ס בסוף ישבה בממשלת ברק - עדות לגמישות שעדיין הייתה קיימת אז במערכת.

היום, הגמישות הזאת נעלמה. פעם היו תנודות אדירות בדפוסי ההצבעה. רבין וברק משכו קולות ביישובי פיתוח ואפילו בהתנחלויות. "זה מדהים לראות שב-92' מפלגת העבודה קיבלה 30 אחוז מהקולות בדימונה או במגדל העמק. היום אי אפשר לדמיין את זה. המסורתיים, שהיו פעם האוכלוסייה הגמישה ביותר, מצביעים היום באופן כמעט מוחלט לגוש הימין", מסבירים המומחים.

הקיטוב של היום הוא רגשי, לא רק אידאולוגי. "זה מחשבה שהצד השני הוא אויב, מזיק, אי אפשר לסמוך עליו". הוויכוח העמוק על עתיד הארץ פינה את מקומו לחוסר אמון תהומי. ובסוף, אחרי כל הפתקים וההבטחות, המציאות נשארת לעיתים כפי שהייתה. גם בליל הבחירות ההוא ב-99', השידור עבר לקריית שמונה בגלל מטחי קטיושות.