נדב צריך לבחור עכשיו בין עצמו למדינה, והוא לא לבד. בזמן שהוא שומר עלינו, יש מי ששומרים על הכיסא. נעם חורב על הישראלי שאתם צריכים לחשוב עליו כשאתם מצביעים
לפני כמה חודשים, אחרי הרצאה שהעברתי, ניגש אליי בחור.
אם הייתי מבקש מה-AI לייצר את הישראלי המצוי, זה הבחור שהוא היה מציע לי.
גופיה, ג'ינס, נעלי בלנסטון, משקפי שמש על הראש, משלם מיסים, עושה מילואים, מנסה להשיג כרטיס לעומר אדם. כמעט קלישאה של ישראליות.
לחיצת יד חזקה. עמידה של קצין. דיבור שקט ושקול ובטוח. אין מה להגיד, הבחור בשליטה.
קשקשנו קצת על ההרצאה, ואז על מוזיקה ואז על המלחמה.
כמובן שהראיתי לו תמונות של דרור כי אני מההורים האלה.
סיפרתי לו שחיימקה הבנזוג שלי עשה הרבה מילואים מאז שבעה באוקטובר.
לאט-לאט משהו בשיחה השתנה.
משהו בפנים שלו השתנה.
המשפטים התקצרו.
השתיקות התארכו.
הוא הוריד את משקפי השמש מהראש לעיניים.
הוא סיפר לי סיפור שאנחנו מכירים יותר מדי טוב מהשנים האחרונות:
מאות ימי מילואים.
עוד ועוד סבבים.
חברים באדמה.
סיוטים בלילות.
עסק שמתפרק.
אישה שהבטיחה לחכות ואי אפשר להאשים אותה שלא הצליחה.
ילדים שהתרגלו שאין אבא. אבא בצבא.
וגם כשהוא כבר חוזר, הם לא תמיד יודעים איך להתקרב אליו.
החיים שלו הפכו לקפיצת באנג'י בלי חבל.
אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה המפגש הפך משיחת חולין לווידוי.
אני רק זוכר שעמד מולי בנאדם שיצא להגן על המדינה שלו, וגילה שבזמן הזה - הבית שלו התפרק.
חזרתי הביתה עם השיחה הזאת בראש שלי.
חשבתי על כל האנשים שחולפים מולנו ברחוב, מחייכים והרוסים.
כל אחד עם מה שהוא סוחב.
אנשים שהמדינה ביקשה מהם להתייצב שוב ושוב, גם כשכבר לא נשאר להם מה לתת.
תסמונת "העץ הנדיב" שאני מקריא לדרור לפני השינה.
אנחנו אוהבים לדבר על אנשי המילואים שלנו כגיבורים. ובצדק.
יש משהו כמעט רומנטי בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם.
אנחנו מתרגשים מהתמונות שלהם עולים על מדים, עוצרים בארומה לקפה, רצים לחיבוק מהילדים כשהם חוזרים הביתה.
אבל אין שום דבר רומנטי בחשבון בנק שהתרוקן, בנישואים שהתפרקו, בילד שכבר לא מזהה את אבא שלו. אין שום דבר פוטוגני בהתקף חרדה בשתיים בלילה.
לפעמים נדמה שהמילה הזאת, "גיבורים", לא מאפשרת לנו לשאול שאלות קשות.
כי גיבורים הרי מסתדרים.
הם שורדים.
מחזיקים מעמד.
אולי הרומנטיזציה הזאת משרתת אותנו יותר משאנחנו מוכנים להודות. כי כל עוד אנחנו מספרים לעצמנו סיפור על גיבורים, אנחנו לא צריכים לספר לעצמנו סיפור על בני אדם.
עבר כל כך הרבה זמן שכבר התרגלנו. והדבר המסוכן ביותר הוא שמה שהתחיל כמצב חירום זמני, הופך בהדרגה להיות מדיניות.
בסוף השיחה הבחור ההוא הראה לי תמונה של המשפחה היפה שלו.
"וואלה, קשוח", הוא חתם את הסיפור בזמן שחתמתי לו על ספר.
מאותה שיחה, נולד נדב.
לא אדם אחד מסוים, אלא דמות שמורכבת מאין-ספור סיפורים ששמעתי בשלוש השנים האחרונות.
נדב הוא לא סיפור רק על מילואימניק שהחיים שלו התפרקו.
הוא סיפור על חברה שמבקשת שוב ושוב מאותם אנשים להיות חזקים, כדי שהיא לא תצטרך להתמודד עם החולשות שלה.
אני לא יודע אם אי-פעם אפגוש שוב את הבחור ההוא.
לא יודע אם הוא יעשה אחד ועוד אחד ויבין שהשיר הזה נכתב בהשראתו.
אבל מאז אותה שיחה, בכל פעם שאני שומע על גיוס של עוד סבב מילואים, אלוהים יודע לכמה זמן, אני חושב על מה שמחכה למילואימניקים האלה כשיחזרו הביתה.
על מה שמחכה להם, ובעיקר על מה שלא.
הבחירות הקרובות יעסקו בהרבה דברים. בביטחון, בכלכלה, בחינוך, באחריות ובהנהגה. יהיו בהן סיסמאות גדולות, הבטחות מנופחות ומילים גרנדיוזיות על עתידה של המדינה.
אבל בין כל השאלות החשובות האלה, אני מבקש להוסיף עוד אחת, קטנה לכאורה:
מה יהיה עם נדב?
לא עם נדב הגיבור, זה שכולם מוחאים לו כפיים כשהוא עולה על מדים.
אלא עם נדב שחוזר הביתה, פושט את המדים וצריך להתחיל לשקם את החיים שלו.
כי אם שום דבר לא ישתנה כאן, גורלו של נדב כבר ידוע מראש.
והפעם לא נוכל להגיד שלא ידענו.
מילות השיר:
נדב מודאג מהמצב, מעל שלוש שנים
עברו כאילו כלום מהחיים הישנים
יש לו עסק ואישה ושני ילדים קטנים
הוא חושב עליהם הרבה בלילות הלבניםנדב תופס שוב קו, עכשיו זה לבנון
פעם הוא טייל פה, בנופים של הצפון
היו לו חברים שידעו אז איך לחיות
הם לא חזרו אותו דבר, או שחזרו בשקיות
נדב נזכר בקרב, כל לילה הוא חוזר
לעשן, לפיצוצים, גם הוויד כבר לא עוזר
הוא לא מדבר עם איש על כל מה שראה
ומי זה המחוק הזה עכשיו מהמראהנדב מאוכזב, הם הבטיחו מענק
יש יותר מדי כמוהו, המערכת בברדק
בינתיים במליאה, הבושה היא כבר פאסה
כשהוא שומר על המדינה הם שומרים על הכיסאנדב קצת נעלב, היא הבטיחה שתחכה
עד שהוא יחזור, עד שישתקם
הילד לא מזהה אותו, גם לא הילדה
הוא לא יהיה ביום ההולדת, לא היה גם בלידהנדב הגיע לשלב שאין לו כלום בכיס
הוא לובש הרי מדים יותר מאשר ג'ינס
גם במיטה יש האטה, הביצועים שלו בפח
הוא ידע שזה יכאב, אבל לא עד כדי כך
הם רשמו לו כדורים ואז טיפול או איזו חארטה
הוא יושב שעה ברכב ולא עולה הביתהנדב קיבל שוב צו, כלום לא השתנה
הוא צריך לבחור עכשיו בין עצמו למדינה
בסוף יצא מוקדם כי פחד שיאחר
יש פקקים והפגנות והכביש שוב ייסגרנדב עוד לא שב, ספק אם כבר ישוב
הם אומרים שהוא גיבור, הם אומרים שהוא חשוב
הוא עדיין מחכה לתמונת הניצחון
וחושב על הילדים בדרך ללבנון.צאו להצביע, ותחשבו על נדב