בעוד פחות מ-11 שבועות, הציבור בישראל יפקוד את הקלפיות בפעם הרביעית בתוך שנתיים. במדינות אחרות שהלכו לבחירות ברצף, נצפתה תופעה של "עייפות בחירות" (Election Fatigue) שמתאפיינת בירידה בשיעורי ההשתתפות בבחירות. אזרחים שחשו כי המערכת הפוליטית כבר איננה נותנת מענה לקשיים ולצרכים שלהם, העדיפו להימנע מהצבעה.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

למרות זאת, סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם השבוע, מספק תחזית אופטימית: מסתבר שרוב גדול, למעלה מ-80% מקרב אזרחי ישראל היהודים, מתכוונים לממש את זכותם ולהצביע. לכאורה, דבר לא השתנה: הקיפאון הפוליטי איננו מסתיים ועדיין הציבור הישראלי איננו מתייאש מהמערכת הפוליטית. מילת המפתח היא "לכאורה". בחינה יותר מעמיקה של הנתונים מצביעה על שלוש תופעות חדשות שעשויות להביא לתוצאות מפתיעות שאיש איננו יכול לצפות או לשער אותן.

ראשית, שיעורי ההצבעה הצפויים במגזר הערבי נמוכים במידה משמעותית. רק 39% מקרב אזרחי ישראל הערבים אמרו שהם בטוחים שיצביעו לעומת 69% בקרב היהודים. הזירה הפוליטית בישראל נתפסת כלא רלוונטית עבור רבים מדי בציבור הערבי, או ככזאת שבה אין להם השפעה מספקת שתצדיק את השקעת המאמץ הכרוך במימוש זכות ההצבעה.

מעבר לפגיעה הישירה בייצוג של המיעוט הערבי, עשויות להיות לכך השפעות דרמטיות על זהותו של ראש הממשלה הבא. למשל, ירידה בכוחה של הרשימה המשותפת, או של מרכיביה, תקל על הליכוד בראשות נתניהו לחצות את הרף הנדרש של 61 המנדטים - בצירוף המפלגות החרדיות וימינה. מאידך, זה עשוי גם להקל על יריביו של נתניהו לגבש קואליציה חלופית. ישנם כמה נעלמים משמעותיים: (1) האם אכן תהיה קריסה בשיעורי ההצבעה במגזר הערבי? (2) האם יהיה שינוי בדפוסי ההצבעה למפלגות ציוניות? (3) האם הרשימה המשותפת תשמור על אחדותה? בכל מקרה, ברור כי לאופי ההתפתחויות הפוליטיות במגזר הערבי תהיה השפעה מכרעת על תוצאות הבחירות.

שנית, רוב גדול בציבור (56%) מעיד על עצמו כי עמדות המפלגות בנושאי כלכלה וחברה הן הגורם החשוב ביותר בהחלטה האם להצביע עבורן. לעומת זאת, רק 22% רואים בענייני צבא ובטחון את הגורם המכריע. באופן מסורתי, בישראל, הנושא הביטחוני הוא הדומיננטי בשיקולי המצביעים. לכן, לשינוי כה משמעותי בהעדפות הבוחרים עשויה להיות השפעה על דפוסי ההצבעה בצורה שעדיין קשה לחזות.

בעוד שהציבור מגלה עניין מוגבר בנושא הכלכלי-חברתי, הממשלה היוצאת נהגה באופן שונה לחלוטין. היא לא העבירה תקציבים לשנת 2020 ולשנת 2021 ונמנעה מחקיקת עשרות רפורמות נדרשות כדי להאיץ מחדש את הצמיחה במשק. מרכז הכובד של המחלוקות הפוליטיות היה ממוקד אך ורק בניסיונות להצרת צעדיה של מערכת המשפט על מנת לאפשר לנתניהו לטרפד את ההליך הפלילי שהוא אמור להתמודד איתו רק בבית המשפט. לאחר רצף של שלוש מערכות בחירות מיותרות, הגיוני לצפות כי כל עוד לא ניתן יהיה להרכיב ממשלה ללא הסכמתו של נתניהו, המשבר הפוליטי יימשך והמתקפות על מערכת המשפט רק תתגברנה. בהתאם, במצב כזה, קשה לראות את התחומים הכלכליים והחברתיים זוכים לקשב הנדרש.

שלישית, למרות שעבר זמן קצר יחסית מאז מערכת הבחירות הקודמת, רק 47% מהישראלים חושבים שיצביעו לאותה המפלגה שלה הצביעו בבחירות הקודמות. על רקע קריסת מפלגת כחול לבן, יתכן שזה לא מפתיע שפחות מ-30% מאלו שמגדירים את עצמם כתומכי מרכז-שמאל חושבים שיצביעו לאותה המפלגה. לצד זאת, רק כ-60% מבוחרי הליכוד מעריכים כי יצביעו שוב לליכוד. המשמעות היא שהפוליטיקה הישראלית מתאפיינת בריבוי חסר תקדים של "חולות נודדים", לצד ריסוק של המוסדות המפלגתיים המסורתיים. ההשלכות של מציאות כזאת הן בהכרח בלתי צפויות ולמומנטום שייווצר בשבועות הקרובים תהיה השפעה רבה על התוצאות הסופיות של הבחירות.

יוחנן פלסנר (צילום: הדס פרוש פלאש 90)
יוחנן פלסנר, ארכיון | צילום: הדס פרוש פלאש 90

למרות שזו מערכת בחירות רביעית במסגרת סאגה שנמשכת שנתיים, משמח לגלות שהציבור ברובו מתכוון להצביע ולא מתכוון לוותר על מדינת ישראל ועל הדמוקרטיה שלה. כדי לאפשר את שיקום האמון הציבורי, נקווה שהליך הבחירות יוביל לממשלה יציבה שתנהיג את המשק ממיתון לצמיחה ואת החברה מקיטוב ושיסוי לאחדות מחודשת ולשיקום ההסכמות על כללי המשחק הדמוקרטיים.

הכותב הוא נשיא "המכון הישראלי לדמוקרטיה"