בבית הסוהר סן פדרו סולה, אשר בהונדורס, אפשר בקלות לומר שהכאוס הוא הסדר: מצד אחד אתה חולק את אזור המחייה שלך עם חלק מהאסירים האכזריים והאלימים ביותר שיש במדינה - מגנגסטרים דרך אנסים ועד לרוצחים מתועבים, בזמן שחיות משק וכלבי שמירה מסתובבים חופשי במסדרונות וזוללים כל מה שהם מסוגלים למצוא. לפעמים, בטח לא תתפלאו לשמוע - אפילו בשר אדם.

למרות זאת התמונה שציירנו כאן למעלה, לא כל האסירים יעידו שהמצב שם קשה כל כך. אחרי הכל, מדובר באחד המקומות המושחתים ביותר באמריקה, ובהתאם - אם יש לך את הגב הכלכלי לשמן את האנשים הנכונים אז סביר להניח שתוכל להשיג שם לא מעט "צ'ופרים"; מתא פרטי דרך מיטה שלא תבייש מלון יוקרתי ואפילו קונסולת משחקים. או בקיצור, איך אומר הפתגם? בכל כאוס יש קוסמוס, ובכל אי סדר יש סדר נסתר. 

בתחילת שנות ה-2000, סן פדרו סולה היה אחד המקומות הנוראיים ביותר שכל אדם, עבריין או לא, היה יכול היה למצוא בו את עצמו. למעשה, מאסר שם, לפחות עבור חלק מהפושעים היה גזר דין מוות.

אסירים ותיקים במקום מעידים על כך שבאותן שנים, המתחם כולו היה מחולק לשלושה אגפים עיקריים: אחד עבור חברי משפחת הפשע באריו 18 (Barrio 18), השני ריכז את פעילי כנופיית MS13, והשלישי אכלס את כל השאר - וכפי שאתם אולי מתארים לעצמכם, האפשרות השלישית הייתה הגרועה ביותר.

באגף השלישי היו מאכלסים את כל הפושעים האלימים ביותר במדינה, ללא כל שיוך לארגון מסוים, ולא עבר זמן רב עד שהאגף הפך לג'ונגל של ממש, והאחריות על בטחונו האישי של האסיר הייתה מוטלת עליו בלבד, והיה עליו להשיג אמצעים כדי להגן על עצמו, לרוב היו אלה סכיני מצ'טה או אקדחים אישיים. 

השינוי המשמעותי בבית הכלא הזה הגיע אחרי מה שמתואר היום בתור "עידן הפסטאס" (Pesetas). בז'רגון עולם הפשע הלטיני - "פסטה" היה הכינוי שניתן לחבר כנופיה כלשהי שהוגלה משורותיה. בסן פדרו סולה, התופעה הזאת הייתה שכיחה יחסית.

"ברגע שהפכת לפסטה, אז אי-אפשר היה להשאיר אותך עם חברי הכנופייה הוותיקים שלך", סיפר אסיר לשעבר לכתב העת InSight Crime. "אנשים היו קוצצים אותך לחתיכות תוך כמה דקות, וגם לא היו יכולים להעביר אותך לאגף של הכנופיה היריבה, כי גם שם היו רוצחים אותך. לכן, היית עובר לאגף הכללי".

וכך, חברי כנופיות רבים היו מוצאים את עצמם באגף הכללי באותן שנים, ולמרות העובדה שהם הוגלו על ידי חבריהם, הם המשיכו להתנהל כאילו היו חלק מארגון פשע הקודם שלהם, ועד מהרה הפסטאס מצאו את עצמם מאוגדים ככנופייה חדשה שהצליחה לצבור כוח בין כותלי הכלא.

למעשה, הם היו הראשונים להכניס כמויות גדולות של סמים לבית הסוהר, להבריח זונות ואפילו ליישם חוזי חיסול של אסירים אחרים. עם הזמן, הם השתלטו על כל העסקים בסן פדרו סולה, סחטו את כל מי שנקלע לדרכם, ואפילו שדדו כסף ומזון מאורחים שהגיעו לבקר את בני משפחותיהם.

"זה הגיע למצב שהם היו אונסים בנות שהיו מגיעות לבקר את האסירים", סיפר האסיר הוותיק. "הם הרגיזו המון אנשים, אבל לאף אחד לא היה אומץ לעשות משהו. הם היו הרבה יותר מאורגנים מכולנו ושלטו בכל כלי הנשק בכלא". הוא מספר, אך למרות זאת, במקום נפיץ כמו סן פדרו סולה - השינוי יכול להתרחש ברגע וכתוצאה מאירועים מאוד לא צפויים.

אחד מאותם אירועים התרחש באחר הצהריים של ה-26 באפריל 2008. רוברטו ארתורו קונטררס, אסיר בבית הכלא, התיישב לאכול את ארוחת הצהריים שלו באחד ממתחמי האוכל במקום. קונטררס היה אחד האסירים המיוחסים ביותר בכל האגפים, שודד בנקים ותיק ואמן של בריחות.

הוא בדיוק אכל את תבשיל העוף שלו יחד עם עם חבריו כאשר ג'וני אנטוניו חימנז, המנהיג של הפסטאס, ירה בו מאחור ונתן לו להיחנק למוות מהדם של עצמו. הרצח של האסיר המיוחס הרעיד את בית הכלא, והיה ברור שמשהו קיצוני צריך להיעשות כדי לוודא שהפסטאס לא יעשו מה שבא להם בין קירות הכלא - וזה בדיוק המקום בו פרנסיסקו ברווה נכנס לתמונה.

ברווה היה גנב מיומן ועבריין מיוחס כמעט כמו קונטררס. בעקבות החיסול האכזרי, הוא ארגן קבוצת חמושים שמטרתה הייתה לשים קץ לשלטון האכזרי של הפסטאס. אחד מאחיו לנשק התייחס לאותם ימים ואמר כי "זה לא לקח הרבה זמן עד ששמנו קץ למשטר החולני של הפסטאס". אותו אח לנשק של ברווה היה אז בן 18, ויחד עם ברווה וחבריו הצליחו לכתר את הפסטאס באחד הימים בכלא, ובאמצעות רימונים, סכינים ואקדחים - הם נקמו את מותו של השודד המפורסם.

התקרית עצמה ארכה כשעה בסך הכל, רגע לפני שהסוהרים נאלצו להתערב במהומה. 8 פסטאס מתו באותו "מבצע חיסול", ואלו ששרדו הועברו לבתי סוהר אחרים, שם רובם נרצחו גם כן על ידי חבריו של קונטררס. אסירים ששהו בכלא באותם ימים תיארו כיצד "דמם של החוטאים שטף את רצפת סן פדרו סולה כמו מים". בבוקר שלמחרת, כבר היה ברור שיש בוס חדש באחד מבתי הכלא הכי מסוכנים בעולם.

משנתו של דון ברווה

רוב האסירים באותה תקופה יעידו שברווה שינה המון דברים בהתנהלות בתוך תחומי הכלא - ורובם לטובה. ראשית הוא אסר על שימוש בנשקים באגפים. מלהבים ועד אקדחים. כתוצאה מכך, המתחם הפך למקום הרבה יותר בטוח עבור כולם. מעבר לזה, ברווה התחבר עם הוגו הרננדז, מנהל הכלא, מה שחיזק עוד יותר את מעמדו באגפים השונים.

מאותו הרגע, הוא הפך בעצם לקשר היחיד בין האסירים לבין ההנהלה, וכל תלונה, כל בקשה וכל הצעה הייתה עוברת דרכו. אם אסיר רצה חדר פרטי - זה עבר דרכו. אם הוא רצה טלוויזיה חדשה - זה עבר דרכו. אותה תקופה הייתה שינוי מרענן אחרי ימי הפסטאס, ולמרות זאת, היו כמה וכמה אנשים שהתנגדו לו.

מנואל ארוחו היה אחד האנשים שלא אהבו את השינויים שהכניס המלך החדש של הכלא, ומהר מאוד הוא החליט לפתוח מולו חזית. תחילה, הוא נהג לצאת נגדו וללכת חמוש לכל מקום, ולאחר מכן הוא החל לחמש את גם את הפקודים שלו. בשלב מסוים, הם אפילו השתלטו על מתחם שלם באגף הכללי של הכלא - אבל המרד הקטן שלהם נגמר מהר מאוד. ארוחו ופקודיו נורו למוות באמבוש של ברווה שבסיומו נספרו תשעה הרוגים ושלושה פצועים. "הרגנו את מנואל כי הוא ניסה לתפוס את השליטה", סיפר אסיר לשעבר. "הוא רצה להשתלט על העניינים ולעשות בדיוק את אותם דברים כמו הפסטאס האלה".

העידן של דון ברווה הביא איתו הרבה נחת לאסירים בסן פדרו סולה, אך כמו שהוא התחיל כך הוא נגמר עם השחרור של הגנב המיוחס. במקומו, עלה לשלטון ממלא מקומו - אדם בשם מריו הנריקז. עם כניסתו לתפקיד, הוא הבטיח להיות מנהיג הוגן כמו דון ברווה.

אלא שמהר מאוד ההבטחה הזו התבררה כחסרת שחר והנריקז ואנשיו הטילו אימה על מרבית האסירים והתעללו בהם. אסירים מאותה תקופה סיפרו כיצד אנשיו היו שודדים מזון וכסף מהאסירים העניים ומוכרים את המצרכים לרוכלים מקומיים.

"הוא הסתובב בכלא ואמר שהוא הבוס היחיד שם", סיפר אסיר משוחרר. "זה הגיע לשלב מסוים שפשוט לא יכולנו לסבול את זה יותר". בסופו של דבר, הקש ששבר את גב הגמל הייתה תקרית שבה הנריקז אנס את אחת האורחות בכלא - אשתו של אסיר אחר, וכל שאר האסירים התאגדו ויחד עם חייליו הוותיקים של דון ברווה - יצאו להפיכה שלטונית.

בפברואר 2012, קבוצת חמושים פרצה למטבח האגף הכללי ותקפה את צוות הטבחים שהיו חברי הכנופיה של הנריקז. לאחר מכן, הם הציתו את המקום ופנו לתא הפרטי של הבוס, שם הוא התחבא יחד עם אנשיו. חייליו של דון ברווה חוררו את המקום עם אקדחים עד שכל הנוכחים חוסלו - אבל אז הגיע הזמן מבחינתם לסגירת החשבון הסופי.

"אחד האסירים הגדולים, בחור שקראנו לו שרק, גרר אותו לחצר והוריד לו את הראש עם סכין", סיפר אחד האסירים. "את הראש תקענו על מוט, בזמן שבחור אחר חתך לו את הזין. אחר כך הם נתנו לכלב השמירה שלו לאכול את מה שנותר ממנו, לפני שגם לכלב הורידו את הראש. בסוף היום, אסירים הוציאו למריו את העיניים וזרקו את הראש שלו מהגג של האגף הכללי".

מאז הרצח המזוויע של מריו הנריקז, סן פדרו סולה חזר להתנהל פחות או יותר על פי חזונו של דון ברווה. מנהיגים חדשים קמו והלכו, כמו גם אסירים כאלו ואחרים, אבל הסדר הקיים נשמר. למרות זאת, ההיסטוריה מלמדת כי המציאות בבית הסוהר בהונדורס עלולה להשתנות ברגע ודבר אחד תמיד נשאר בטוח - רק החזקים ישרדו את הג'ונגל של סן פדרו סולה, שם הסדר הנסתר הוא האי סדר בהתגלמותו.