אחרי שנתנה את הופעת חייה בסרט "נאנדאורי", נטע ריסקין חוזרת למסך הטלוויזיה בעונה השלישית של "הטבּח" ב-yes ומגלה שגם אחרי שנים של עשייה והערכה בתעשייה, שום דבר לא באמת נעשה קל יותר. ריאיון

"אני תמיד במתח בראיונות, אני לא יודעת אם אגיד את הדבר הנכון", אומרת השחקנית נטע ריסקין בפתח הריאיון שלנו. היא חוזרת על כך שוב ושוב במהלך השיחה, בקונסטלציות כאלה ואחרות. גם אחרי שנים של ניסיון, המעמד הזה ממשיך לעורר בה אי-שקט מסוים. "בכל פעם אני עוברת את זה מחדש, אבל אולי זה המוטיב החוזר בחיים שלי", היא מעידה.
יש רגע בקריירה של שחקן שבו אפשר להניח ששלב ההוכחות כבר מאחוריו. אחרי שורה ארוכה של תפקידים, סדרות מצליחות, הערכה מקצועית ופסלון אופיר בארון, אולי סוף סוף אפשר להפסיק להתחיל בכל פעם מחדש. אם תשאלו את ריסקין, התשובה היא דווקא לא. "זה אחד הדברים הכי קשים במקצוע הזה", היא אומרת. "לא משנה לאן תגיע, אתה בכל פעם מתחיל מחדש, מאפס. גם אחרי פרס אופיר מתחילים מאפס, כאילו לא עשית כלום. ככה זה. וזה מאוד קשה".
ריסקין, לה מלאו 50 בחודש שעבר, היא אחת השחקניות המוכשרות על המרקע המקומי. היא התגלתה בסדרה "להוציא את הכלב" של שירלי מושיוף וניר ברגמן, כיכבה בהמשך בין היתר ב"שטיסל", "איש חשוב מאוד", "תא גורדין" ו"כפולים", ובשנה שעברה קטפה בפעם הראשונה פרס אופיר על תפקידה בסרט "נאנדאורי" של אתי ציקו, שבו גילמה עורכת דין ישראלית ממוצא גיאורגי שהתכחשה כל חייה לשורשיה. עבור התפקיד הזה היא השקיעה כמעט שנה בלימוד אינטנסיבי של השפה. כל המאמץ והקילומטרז' הארוך עדיין לא מבטיח לה דבר לקראת הפרויקט הבא.
אחרי השבחים על ההופעה הקולנועית, היא חוזרת למסך הקטן בעונה השלישית של "הטבּח", המשודרת בימים אלה ב-yes, בתפקידה של דניאלה, אישה מעברו של השף-סלב דורי (גל תורן). דניאלה, דני בקיצור, נכנסת מחדש לחייו ולהוללות התל-אביבית המאפיינת את שגרתו אך רחוקה ממנה. ריסקין היא הצלע הנשית החדשה שנכנסת לעולמו של הדוש המקצועי אחרי רותם סלע ודנה פרידר בעונות הקודמות, אלא שבניגוד לאנשים שכבר למדו להכיר את השף המחוספס ואת גינוניו, לדני נדמה שעוד אין ממש מושג לאן היא נקלעה. דווקא כאן טמון הכוח שלה מול הטיפוס השחצן והנרקיסיסט.

"יש בה משהו קצת מרכך", מסבירה ריסקין. "היא לא אדם תמים, אבל היא נכנסת למשהו שהיא לא מכירה את השפה שלו ולא מכירה את העולם הזה. היא בכלל לא מנסה להרשים אותו, לא מנסה להיות צינית או אכזרית. יש בה משהו שפועל עליו כי היא לא מהעולם שלו". ואז היא נזכרת במשפט יפה שסבתה, שהגיעה מניו יורק, נהגה לומר לה: "הדרך היחידה לחצות את הארלם בלילה בשלום היא אם אתה לא יודע שאתה בהארלם". מבחינתה, זה בדיוק מה שקורה לדני כשהיא נכנסת לדירתו של דורי בפרק הרביעי, שטרם עלה לשידור.
"אהבתי את התסריט של הפרק הזה, כי לכאורה כמעט לא מדברים בו על כלום", היא מספרת על הפרק בכיכובה. "יש לו סאבטקסט מאוד עמוק, כי הם בעצם מדברים על בחירות שהם עשו בחיים. הם מדברים על הדרך שלא נבחרה, אבל מי אמר שהיא הייתה יותר טובה? היא לא בהכרח יותר טובה, היא פשוט לא נלקחה".
קריירת המשחק של ריסקין בכלל לא הייתה מתוכננת. היא גדלה בתל אביב, למדה קולנוע בתיכון ובהמשך החלה לימודים מקצועיים בבית הספר סם שפיגל, שאותם לא השלימה. היא גם הספיקה לעבוד כעיתונאית, ורק בסביבות גיל 30 התגלגלה למשחק, כשנבחרה לאחד התפקידים הראשיים בסדרה "להוציא את הכלב". רק בהמשך החלה לעבוד עם המורה ערן פסח, הקואוצ'ר של מיטב השחקנים בישראל, שמלווה אותה כבר שנים.

כשמסתכלים על הרזומה של ריסקין, נדמה שהפרויקטים נבחרו בקפידה. היא קודם כול מבקשת להזכיר שגם שחקנים מוכרים עדיין צריכים לעבור אודישנים, וגם הם לא בהכרח מתקבלים לכל תפקיד שהם רוצים. ריסקין כבר התבטאה בעבר על מצבה של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית, ותיארה תנאי עבודה לא פשוטים, שכר שאינו בהכרח משקף את ההשקעה, ואת הצורך של אומנים להתפשר על עבודות שלא היו בוחרים בהן אלמלא היו צריכים להתפרנס.
"תראה, זה הכול בסוף עניין של כסף", היא מסבירה. "אם נורא יקר להביא את… תבחר שחקנית".
ג'ניפר לורנס.
"את ג'ניפר לורנס, אז אתה לא תטרטר אותה כל כך, כי כל דקה שלה נורא יקרה. אתה לא יכול להרשות לעצמך לטרטר אותה. ומתוך זה שאתה לא יכול להרשות לעצמך, אז גם נוצר מזה כבוד. גם כלפי הכסף שלך, גם כלפי הזמן שלה, כלפי הכול. זה תמיד פועל יוצא של תקציב. כשדברים בזול, אז מצד אחד אתה שמח שזה בזול, אבל אפשר לשגע אותך. לא רק אותי, את כולנו. זה ישראל".
אבל אחרי שנים של עשייה, כשכבר יודעים מי את, היחס הזה לא משתנה?
"לא, וזה לכולם. אין הבדל בקטע הזה".
"זה המקצוע היחיד שככל שאתה עושה אותו יותר, ככה רוצים אותך פחות"
נטע ריסקין
ריסקין טוענת כי יש משהו כמעט אבסורדי במסלול קריירה של שחקן. ככל שהניסיון מצטבר והשנים חולפות, כך גוברת הנטייה לרצות אותך פחות: "זה המקצוע היחיד שככל שאתה עושה אותו יותר, ככה רוצים אותך פחות. אם אתה אומר שזכית בפרס אופיר, אז היית רוצה לחשוב שאחרי זה, אם מישהו רוצה אותך, הוא פשוט ייקח אותך, נכון? אז לא. אתה עובר את אותו מסלול שעברת בגיל 25. זה אותו דבר".
"כשאתה שואל למה, אז אומרים לך 'כן, אבל בתפקיד הזה עוד לא ראינו אותך, אז איך נדע אם את יכולה לעשות את זה?'. נגיד שיש עורך דין שלא עבד על אותו תיק, אתה לא תגיד לו 'בוא קודם תעשה לי את התיק, ואז נראה אם אני אקח אותך'. אני שחקנית, אני עושה הרבה דברים. גם דברים שלא עשיתי. אני פשוט מתחילה כל פעם מאפס, לא יודעת איך בכלל היה לי הכוח להמשיך בזה".
מה בכל זאת משאיר את הלהבה דולקת?
"תלוי באיזה יום אתה שואל, כי יש ימים שהיא לא דולקת. כשמגיע משהו חדש ומלהיב אותי, והוא מאתגר אותי ומעניין אותי, ועוד לא עשיתי אותו. אז בא לי. זה ממש ככה. אבל יש ימים, מלא ימים, שלא בא לי. אולי לכל אחד בכל מקצוע יש ימים שלא בא לו. זה מקצוע קשה מאוד. הוא כיפי מאוד, אבל קשה".
ריסקין עוצרת וממהרת להבהיר שאין בדבריה ניסיון להציג את עצמה כקורבן. מבחינתה, אלה הם כללי המשחק תרתי משמע, ואחרי שנים היא למדה להכיר אותם היטב ולהישאר בתנועה. "אני לא באה להתלונן", היא מדגישה, "זה טבע המקצוע".
לצד זאת, בשנים האחרונות היא החלה לחפש לעצמה עוד עוגן מקצועי מחוץ לעולם המשחק. כיום היא עובדת עם אימה, אדריכלית במקצועה, והחלה ללמוד עיצוב פנים. הסיבה אינה כלכלית בלבד: "זה לא רק עניין של פרנסה. זה פשוט לא יכול להיות התחום היחיד שבן אדם עושה בשביל להגדיר אותו. צריך עוד משהו בחיים, לא משנה מה. יש משהו במקצוע הזה של המשחק שאתה יושב ומחכה. זו פוזיציה מאוד לא בריאה להיות בה בחיים. היא בסדר אם היא לא היחידה. אבל כשגורלך נקבע רק על ידי זה אם יתקשרו אליך או לא, ואתה לא יוצר לעצמך שום דבר, זה לא בריא".
גם כשמדברים על הפשרות ששחקנים נאלצים לעשות, ריסקין מבקשת להכניס קצת פרופורציות. "באמת היה לי מזל לעשות דברים שגם האמנתי בהם ואני עומדת מאחוריהם, אבל אתה יודע. אין לי שלושה ילדים. אני לא יודעת מה היה קורה במצב כזה. אני לא מזלזלת בזה, אנשים צריכים לעבוד ולחיות". אם בדרמת אוכל עסקינן, אז ריסקין משווה זאת לשפים שבוחרים לפתוח דווקא דוכני רחוב - לכאורה לא פסגת השאיפות המקצועיות. "גם בתוך אוכל הרחוב של התפקידים, אתה יכול למצוא המון דברים טובים", היא אומרת.
אי אפשר לדבר על "הטבח" בלי לדבר גם על המציאות הישראלית, שבשנים האחרונות מתקשה להישאר מחוץ לפריים. אם בשתי העונות הקודמות היה אפשר להתמסר לסיפורים האישיים של הדמויות ולהתרחשויות במטבח, המלחמה דפקה בדלת בעונה השלישית של הסדרה ומכניסה פנימה את המשבר בענף המסעדנות ובתי העסק הרבים שנסגרים בזה אחר זה. האזעקות, השגרה השברירית ואפילו הטבחים שמוקפצים למילואים, הפכו לחלק בלתי נפרד מהעולם שבו פועלת המסעדה, כמו בחיים עצמם. ועדיין, הסדרה בוחרת דווקא לפתוח עם אחד הלקוחות שמציין בפני שף דורי כי גם כשהמצב חרא, אנשים תמיד ירצו לאכול. אולי דווקא להתפרע יותר.
"הסדרה התחילה בניסיון להיות סוג של אסקפיזם מהמציאות הישראלית", אומרת ריסקין. "זו לא סדרה על צבא או על פוליטיקה, זו סדרה על החיים בתל אביב. אבל גם לתוך החיים בתל אביב זה בסוף פורץ ומחריב. אתה חלק מהמדינה הזאת וחי בתוכה".
אחת הסצנות בעונה, שבה נשמעת אזעקה מוקלטת, המחישה מבחינתה את האופן שבו הישראלים למדו להתייחס למצב כמעט כאל מטרד חולף בתוך שגרת הבילויים. "ההתעקשות הזאת לחיות כשהחיים הם הפנאי והאזעקה זה משהו שמציק לך. המציאות הזאת שפורצת פנימה, כשאומרים לך שזו רק אזעקה שתכף תיגמר ואתה יכול בינתיים לרדת למרחב המוגן עם כוס היין".
האזעקה היא רעש רקע בסדרה.
"נכון. אי אפשר לחיות ככה. זה לא בריא, זה לא נכון, יש פה משהו לא בסדר".
המציאות הישראלית מחלחלת לא רק לתסריטים, אלא כמובן גם לעולם התרבות עצמו. בשנה שעברה קטפה ריסקין את פרס אופיר על תפקידה ב"נאנדאורי", והזכייה הגיעה בתקופה שבה יוצרים ישראלים נאלצו ועדיין נאלצים להתמודד עם לחצים וקריאות לחרם ברחבי העולם. ריסקין לא הרגישה ששילמה מחיר כשחקנית, אולם מבחינתה הבעיה אינה מסתכמת בפגיעה בפרנסה או באפשרויות העבודה של יוצרים ישראלים. היא מזהה בסנקציות התרבותיות גם סתירה פוליטית - הניסיון להפעיל לחץ על מדינה באמצעות החרמת האומנים שלה עלול לפגוע דווקא בקולות שמבקשים להשמיע ביקורת על השלטון.
"סנקציות מחזקות את הגורמים שאתה מתנגד להם, כי הן משתיקות את הקולות המתונים", היא מסבירה. "זה הדבר שמפריע לי. זה לא רק בגלל הכיס שלי שנפגע. אני מדברת עם חברים יוצרים ברוסיה, והם מספרים אותו הדבר".
"יש משהו אלים מאוד בלהשתיק אומנות, בלקבור אותה, בכל צד"
היא גם מבקשת להפריך את התפיסה שלפיה כל יצירה ישראלית הנתמכת בכספי ציבור היא בהכרח יצירה שמשרתת את השלטון. "יש אפשרות בארץ לעשות קולנוע או טלוויזיה שממומנים על ידי כספי מדינה, אבל אנשים לא מבינים איך זה מתנהל, שזה גופים עצמאיים", היא אומרת. "אפשר גם לשאול אם אתה מעדיף שכספי מדינת ישראל יופנו רק לפצצות או גם לעשייה אומנותית. באופן עקום, מטילי הסנקציות יגידו לך שזה הולך רק לפצצות. אני אישית חושבת שיש משהו אלים מאוד בלהשתיק אומנות, בלקבור אותה, בכל צד".
ריסקין לא מפנה את הביקורת רק כלפי מי שמחרימים את ישראל מעבר לים. גם מבית נוכחנו לראות כיצד יוצרים נרדפים ומתמודדים עם לחצים פוליטיים ויחס עוין ומנוכר מצד השלטון. "בארץ אנחנו נרדפים משני הכיוונים", היא אומרת, ומתארת מצב שבו לצד החרם מבחוץ, אומנים נאלצים להתמודד גם עם שר תרבות שלא תמיד רואה בעין יפה את עבודתם.
יש לך ציפיות מהממשלה החדשה שתקום בכל מה שקשור לעולם התרבות?
"לתקן את המותג שנקרא ישראל ייקח בעולם אותו זמן שלקח לבנות אותו. אם אני אפתח ציפיות בכיוון הזה, אני חוששת להתאכזב. אני חושבת שזה ייקח המון המון שנים. יש דברים לפני זה שאני רוצה שישתקמו, אז פה אני לא שמה את עצמי בראש סדר העדיפויות. לא כי לא צריך, אלא כי המדינה הזאת באמת במצב כל כך נוראי. זה שעוד עושים את 'הטבח', זה די מדהים. זה שעוד דברים קורים, זה מדהים".
לקראת סיום נשאלת ריסקין על מערכת היחסים שלה עם המטבח. בכל זאת, הלוקיישן העיקרי שסביבו חגה הסדרה ובה מתארח בין היתר השף מושיק רוט ומשפיעני אוכל. מתברר שמתחת לשיחות על תנאי עבודה, חרמות, משברים ואודישנים, מסתתרת גם בשלנית נלהבת במיוחד. "וואו, אני האדם הכי בשלן שיש, ומשום מה זה מאוד מפתיע אנשים", היא צוחקת.
מה את הכי אוהבת לבשל?
"הכול", היא משיבה, ואף מציינת שתבשל בקרוב באירוע של ההפקה לצד השף מושיקו גמליאלי, שמייעץ קולינרית לסדרה כבר שלוש עונות במטרה שהביצועים על המסך ייראו משכנעים או לכל הפחות אותנטיים. "מה שנחמד בלבשל זה שאתה לוקח פרויקט מסובך ותוך כמה שעות הוא מוכן, זאת לעומת סדרה או סרט".

