"יש פה אלמנט של הלבנה והטיה נגד ישראל": דריסת הרגל הקטארית והסעודית בהוליווד - והחשש

תחת מעטה של הסדרים משפטיים קדחתניים ודרמה הוליוודית שלא מביישת תסריט למסך, בשבוע שעבר הושלמה רשמית העסקה שטלטלה את תעשיית הבידור האמריקנית בחודשים האחרונים. תאגיד פרמאונט בהובלת דייוויד אליסון, השלים את רכישת ענקית המדיה האחים וורנר-דיסקברי לפי שווי אסטרונומי של 111 מיליארד דולר. המגה-מיזוג איחד תחת קורת גג אחת את רשתות החדשות הוותיקות CNN ו-CBS, שירותי הסטרימינג HBO מקס ופרמאונט פלוס, ומותגים איקוניים כמו "באטמן", "סופרמן", "הארי פוטר", "חברים" ו"משחקי הכס". רק תבחרו.

התוצאה היא מעבר לעסקה בין אולפנים, אלא מפלצת ששולטת בערמות קטלוגים של סרטים וסדרות אהובות, וגם בערוצים ובמערכות חדשות שדרכם עשרות מיליוני אנשים צורכים מידע ובידור.

מאחורי הקלעים של אימפריית המדיה החדשה נחשפת מציאות כלכלית וגיאופוליטית נפיצה. יותר מ-24 מיליארד דולר מההון העצמי של העסקה הוזרמו מקרנות עושר של נסיכויות המפרץ. קרן ההשקעות הציבורית הסעודית (PIF) השקיעה כ-12 מיליארד דולר. קרן העושר הקטארית (QIA) וקרן נוספת מאבו דאבי השקיעו כ-6 מיליארד דולר כל אחת. הסכומים הללו מצטרפים למשענת הפיננסית המסיבית של משפחת אליסון, ובראשה לארי אליסון, מייסד ענקית התוכנה אורקל ואביו של דייוויד.

החברה החדשה נקראת "סקיידאנס", על שם אולפן הסרטים שהקים אליסון הבן, והכסף מהנסיכויות מעניק לשליטי המפרץ אחיזה כלכלית עמוקה בתעשייה הוליוודית שסובלת מחובות חונקים ומחפשת חמצן כמעט בכל מחיר. אף שהקרנות אינן מחזיקות בזכויות הצבעה בתאגיד החדש, נוכחותן מעוררת שאלות על עתידה של התרבות המערבית.

המאבק המשפטי והקשר הישראלי

הדרך לחתימת העסקה הייתה רצופה במאבק משפטי ופוליטי יצרי. התובע הכללי של קליפורניה, רוב בונטה, וקואליציה של 12 מדינות ניסו לבלום את המיזוג בטענה שיפגע אנושות בתחרות, יוביל לפיטורים המוניים ויפגע באפשרויות לצרכנים. כשהלחץ גבר, אליסון שלף קלף מיקוח ואיים להעביר דונמים של אולפנים ומרכזי הפקה מלוס אנג'לס לטנסי ולטקסס, מעוזים רפובליקניים. משפחת אליסון גם מיודדת עם הנשיא טראמפ, שתמך בהשלמת העסקה וישמח לראות מתיחת פנים בהוליווד, או במקרה שלו - ניתוח כירורגי עם נזק בלתי הפיך.

החשש לאובדן של כ-60 אלף מקומות עבודה ופגיעה של יותר מ-20 מיליארד דולר בכלכלת לוס אנג'לס, שם נרדף לעיר הסרטים, הביא גם את מושל קליפורניה גאווין ניוסם ואת ראשת עיריית לוס אנג'לס קארן באס ללחוץ לפשרה. בהסדר התחייבה פרמאונט להותיר את האולפנים במלרוז ובברבנק פעילים עד 2031, להוסיף 300 מיליון דולר בשנה להשקעות בהפקות בארה"ב ולהפיץ בבתי הקולנוע לפחות 30 סרטים בשנה במשך חמש שנים. כל זאת לצד מנגנון קנסות וסנקציות במקרה של הפרת ההתחייבויות.

בונטה הבהיר במסיבת עיתונאים, שלא הייתה חגיגית במיוחד, שהפשרה אינה בגדר תמיכה במיזוג והיא גם לא מהווה בשורה לתעשייה. האיום על מקום עבודתם של רבבות עובדי תעשייה לא התפוגג, וכך גם החשש שהכוח החדש שיצבור התאגיד יאפשר לו להפעיל לחץ חסר תקדים על מפיקים, תסריטאים ויוצרים.

בתוך הקלחת הזאת לוהק שחקן מפתיע לאחד התפקידים הראשיים: איש העסקים הישראלי-אמריקני ינון קרייז מונה למנכ"ל משותף לצד אליסון. קרייז, יליד רמת גן, שירת בצה"ל, למד כלכלה וניהול באוניברסיטת תל אביב והשלים תואר במנהל עסקים ב-UCLA. הוא החל את דרכו בעולם הבידור לצד חיים סבן, ובהמשך ניהל את ענקית הצעצועים מאטל החל מ-2018. תחתיו הפכה החברה מיצרנית צעצועים למעצמת תוכן וקניין רוחני שהייתה שותפה להצלחת "ברבי" של גרטה גרוויג ומרגו רובי, שובר קופות שהכניס כ-1.45 מיליארד דולר והיה לסרט המכניס ביותר בתולדות וורנר.

בחלוקת העבודה הפנימית אליסון יתמקד באסטרטגיה ארוכת הטווח, בטכנולוגיה, בכיוון האומנותי ובקשרים עם קהילת היוצרים, ואילו קרייז ינהל את הפעילות היום-יומית ואת האינטגרציה בין שני התאגידים, שנושאים נטל חובות של כ-80 מיליארד דולר. אליסון אף שיבח את "כוח האש הביצועי" שקרייז מביא איתו. המומחיות שלו בהתייעלות, קיצוצים וצמצום תלות במפעלים בסין, שבזכותה חסך למאטל יותר מ-1.5 מיליארד דולר, צפויה כעת לעמוד למבחן מול אלפי אומנים.

פסטיבלים בסעודיה, השקעות מקטאר

כדי להבין כיצד הפכו נסיכויות המפרץ לשחקניות מרכזיות בהוליווד הליברלית, צריך לחזור למאמץ של ערב הסעודית וקטאר, מדינות שפועלות לדיכוי חופש ביטוי וזכויות אדם, לשפר את תדמיתן בעשור האחרון - אם לא לפעול להלבנתן. כל אחת מהן בחרה בדרך אחרת להשגת השפעה תרבותית.

בסעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמאן מוביל את "חזון 2030", שנועד לגוון את הכלכלה בממלכה ולהפחית את התלות שלה בנפט. בתי הקולנוע, שהקרנות פומביות בהם נאסרו במשך עשרות שנים משום שהיו מנוגדים להלכה האיסלאמית (השריעה), נפתחו מחדש. הופעות ופסטיבלים הפכו לחלק מחיי הפנאי של האוכלוסייה הצעירה. בעבר חובבי קולנוע נאלצו להסתפק בהקרנות פרטיות, ואילו היום האולמות בריאד פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה.

בממלכה שבה רוב התושבים הם צעירים מתחת לגיל 35, השלטון מעוניין לספק לדור החדש גם אפשרויות בילוי שלא היו להוריו. אבל הבידור הוא גם כלי פוליטי ודרך להסיח את הדעת מהשתתפות בחיים הציבוריים. לחם ושעשועים, בקיצור. "אם בעבר התפיסה הסעודית הייתה שהמשפחה היא מעל הכול, היה צריך ליצור נרטיב חדש של מיהו הסעודי", מסביר פרופ' יוסי מן, מומחה למדינות המפרץ בתחום חברה וכלכלה מאוניברסיטת בר-אילן. "אם בסוף זו לא המשפחה המורחבת של בית סעוד או חכמי דת, מה נשאר מאותה לגיטימציה? בונים נרטיב של הסעודי החדש".

לדברי פרופ' מן, התרבות נועדה לגבש מכנה משותף בין אזורים וקבוצות בתוך הממלכה: "איך מייצרים נרטיב אם לא דרך מדיה? ובשנים האחרונות נוצרו סרטים וסדרות סעודיים כחלק מבניית המותג". המהלך לא עבר בלי מהמורות. רצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ב-2018 הוביל, בין היתר, להחלטת סוכנות השחקנים המפוארת "אנדוור" של ארי עמנואל להחזיר השקעה סעודית שעמדה על 400 מיליון דולר. גם חברות הפקה אמריקניות ניתקו מגעים. החרם התפוגג במהירות תחת ממשל טראמפ ובחסות המאמץ האמריקני לייצב את מחירי הנפט, מה שהכשיר מחדש את הקרקע עבור מנהלי הוליווד.

ב-2025 השתתפה קרן PIF בעסקה לרכישת ענקית הגיימינג אלקטרוניק ארטס (EA) לפי שווי של 55 מיליארד דולר, לצד קרן אפיניטי פרטנרס של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ. במקביל אירחה הממלכה בשנים האחרונות את הסטנדאפיסטים האמריקנים דייב שאפל, קווין הארט ופיט דייווידסון בפסטיבל הקומדיה בריאד, ופסטיבלי המוזיקה והקולנוע שלה, בהם Soundstorm ופסטיבל הים האדום, משכו כוכבים בין-לאומיים כמו הבמאי שון בייקר והשחקנית אנה דה ארמס. אפילו ג'סטין ביבר הופיע בג'דה כחלק מאירוע פורמולה 1.

"סעודיה יודעת מה היא רוצה, אבל לא יודעת איך לעשות את זה", אומר מן. "היא רוצה לגוון את הכלכלה, והיא בדיליי של 20 שנה אחרי איחוד האמירויות וקטאר. והיא עושה הרבה טעויות שהם עשו בעבר - זורקת כסף ולא יודעת לאן לפזר אותו". להערכתו, המשבר הכלכלי והביטחוני שעימו מתמודדת הממלכה עשוי לסמן שינוי במדיניות: "זה אקורד סיום להשקעות מפוזרות והם יתחילו לצמצם אותן. להערכתי הם יתחילו לחשוב מחדש על כל המדיניות". ובכל זאת, הוא מזכיר את ההישג התדמיתי: "כן לקחו מדינה שהייתה מוקצית בעולם בעשור האחרון והיו עליה סיפורים גרועים, והיא בנתה לעצמה תדמית חדשה. זה הישג ענק".

קטאר בחרה במסלול שונה. במקום להסתפק ברכישת נכסים מוכרים, היא השקיעה לעומק בפיתוח קולנוע ערבי עצמאי ובבניית רשתות קשרים עם יוצרים ומוסדות תרבות. מכון הקולנוע של דוחא (DFI), בהובלת פאטמה חסן אל-רמייחי, תמך במאות הפקות, לרבות קולנוע פלסטיני, וקטאר עצמה יצרה שיתופי פעולה עם אולפנים וגופים בין-לאומיים כמו סוני, A24 ו"ניאון". בין הסרטים שזכו לתמיכה נמצא "היו זמנים בעזה" של האחים עראב וטרזן נאסר, שעלילתו מתרחשת בתקופה שבה חמאס הידק את שליטתו ברצועה.

ההשקעה בייצור מקומי נועדה להניע גם תעשייה ערבית בעלת קול משלה וגם רשת יוצרים שתישא את שמה של קטאר אל הבמות הגדולות. לצד זה, קטאר אף הציעה תמריצים של עד 50% מהוצאות הפקה מוכרות במדינה, כדי למשוך יוצרים מכל העולם. מבחינת האולפנים, זהו יתרון כלכלי שקשה להתעלם ממנו. חסן א-ד'וואדי, שהיה ראש הוועדה המארגנת של משחקי המונדיאל בקטאר ב-2022, מוביל כיום את זרוע הבידור של המדינה והבהיר כי התוכנית נועדה להבטיח שסיפורים מן העולם הערבי יגיעו לקהל הבין-לאומי.

קטאר למעשה לא מעוניינת עוד רק להיראות על המסך, בוודאי שלא רק כמתווכת בהסכם לסיום המלחמה בין עזה לישראל, אלא היא מבקשת להיות חלק מהסיפור עצמו. "זיווג משמיים", מגדיר זאת ד"ר אריאל אדמוני, חוקר מדיניות קטארית מאוניברסיטת אריאל ומאוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. "מבחינת הוליווד יש פה עניין של כסף, אין שאלה אחרת. בתפיסה הקטארית יש הבנה חזקה של חשיבותם של מדיה וסרטים בהנחלת עמדות שונות. זה יכול להיות עמדות פרו-קטאריות או לצבוע את קטאר בצבעים חיוביים".

אדמוני מזכיר שהפעילות הזו אינה חדשה. דוחא קיימה מהדורה מקומית לפסטיבל טרייבקה הניו-יורקי, משקיעה במוזיאונים ובפרויקטים בין-לאומיים ומטפחת קשרים עם בכירי התעשייה כבר יותר מ-20 שנה. שיתופי הפעולה הללו מאפשרים לה להציע למפיקים וליוצרים גם גישה לאירועים, היכרות מקצועית, מסלולי פיתוח ושותפים פוטנציאליים. קשרים כאלה מתורגמים לאורך זמן למעמד וליוקרה.

"יש פה גם אלמנט של הלבנה, וחד-משמעית יש פה גם אלמנט של הטיה נגד ישראל", אומר אדמוני ומציין כי ברשת אל-ג'זירה הקטארית אפשר למצוא ביקורת על משפחת אליסון בשל תמיכתה בישראל, בזמן שקרן העושר הקטארית משקיעה מיליארדים בעסקה שלה. "אל-ג'זירה יודעת מטבעה להשתמש בפלטפורמות האלה גם לנגח את ישראל, ובד בבד לבנות כרטיס ביקור נהדר למדינות איסלאמיסטיות אחרות, שמבחינתן לתקוף את ישראל זו תעודת יושר".

כמה רחוק מגיע הכסף הקטארי?

אז מה יקרה לתכנים בהוליווד? אדמוני מעריך שהשפעה קטארית, אם תורגש, לא תבוא בהכרח באמצעות הנחיות גלויות. לדבריו, דוחא תנסה להימנע מזיהוי גלוי מדי עם המנהלים האמריקנים, שיכול לעורר ביקורת הן בקרב זרמים איסלאמיסטיים והן בקרב מי שחוששים מהשפעה שמרנית על התרבות המערבית.

"אם ההטיה תהיה, אז היא תהיה להגביר מצב קיים - לקחת נטיות פרוגרסיביות ואנטי קולניאליסטיות, או להדהד סרטים על איסלאמופוביה". מנגד, הוא משער שדוחא לא תרצה לממן יצירות פרו-ישראליות מובהקות. "לא יפתיע אותי אם נראה דיווח שקרן ההשקעות הקטארית חסמה סרט שהציג את חיילי צה"ל כגיבורים. עם נרטיב שהוא לא פרו-ישראלי מובהק מדי, הקטארים יידעו לחיות. יותר מפחיד את קטאר לא להיות רלוונטית מאשר שישנאו אותה", הוא מסכם.

"לא יפתיע אותי אם נראה דיווח שקרן ההשקעות הקטארית חסמה סרט שהציג את חיילי צה"ל כגיבורים. עם נרטיב שהוא לא פרו-ישראלי מובהק מדי, הקטארים יידעו לחיות. יותר מפחיד אותם לא להיות רלוונטים מאשר שישנאו אותם"

ד"ר אריאל אדמוני, חוקר מדיניות קטארית

ד"ר רונית מרזן, חוקרת להיסטוריה של המזרח התיכון, הצביעה במאמר שכתבה על ונציה כדוגמה לדרך שבה הון קטארי הופך למעמד במוסדות תרבות מערביים. השיח'ה אל-מיאסה בנת חמד, אחותו של אמיר קטאר ויו"ר רשות המוזיאונים במדינה, היא נסיכה שמניעה את עולם האומנות הבין-לאומית. היא הובילה בין השאר שיתופי פעולה עם הביאנלה בוונציה, כשב-2024 חתמה קטאר על הסכם תרבות עם עיריית ונציה והודיעה על תרומה של 50 מיליון אירו לסיוע בשימור העיר ובתשתיותיה. במקביל קודמה הקמת ביתן קבע קטארי בביאנלה, שנחנך השנה.

מרזן תיארה במאמר שפרסמה גם קשרים מקצועיים בין אנשי מכון הסרטים בדוחא (DFI) לבין בעלי תפקידים בפסטיבל הסרטים של ונציה - יועצים שעובדים בשתי המסגרות, מפגשים בוועדות מקצועיות וחילופי שופטים ומנטורים. היא רואה בכך מנגנון של "המרת עוצמה פיננסית לקשרים מוסדיים ישירים", אך קשרים כאלה אינם בהכרח ראיה לכך שקטאר קובעת אילו סרטים יתקבלו לפסטיבל או יזכו בפרסים.

היא הפנתה זרקור לסרט "נז"א" של יובל אברהם ורחל שור, שזכה ל-25 דקות היסטוריות של מחיאות כפיים ולפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל, והזכירה את התגובה העוינת של משפיענית הרשת הקטארית מונא חווא ליוצרי הסרט, למרות התוכן והביקורת הקשה של שני הקולנוענים הישראלים כלפי מולדתם. "אפילו בסיפור השמדתנו מוענקת הגבורה לאחרים, והודאת החברה בזוועותיה הופכת לנכס למוניטין שלה", כתבה חווא. מרזן מפרשת זאת כהוכחה לכך שהסרט עשוי לשרת נרטיב אנטי-ישראלי בלי להעניק ליוצריו לגיטימציה בעיני מבקריהם. הביקורת החריפה מופנית בעיקר למוסדות התרבות המקבלים מימון מקטאר אך אינם בוחנים, לשיטתה, באותה גישה את המשטר הקטארי ואת קשריו עם חמאס.

יותר מ-6,000 יוצרים בהוליווד מתנגדים

המיזוג המדובר בין וורנר לפרמאונט עורר מחאה נמרצת של יותר מ-6,000 יוצרים ואומנים בהוליווד במסגרת קמפיין Block the Merger, בו לקחו חלק השחקנים ג'יין פונדה, בן סטילר ומארק רופאלו והבמאים סופיה קופולה ודני וילנב. רופאלו אף קשר את העסקה למעורבות הטכנולוגית של אורקל במאמץ המלחמתי של ישראל, ובפרמאונט הדפו את דבריו וטענו שהביקורת נגועה באנטישמיות. הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן הזהירה מפני מצב שבו קומץ מיליארדרים קובע את הטון במדיה, כשברקע ניצב גם החשש לעצמאותן העיתונאית של CNN ו-CBS.

הסדר הפשרה אומנם כולל מנגנון פיקוח בדמות מועצה של עיתונאים, אך את חבריה ימנה ויוכל לפטר דירקטוריון התאגיד עצמו - שבראשו עומד, נכון מאוד, דייוויד אליסון. עבור המבקרים, זה ממחיש את הפער בין הבטחה לעצמאות לבין התלות בבעלי השליטה.

הקטארים והסעודים שפכו מיליארדים, אך אין פירוש הדבר שכל הפקה הנתמכת בכסף סעודי או קטארי היא תעמולה. עם זאת, הלחץ מאחורי הקלעים או השליטה הכלכלית בתנאי היצירה עשויים להיות משמעותיים גם בלי הוראה מפורשת לשנות תסריט. תראו איזו דרך עבר הסרט Artifical על מנכ"ל OpenAI סם אלטמן, ששורת אולפנים גדולים ובהם נטפליקס ואמזון בחרו שלא להתעסק איתו בגלל היד המאיימת של ענקיות הטכנולוגיה. אז ינון קרייז הישראלי ושותפיו ינהלו את אימפריית פרמאונט-וורנר, אך חלק ניכר מההון שמאפשר את קיומה מגיע מריאד ומדוחא - עיר שישראל תקפה רק לפני שנה בהתכנסות של צמרת חמאס. תסריט הוליוודי כבר אמרנו?