לא לבעלי קיבה רגישה: "קלייפייס" דוחה, מחריד ומצוין

מאז שג'יימס גאן הכניס את המפתח לסוויץ' והתניע את היקום הקולנועי המחודש של DC - למען האמת, לא קרה שום דבר מיוחד. לא נרשמה תזוזה של לוחות טקטוניים ואף קופה לא נשברה בדרך. אחרי ההצלחה היחסית של "סופרמן" והכישלון הטוטלי של "סופרגירל", קווין פייגי ומארוול יכולים להישאר רגועים. בעוד הם מתכננים את האירוע הענק שלהם בדצמבר, גאן ודיסי המדשדשים מגישים את "קלייפייס", סרט קומיקס, שמבטיח, לפחות על פי הטריילר שלו, להיות גם סרט אימה.

את הסרט ביים ג'יימס ווטקינס ("אל תוציא מילה"). לא הבמאי עם הפורטפוליו הכי מרשים, אבל לפחות מבין אימה מהי. הבוננזה האמיתית כאן היא מיסטר מייק פלנגן ("קארי"), באנקר של סיפורי אימה, שכתב את התסריט, שעליו חתום גם חוסיין אמיני ("דרייב"). השניים לוקחים את סיפור הנבל הקלאסי מעולמו של באטמן והופכים אותו למחזה ויזואלי מחריד שכולו טרגדיה והומאז' שלם ל"הזבוב" המופתי של דייוויד קרוננברג.

במרכז הטרגדיה הזו נמצא מאט הייגן (טום ריס האריס), שחקן עם פנים יפות וקריירה בנסיקה. אחרי שהסתבך עם ראש מאפיה שהשחית לו את הוודג', הייגן המקונסל שנותר מובטל ועני, מגלה טיפול חדשני לחידוש תאי העור שמחזיר לו את הלוק, והוא חוזר לאור הזרקורים. אבל לטיפול הזה יש מחיר, ומנת יתר ממנו הופכת את הייגן לסוג של מר גמיש שמסוגל לשנות את צורתו לזו של אנשים אחרים בסביבה. עם כישרון המשחק המשודרג שלו, הוא יוצא לנקום באותו מאפיונר ואנשים נוספים, אבל מרוב דמויות, הוא שוכח את עצמו בדרך להפוך באופן סופי לנבל.

לפני הכל, "קלייפייס" הוא הפתעה גמורה בשני מישורים. האחד, מדובר בסרט אימה פר אקסלנס, שעושה את עבודתו נאמנה במגרש הזה. הטריו ווטקינס את פלנגן את אמיני יצר כאן יצירה אימתנית אמיתית, עם מסלול גופני הרסני ובלתי נמנע כיאה לז'אנר, שנסלל עבור הדמות הראשית. זו מחווה יפהפייה ל"הזבוב", אותה יצירת בודי הורור על זמנית, והיא שוברת לב בדיוק כמוה. המישור השני הוא הבחירה בדמות הזו ובאופן שבו הסיפור הקומיקסי שלה מסופר. זה לא סרט סטנדרטי ואין לו תבנית מוכרת בז'אנר הקומיקס שנשחק לאורך השנים. הפעם DC שינו פאזה והימרו על המספר הנכון.

"קלייפייס" הוא סרט מצוין, שמעבר לכתיבת סיפור האימה הנפלא שלו, מספק מסע גיבור (או נבל) בקשת סיפורית עצובה ומוצלחת בו זמנית. טום ריס האריס מגלם את מאט הייגן מעולה. לצדו מופיעה נעמי אקי בתור מפתחת הטיפול ד"ר קייטלין קור, מושא אהבה בלתי מושג. החורבן העצמי של הייגן תלוי הן בדחף שלו לנקום והן בדחף שלו להיות נאהב. זה יפה. זה כואב. זה שורף. זה קרוב למושלם.

ז'אנר הקומיקס ידע עליות ומורדות בחייו הקצרים. ורגע לפני שמארוול מפגישה את המעריצים עם הריסטרט הפרטי שלה, שיתניע עוד מיליון ואחד סרטים נוספים, DC עושה הפוך ועושה טוב. סטיית התקן מהמסלול הרגיל של הרחבת היקום היא מבורכת, ו"קלייפייס" הוא דוגמה מובהקת וחכמה לאיך פאקינג עושים את זה. וכן, גם סיפור נבל יכול לעבוד בקונסטלציה הזו. זה לא דומה בכלל ליקום הנבלים הדבילי והכושל של סוני. כי אין כאן סיפור גנרי של אנטי גיבור עלוב סטייל קרייבן הצייד. בדיוק להפך. לשם שינוי, ג'יימס גאן ו-DC גידלו ביצי שור והביאו כאן מוצר קומיקסי אחר, מפתיע לטובה שמגיע באריזה דוחה ומגעילה.

בהמשך לזה, כדאי, רצוי ומומלץ לדבר על הטכניקה והמכניקה. ווטקינס ושות' הלכו כאן כמעט עד הסוף. ולמרות הגבולות והקושי לעשות את זה, "קלייפייס", יחד עם האפקטים הנהדרים שלו, לא מיועד לבעלי קיבה רגישה. יש כאן סצנות קשות לצפייה שגורמות לעוויתות ולפיתולים לא רצוניים בכיסא, ולבעלי עיניים רגישות במיוחד הן יכולות להיות אפילו מחרידות. וזה יתרון נוסף שיש לו על פני סרטים אחרים בקטגוריה. "קלייפייס" לא מתנצל על מה שהוא, ולא מנסה להתאים את עצמו לקהל אחד. יש כאן הכל מהכל - ללא תלות באף סיפור מאוס של באטמן או של כל טיפוס אחר בגות'האם.

מעבר להיותו סרט בודי הורור מצוין ומגעיל, "קלייפייס" גם מוכיח משהו חשוב מאוד: חלאס יקומים מורחבים, עולמות מקבילים ושבילים מתפצלים. מתברר שאם כותבים טוב, מלהקים טוב ומבצעים טוב - אפשר לעשות סרטי קומיקס מצוינים שעומדים בפני עצמם. סחתיין ג'יימס גאן.