אומני ישראל, דברו

שלוש התבטאויות של סלבס העסיקו השבוע את הרשת ומדורי הרכילות. לא בגלל מה שנאמר, אלא דווקא בגלל מה שלא היה שם. הראשון הוא השחקן יהודה לוי, שאמר את הדברים הבאים:

"אני חושב שאנחנו בתקופה מאוד מאוד קשה. אני חושב גם שכולנו בהנדסה תודעתית. אני חושב שבתקופה הזאת, גם לפני הבחירות, זה חשוב שכל אחד יהיה המנהיג של עצמו, ושיבחר, ושבאמת באמת ישאל את השאלות באיזו מדינה הוא רוצה להיות ואילו ערכים הוא רוצה להיות בהם. אני חושב שיותר מדי אנשים לא… לא באמת שואלים את עצמם את השאלות הקשות. או יותר קל ללכת אחרי מישהו שאומר דברים מסוימים ופשוט… פשוט להתעצל ולא להעמיק. גם אני חוטא בזה, ואני חושב שזה משהו שצריך לתת לנו כאפה. אנחנו צריכים להקשיב לקול שלנו ולהבין באמת באמת מה הרצון שלנו. איפה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו".

לא עבר הרבה זמן עד שהריאיון ל"ערב טוב עם גיא פינס" הוצף בשלל תגובות ציניות, אחת מהן של המשפיענית מיה דגן שתהתה: "איזו תשובה גרועה אלוהים, ממה אתה מפחד?". אחרים כתבו: "איזה מסר חד וברור", "תודה על התשובה המצטדקת והגנרית. מאוד כיף לראות אנשים עם קהל והשפעה לא אומרים כלום", "חבל שלא דיברת לעניין" ו"כמה אתה מזיע מלהגיד כלום ושום דבר". אם יש משהו שאומני ישראל הבינו וחוו על בשרם בשנים האחרונות, במיוחד מאז ההכרזה על המהפכה המשפטית, הוא שגם אם תשתוק, תהסס או תסתבך עם המילים בניסיון לצאת קול עם כל הצדדים, זה לא מגניב ועדיין תחטוף על הראש.

בריאיון אחר נשאלה הזמרת מירי מסיקה אם היא יודעת למי היא מתכוונת להצביע, פחות משבועיים ליום הבוחר. "אני אגיד לך את האמת", פתחה מסיקה, "יש לי… אה… תראי. הייתי רוצה שתהיה היסטוריה, אני מודה, ויהיה פעם ראשונה ראש ממשלה מזרחי. מרוקאי שהוא ארץ ישראל היפה. מרוקאי שהוא היה רמטכ"ל, שהוא מייצג ערכים של יושר. אבל אני… כאילו זה בלב שלי, אבל מצד שני יש גם את… יש המון אנשים טובים. אני אוהבת גם את נעמה לזימי ואת בנט ולפ… וגם את ליברמן אני אוהבת. אני אוהבת המון המון אנשים שמייצגים בשבילי יושרה. אני רק רוצה באמת, לא אכפת לי, שיהיה בן אדם שאני מאמינה לו". בחצי הראשון של הסרטון ברור שמסיקה מתכוונת לאיזנקוט, גם בלי לנקוב בשמו, אבל אז מגיע ניים דרופינג שרק פייגלין ושרן השכל מודרים ממנו.

הבאה בתור היא השחקנית אגם רודברג, שרק לרגע נדמה שהבהירה את עצמה טוב מכולם. "אני חושבת שצריך שינוי, וזה לא קשור לימין או שמאל", אמרה בריאיון לכאן רשת ב'. "זה פשוט מנוון אנשים להיות על כס המלכות כל כך הרבה שנים. ראש ממשלה, בטח בישראל, זו הנקודה הכי גבוהה בחברה, וזה לא נכון להיות יותר משתי קדנציות, ושם גם אני מצביעה".

אך אז היא הוסיפה: "באמת, באמת, באמת, עם יד על הלב, זה לא קשור לדעתי הפוליטית. זה קשור לאיך שאני רואה את החיים, דמוקרטיה וחברה מתוקנת ובריאה. דרך אגב, אני ממושב בצפון והמשפחה שלי היא שנים עם אביגדור ליברמן, כי זה בן אדם שאוהב חקלאים ומייצג את האנשים מאיפה שאני באה". אלא שגם במקרה הזה לא ברור אם רודברג מעידה על ההצבעה האישית שלה או על המסורת הפוליטית מבית. וכאן כדאי לחזור לבחירות 2022, שבהן הצהירה בשתי הזדמנויות שונות כי בכוונתה לשלשל לקלפי את הפתק "אמת" ולהצביע למפלגת העבודה.

ייתכן שרודברג שינתה מאז את עמדתה, וזו כמובן זכותה המלאה, אך המשותף לשלושת הראיונות הנ"ל הוא הזהירות שבה ניגשים כיום אומנים בישראל לשאלת ההזדהות הפוליטית, כדי לא למצוא את עצמם תחת מתקפה שכמעט כל ידוען כיום מעדיף להימנע ממנה.

זה לא תמיד היה ככה. פעם אומנים לא רק העזו לומר למי הם מצביעים, אלא גם הפכו לפנים ולקולות של המפלגות עצמן. חברי "הגשש החיוור" כיכבו בתשדירי הבחירות שכתב יוסי שריד עבור המערך, ומולם התחרה ערב-ערב ספי ריבלין בתעמולת הליכוד. בבחירות 1996 שרו זהבה בן ודנה ברגר את "שיר לשלום" בקמפיין של מרצ, ואילו שרית חדד הקדישה ב-2012 את "אתה תותח" לנתניהו, ועדן בן זקן שרה לו "אתה החיים שלי" באחד מסבבי בחירות 2019. אף אחד מהם לא היה צריך לבזבז אנרגיות על הסתרת ההשקפה הפוליטית. בן זקן היא דווקא עקבית ויוצאת מן הכלל מהבחינה זו, לאחר שאירחה באוגוסט האחרון את נתניהו ואשתו שרה בהופעתה בהיכל מנורה.

כדאי ללמוד מהדוד סם, שם התמונה שונה בתכלית. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2024 (ועוד הרבה לפניהן), התייצבו כמה מהכוכבים הגדולים מאחורי המועמדים מבלי להסתפק באמירות מעורפלות על אחדות ושינוי. טיילור סוויפט פרסמה בפני מאות מיליוני עוקביה הודעת תמיכה מפורשת בקמלה האריס הדמוקרטית, ביונסה וברוס ספרינגסטין (שמתנגח עד היום בטראמפ) הופיעו בעצרות הבחירות שלה, וגם ג'ורג' קלוני התגייס למענה ואף הגדיל לעודד את ג'ו ביידן לפרוש מהמרוץ.

מהצד השני של המפה, הזמר קיד רוק הופיע בוועידת המפלגה הרפובליקנית בהובלת טראמפ, וגם השחקן ג'ון וויט הביע בו תמיכה פומבית. בעקבות הניצחון המוחץ של טראמפ, אלן דג'נרס העתיקה את מגוריה לבריטניה יחד עם בת זוגה. אפשר להתווכח על העמדות של כל האומנים הללו, אבל לפחות לא צריך לנחש מה הן.

ובחזרה לישראל. בבחירות הנוכחיות, אלה שאומרים עד כמה הן דרמטיות וגורליות, מדובר בקומץ אומנים בלבד. כמעט צריך לעשות אאוטינג לשחקן או למוזיקאית כדי לדעת במי הם תומכים. גם כשפנינו לאומנים ושאלנו אם הם יסכימו לשתף למי ייתנו את קולם במסגרת כתבה שהוקדשה לנושא, רבים סירבו. גם מי שבעבר לא היססו להתבטא פוליטית. היום צריך לשפשף את העיניים כדי למצוא אותם. כך למשל, השחקן יוסי מרשק השתתף בתשדיר בחירות של "הדמוקרטים" לצד יאיר גולן, וימית סול אירחה את נפתלי בנט במסך הלבן של "הפיג'מות".

יהודה לוי, אגב, עלה לכותרות לפני שנתיים כשפרסם, בצעד לא אופייני לו, סטורי זועם שבו קרא לעוקביו לצאת לקפלן למען המאבק להחזרת החטופים. זו לא סוגיה פוליטית בשום צורה, אבל אתם יכולים לדמיין לעצמכם אומן עסוק ופופולרי בישראל שבכלל מעלה על דעתו לומר היום את המילה "קפלן" מבלי שמכונת הרעל תשגר אליו את חיציה?

אז נכון, דעתם של אומנים לא משפיעה בהכרח על תפיסות של אחרים וגם לא על מפת המנדטים או הגושים. ראינו זאת גם בארצות הברית, כאשר סוויפט, כוכבת הפופ שכל צעד שלה מרעיד את אמריקה, לא הצליחה לעזור להאריס בהפסד הצורב מול טראמפ. גם השיח הציבורי האלים והמקצין לא תורם לכך. אחת המעריצות הטראמפיסטיות שלה תיעדה את עצמה שורפת תקליט ומרצ'נדייז של הזמרת וכינתה אותה "אשת חתולים חסרת ילדים", כינוי שהדביק לה ג'יי-די ואנס, סגנו של נשיא ארה"ב.

יבואו ויגידו שזהו לא תפקידם של אומנים ואנשי תרבות להתערבב בקלחת הפוליטית. "מה הם מבינים" זה המשפט שנלווה בדרך כלל לטיעון הזה, או במילים אחרות: תמשיכו לבדר ולשעשע. אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שסלבס דואגים לפרנסה, לקמפיינים ולפרויקטים העומדים לפתחם, ולא חסרות דוגמאות למי ששילמו מחיר אישי ומקצועי. ובכן, מי שחופש הביטוי והיצירה עומדים בבסיס עיסוקם, כאשר הערכים הללו מאוימים ונבחנים תחת זכוכית המגדלת של הממשלה הנוכחית, מחויבים לא רק לקרוא לשינוי (את זה כבר שמענו בקמפיין של הרצוג ולבני לפני יותר מעשור), אלא גם להצטרף אליו.