"לדבר על הנטייה המינית שלך בפתיחות זה כל מה שצריך כשאת ביסקסואלית וביחסים מונוגמיים"

אחרי כמעט 20 שנה כשחקנית, פרח בר מיניאלי תגיע בעוד שבועיים לפסטיבל סרטי נשים בירושלים עם יצירת הביכורים שלה כבמאית. סרטה הקצר "חולשה למקרים קשים" ניקר לה בראש כבר לפני כמה שנים והפך לימים לסרט שאותו הגישה במסגרת לימודיה בשנה ב' בבית הספר סם שפיגל לקולנוע. להמתנה הייתה סיבה מספיק מוצדקת.

במרכז העלילה עומדת יולי (רונה סובול, דור ההמשך של השחקנית עדי גילת והמוזיקאי יהלי סובול), נערה בת 17 שמצטרפת לבן זוגה הלוחם (אמיר בנאי) למסיבת בריכה שבה היא פוגשת לראשונה את חבריו לצוות. ככל שהאירוע מתקדם, הדינמיקה הגברית האלימה ביניהם חושפת את הכוח והלחץ שמופעל עליו להוכיח את עצמו ואת מאצ'ואיוסטו, בזמן שיולי מנסה להגן עליו.

"כשהייתי בתיכון יצאתי עם חייל קרבי, הייתי מאוהבת בו בטירוף", אומרת מיניאלי, כיום בת 25, ומסבירה את נקודת הממשק שלה עם המתרחש בסרט. "כשהייתי נערה ראיתי כל הזמן סרטי התבגרות וקאמינג אוף אייג' שבהם הבת מתאהבת בבן, והכול מהמם ומושלם ואת מגשימה את כל החלומות שלך. כשהתחלתי לצאת איתו הרגשתי שהרום-קום הזה עומד לקרות לי. הינה, אני יוצאת עם חייל חתיך, גבוה ושרירי, ועכשיו כל החלומות מתגשמים. קרה ההפך. הוא לא היה מי שחשבתי שהוא. ראיתי בו טוב לב, תמים וישר. לא רציתי אותו בגלל איזה מצ'ואיזם גברי אלא כי הוא היה מצחיק וחמוד. כן אהבתי את הפוזה של החייל עם רגשות של בחור מתוק".

"ואז היה יום שהלכתי למסיבה איתו ועם החברים שלו, לפגוש את כולם, ובאותה מסיבה הוא תקף אותי מינית", היא משחזרת. "משם נולד הרעיון לסרט, אחרי כמה שנים של עיבוד. התחלתי לכתוב אותו כשהייתי בת 20-19, כשזה קרה בגיל 17. זה משהו שלא יצא לי מהראש כי לא כעסתי עליו אף פעם. וגם לא אמרתי לו 'לא' כשזה קרה. אומנים יוצרים חווים איזה שיט ואחר כך תוהים לעצמם מה התמה, ואני חושבת שהעיסוק בסרט היה הדרך שלי לעבד את מה שקרה בצורה מיטיבה ולא באופן שיהיה כואב מדי".

"באותה מסיבה הוא תקף אותי מינית. משם נולד הרעיון לסרט, אחרי כמה שנים של עיבוד"

פרח בר מיניאלי

מיניאלי התחילה להתעמק בשאלות מפתיעות. למה היא דווקא לא כועסת על הבחור, אפילו אוהבת אותו, אבל גם מה מנע ממנה לעצור בעדו. "הבנתי שיש איזשהו דמיון בין נערות מתבגרות לחיילים בתחילת השירות הקרבי שלהם", היא מסבירה. "כשאת מתבגרת ולא יודעת כלום על העולם הזה של מין, זוגיות והסכמה, את לא יודעת להגיד לא. את פשוט זורמת ולומדת תוך כדי. כי למה שמישהו יפגע בי? ואני חושבת שחיילים צעירים בקרבי לומדים קצת את אותו הדבר בתוך המערכת. אין דבר כזה להגיד לא. אתה לא יכול. אני מכירה אנשים שהשתמטו, אבל אצל הרוב המכריע אין דבר כזה לא לעשות צבא או לא להתגייס לקרבי. ואז הבנתי שאני והוא דומים. עם כל זה שהוא פגע בי, אני מבינה אותו ואת הכאב שלו. היה לו מאוד קשה בצבא, וציפו ממנו להיות איזה גבר מצ'ואיסט, מה שהוא לא היה".

"בדיעבד הבנתי שסקס ומין היו בשבילו, ובתוך החבורה הגברית שלו בצבא, דרך להראות שיש לו כוח ושליטה, כי הוא לא שולט על כל שאר הדברים בחיים שלו. הדרך שלי לאהוב אותו ולתת לו מחסה הייתה לאפשר לו. זה הוביל לפגיעה מינית, אבל זה מה שקרה לי".

בסרט אין תקיפה מינית מפורשת.

"יש סקס שנמצא באזורים אפורים. אני חושבת שגם אני חוויתי יחסים שלא היו 100% בהסכמה, בוא נקרא לזה ככה. גם בסיטואציה בסרט חיפשתי את האפור הזה. האם היא רוצה או לא רוצה? האם הוא רוצה או לא רוצה? האם הסקס הזה קורה מרצון או מתוך מצוקה? מה זאת הסיטואציה המינית שנרקמת כאן?".

הליווי מצד מתאמת האינטימיות

זו סצנה אינטימית מורכבת. כמה היה מאתגר מבחינתך לביים אותה כשמדובר בסרט הראשון שלך?

"עבדתי עליה יחד עם מתאמת האינטימיות ערגה יערי. היא עשתה עבודה מדהימה והיה לי מאוד כיף לעבוד איתה. אני חושבת שגם רונה ואמיר הרוויחו מזה מאוד. זה היה רגיש וקשה לכולם, כי הם התחברו לדמויות שלהם וגם היו מחוברים אחד לשנייה. אני התייחסתי לזה כל הזמן כמו לכוריאוגרפיה. לא רציתי להתמקד יותר מדי ברגש כדי שזה לא יהפוך להיות קשה מדי. הרגשתי שככל שנהפוך את זה יותר לכוריאוגרפיה, נוכל להשתמש בטכניקה ולא נצטרך לעשות method acting. להיות שחקן זה גם לדעת להשתמש בטכניקה, וערגה ממש עזרה לי עם זה. לא ידעתי שתיאום אינטימיות הוא לא רק הכוריאוגרפיה ואיך זה נראה, אלא שיש גם תרגילים של עבודת צוות, של חיבור בין השחקנים ולסמוך אחד על השנייה".

שניהם דמויות ראשיות. מה עניין אותך יותר בתוך הסיפור - הצד של יולי, שמנסה לאהוב ולהגן על בן הזוג שלה, או דווקא הגבר הצעיר שמרגיש שהוא צריך להוכיח את עצמו תחת לחץ חברתי?

"אני חושבת שיולי תמיד הובילה אותי. לתחושתי הסרט הזה הוא female gaze ("המבט הנשי", מושג קולנועי בהשוואה ל"מבט הגברי", ע"א). היה לי מאוד חשוב שההתבוננות תהיה דרכה, אבל מצד שני, כמעט ולא יודעים עליה כלום חוץ מזה שהיא בת 17 ובאה למסיבה. עליו יודעים המון, אבל הכול קורה מנקודת המבט שלה".

החשק לעבור לצד השני של המצלמה ולהתחיל לביים הוא חלום ישן של מיניאלי, בתה של השחקנית אריאלה רובינוביץ המיתולוגית מסדרת סרטי "אסקימו לימון". את "פרח", דרך אגב, היא הוסיפה לשמה הפרטי לפני כמה שנים, אחרי שהחליטה לאמץ באופן רשמי את השם המלא שאביה הציע כשנולדה, פרח בר.

בשנה הבאה היא תציין כבר 20 שנה בשואו ביזנס. בגיל 6 היא הפציעה על המסך בפרסומת הזכורה "בוא הביתה" לקוטג' תנובה, ובהמשך גילמה את דמותה של נוגה לזר בחידוש ל"קופיקו" ובעוד שלל סדרות לילדים ונוער וגם בפסטיגל אחד. בשנים האחרונות היא לקחה הפסקה מאודישנים על רקע המחויבות ללימודים, אך במקביל הצטרפה לשורות תיאטרון גשר, שבו היא מופיעה בשנים האחרונות בהצגות "קרום", "החטא ועונשו", "מי כמוני" ו"מישהו לרוץ איתו" בתפקיד ראשי.

אחרי שהשתחררה מתיאטרון צה"ל וטסה לחו"ל לבד, החליטה מיניאלי לעבור לירושלים כדי להתחיל את לימודי הקולנוע, אותם תסיים בשנה הקרובה. היא פשוט לא ראתה את עצמה נכנסת עכשיו לשלוש שנים לסטודיו של יורם לוינשטיין או ניסן נתיב ולומדת משחק כמו קולגות אחרות, כשזה מה שהיא עושה בפועל כבר שנים.

"כולם חשבו שאני הזויה ודפוקה ושהרסתי לעצמי את הקריירה כשחקנית", היא אומרת על ההפסקה שלקחה לטובת הלימודים. "בתיאטרון הצלחתי להמשיך תוך כדי, אז זה דווקא היה נחמד שלא הייתי צריכה לעזוב בסוף לגמרי". בשנה הבאה היא צפויה לשוב למסך עם תפקיד בסרט העלילתי "הטנקיסטיות" של איילת מנחמי ואלינור סלע, על גבורתן של הלוחמות בגבול עזה ב-7 באוקטובר. "הלימודים אפשרו לי להתפתח כשחקנית בתיאטרון, ולתפקידים הבאים שלי אני מגיעה הרבה יותר בוגרת ומוכנה. לפני זה גם הייתי רק בעולם הילדים, וכל הפרויקטים שלי לשנה הבאה הם למבוגרים. זו גם מקפצה".

כשאת מגיעה לבימוי אחרי כמעט 20 שנה, את מרגישה שזה נותן לך יתרון בדינמיקה עם שחקנים?

"זה חייב לתת לי יתרון. אני חושבת שהיתרון היותר משמעותי היה העובדה שמדובר בחברים שלי. זה היה יתרון מאוד משמעותי ברמת התקשורת שלי מולם. יכולתי לדבר איתם מאוד חופשי, לא הייתי צריכה לעשות איזו פסאדה של במאית, אלא הייתה תקשורת בין שחקנים על דמות, על סיטואציה, על קונפליקט".

התחלת לשחק בגיל 6. יש זיכרון של מי היית לפני שהמשחק הפך להיות חלק מרכזי בחייך?

"אני לא זוכרת מי הייתי לפני שהייתי שחקנית. יותר מזה, אני לא זוכרת מי הייתי לפני שהפכתי למפורסמת. האמת היא שהיום אני פחות מפורסמת ממה שהייתי כילדה. כש'קופיקו' יצא זו הייתה סנסציה ברמה שלא יכולתי ללכת ברחוב. זה עובד אחרת היום. היום יש שפע, וגם אם אתה עושה סדרה שמתפוצצת, צריך להחזיק נורא חזק את הפרסום בידיים כדי שזה יישאר ויהדהד. זה כבר לא כמו פעם שיש 'האי' בטלוויזיה, את הדבר האחד שכולם רואים. היום זה מיליון במקביל".

"הביסקסואליות עוררה חוסר ביטחון אצל נשים הרבה יותר מאשר גברים. הן מפחדות שהאישה סטרייטית ותבין את זה מתישהו"

בחייה האישיים עברה לאחרונה מיניאלי לגור עם בן זוגה רוי אשר, עוזר במאי ומפיק תוכניות ריאליטי ובהן "רוקדים עם כוכבים". "יש מקומות שבהם הוא הרבה יותר מפורסם ממני בתעשייה, כן?", היא אומרת. "הוא עובד קבוע גם עם שחר טבוך על הקליפים שלו ועל ההופעות. הוא היה עוזר הבמאי השני בסרט שלי, והיינו רוצים לעבוד יחד יותר. אני עוברת איתו על כל האודישנים והטקסטים שלי, מקריאה לו את הדראפטים של כל התסריטים. הוא גם סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אז עכשיו שיחקתי בסרט שהוא הכין ללימודים. בתחילת הקשר שלנו דיברנו על גרטה גרוויג ונואה באומבך ואמרנו שככה בא לנו להיות. זה החלום, בגדול".

דיברת בעבר בפתיחות על הזהות הביסקסואלית שלך. הרגשת שזה מעורר קושי או חוסר ביטחון אצל גברים או נשים שיצאת איתם?

"זה עורר חוסר ביטחון, האמת היא שהרבה יותר אצל נשים מאשר גברים. נשים הרבה יותר מפחדות שהאישה היא סטרייטית ותבין את זה מתישהו, ולגברים יש מין יהירות של 'אני הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים ולכן את לא לסבית. קסם'. הייתי בזוגיות אחת עם גבר שהרגשתי שהוא מזלזל בנטיות שלי ושהוא לא מאמין עד הסוף שאני נמשכת גם לנשים, והיה לי מאוד קשה עם המחיקה הזאת שהוא עשה לי. נראה לי שזה בעיקר הביטחון העצמי של הפרטנר ואם הוא יכול להכיל דואליות או לא".

אני מבין שזה הולך סבבה עם רוי.

"עם רוי זה סבבה, הכי סבבה שיש. זה מאוד כיף ונעים להרגיש שאת יכולה להיות בזוגיות ועדיין לדבר על הנטייה המינית שלך בפתיחות. זה כל מה שאת צריכה כשאת ביסקסואלית וביחסים מונוגמיים".

"בעיקר היה לי קשה להבין מה אני רוצה. הרבה פעמים הייתי יוצאת עם נשים ומרגישה שחסר לי משהו. כשיצאתי עם גברים, הרגשתי שחסר לי משהו. כל פעם שום דבר לא הספיק. זו הייתה המורכבות העיקרית בשבילי, עד שהבנתי שזו לא הנטייה המינית שהייתה חסרה אלא הפרטנר המדויק".